אני מאמן הרבה מהמנכ״לים של חברות הייטק בצמיחה-מהירה מאזור החוף המערבי. אני מארח מפגש חודשי עם המנכ״לים האלו. הם משתפים שם את האתגרים שלהם, ומקבלים גם עצות טקטיות, וגם תמיכה רגשית. למנכ״לים האלו יש גישה לקבוצות רבות נוספות, כי המשקיעים שלהם הם המוצלחים ביותר, וכל חברת השקעות מצליחה יש לה מפגשי קבוצות מנכ״לים.
ועדיין, הם אומרים לי שהם מעדיפים לבוא למפגש איתי על פני קבוצות אחרות. שהקבוצה הזו היא זו שבה הם סומכים על כל שאר המשתתפים האחרים. למה?
בכל קבוצה שאני מארח, כל משתתף צריך לשתף משהו על עצמו שהוא ממש מתבייש בו. כשאני מבקש מהם לעשות את זה, תמיד יש שקט עצבני בחדר. אז אני מתחיל בעצמי. אני משתף משהו מזעזע. משהו שלא היו מדמיינים עליי. ואז אני שואל כל אחד מהם – ״האם אתה מרגיש עכשיו יותר או פחות מחובר אליי? אם כן, למה?״.
ובלי יוצא מן הכלל, כולם עונים ״יותר מחובר״ ואז משהו בסגנון של ״כי אני ממש מעריך את העובדה שהסכמת ככה לפתוח את עצמך לפני כולם בדרך כל כך ישירה וכנה. מה שאמרת/עשית/חשבת זה מאד אנושי. יש מצב שבאותן הנסיבות, הייתי עושה/אומר בדיוק את אותו הדבר כמוך.״
(רגש הפחד תמיד אומר לנו לא לגלות שום דבר על עצמנו שיכול לבייש אותנו. הוא אומר לנו שאם נעשה כך, אנשים ייגעלו מאיתנו, ולעולם לא ירצו לקשר את עצמם אלינו. אבל התרגיל שלי מוכיח בדיוק ההיפך.)
ואז, אני מבקש מכל אחד לשתף משהו על עצמו שהוא לא פחות מביש/כואב. והם עושים זאת. אבל רק בגלל שאני הייתי הראשון והוכחתי להם שלגלות משהו על עצמם, משהו שיגרום להם להיות פגיעים, ייצור חיבור עמוק אליהם.
הנה דוגמא למשהו שאני מתבייש בו –
בפרק ״כעס ופחד ייתנו לך עצות גרועות״, אני מייעץ לך שלא לפעול כשאתה כועס/עצבני. ועדיין, קורה לי שאני עושה ההיפך מהעצה שלי, ואני כועס, ואני כן פועל באותו הרגע. לפני מספר שנים, כשאימנתי קבוצת ילדים בבייסבול, היה שם הורה אחד שהיה מאד מאד תחרותי, ורצה שאני אאמן את הילדים הרבה יותר אימונים ממה שהתכוונתי לעשות. ועדיין, הוא לא הציע להשתתף בעצמו ולעזור. אחרי שהעונה הסתיימה, הוא התקשר אליי לומר לי שאני בחיים שלי לא צריך יותר להתנדב להיות המאמן, כי לו לא הייתי המאמן, הבן שלו היה זוכה למאמן הרבה יותר רציני ומחויב.
במקום להקשיב לו ואולי ללמוד משהו, שאלתי אותו ״איפה אתה עכשיו? אני רוצה לבוא לומר לך כמה אתה בנאדם מחורבן ישר אל תוך הפרצוף שלך!״. הדבר היחיד שהתגובה שלי יצר הוא, פילוג בתוך ארגון ההורים שהילדים שלהם היו חברים בקבוצה. מאותו רגע כל הורה היה צריך לבחור אם הוא רוצה להיות בצד שלי או בצד שלו.
כשמקשיבים לסיפור כזה, חשוב להקשיב ולהעריך – אבל לא לנסות לפתור או לייעץ. בנאדם שמספר לך סיפור כזה פגיע, לא מחפש שתפתור לו את הבעיה. במקום זה, הוא מראה שהוא יודע להצביע על חסרון באופי או בהתנהגות שלו. הוא בעיקר רוצה לראות האם אתה תקבל אותו איך שהוא. אם אתה מנסה לתקן את זה, או לעוץ עצה, אתה כאילו אומר לו ״הבעיה הזו באופי שלך, או בהתנהגות שלך? היא לא מקובלת. אתה חייב לתקן את זה, או שאנחנו לא נקבל אותך לקבוצה שלנו.״ אם, לעומת זאת, אתה אומר משהו כמו ״ספר לי עוד״ או ״תודה ששיתפת את זה איתנו, אני מרגיש קרוב יותר אליך עכשיו״ אז הבנאדם הזה ירגיש שהוא רצוי בסביבתך.
אם אתם מוכנים לנסות זאת, תראו שבסוף הפגישה כל אחד מחברי הקבוצה ירגיש אמון עמוק לשאר המשתתפים עד לסוף אותה פגישה. אחרי דבר כזה, לשתף קשיים בעבודה או אפילו בחיים האישיים הופך להיות הרבה יותר קל.
לבנות אמון עם עובד.ת שלך
אותה השיטה בדיוק תעבוד מצוין גם בפגישות אישיות עם העובד.ת שלך.
פיטר פנטון (Peter Fenton) נחשב לטוב ביותר בתחום יצירת מערכות יחסים בקרב משקיעי ההיטק בעולם. איך הוא עושה את זה?
קודם כל, אכפת לו מהאנשים שלו. על אמת. אבל בזה הוא לא יוצא דופן. יש הרבה אנשים שאכפת להם בצורה כנה, והם מעולים ביצירת מערכות-יחסים.
אז מה עושה אותו הטוב ביותר בתחום?
אני מייחס את זה לעובדה שהוא משתף בצורה כנה את הפגמים האנושיים שלו. כשפגשתי אותו לראשונה, בתוך 5 דקות הוא הספיק לספר לי כמה מהסודות הכי כמוסים ואפלים שלו. המחשבה המיידית שלי היתה ״אני אוהב את הבחור הזה!״. במקום לספר לי כמה הוא אדיר, הוא מספר לי כמה הוא שבור. כמה זה צנוע!
ואז דיברתי עם אנשים אחרים שמכירים את פטר, וכולם סיפרו לי שהיתה להם חוויה דומה איתו. הוא שיתף בחולשות שלו, והם אהבו אותו בדיוק מהסיבה הזו.
פטר לא עושה את זה כ״טכניקה״ – הוא פשוט, ובכנות מאד פתוח לגבי החולשות שלו. והעולם אוהב אותו בגלל זה.
****
הנה וידאו של שותף בחברת Twitch מדבר עם מאט על יצירת אמון –