כולם מדברים על למידה. בעולם החדש אנחנו נדרשים ללמוד כל הזמן. קצב ייצור הידע הוא אסטרונומי, והידע שרכשנו מתיישן באותה מהירות. אבל בו בזמן שהביקוש ללמידה מתגבר בקצב אקספוננציאלי, חלק גדול מהמערכות שאמורות לאפשר לכולנו את הלמידה הזו עדיין לא עשו את קפיצת המדרגה הנדרשת, וממשיכות להציע ידע עדכני באריזה די מיושנת של הוראה. למעשה, בלי להיות מודעים לכך רבים מאיתנו מניחים שיש קשר ישיר ומחוייב המציאות בין קיומה של הוראה לבין האפשרות שתיווצר למידה. כמי שחוקר למידה כבר שנים רבות, הייתי רוצה לנסות ולחלוק על ההנחה הזו, ולצורך כך להתרכז בתחום אחד ספציפי של למידה.
מערכת החינוך משופעת במושגים אופנתיים, שמאד מקובל לזרוק אותם באוויר בכנסים ולכתוב עליהם מאמרים אקדמיים, אבל המשמעות המדויקת שלהם די עמומה במקרה הטוב, ולא קשורה באמת למציאות במקרה הפחות טוב. למידה משמעותית, למשל. המושג הזה פרץ לחיינו יחד עם שר החינוך שי פירון ב 2013, ומאז מנסים כולם להבין במה מדובר (בעיקר מה זה אומר על כל סוג אחר של למידה: שהיא לא משמעותית ? אז למה לעסוק בה בכלל ? עזבו).
אחד המושגים שהשתרש היטב בשיח החינוכי הוא למידה מבוססת פרויקטים, או בקיצור ובלעז: PBL. כולם רוצים לעשות את זה, או לפחות להתהדר בכך שהם עושים את זה. אבל אליה וקוץ בה: לא זו בלבד שאין הסכמה לגבי מה מסמלת האות P (לרוב Project, אבל גם Problem, ואפילו Product במובן של תוצר…), אלא שחיפוש פשוט ב Google יציף אתכם באינספור מתודות, טיפים, תרשימי זרימה ושאר ירקות, המציגים דרכים רבות לעשות דברים שונים בתכלית. סלט של הגדרות ושיטות עבודה, שהמשותף לכולן, לעניות דעתי, הוא התמקדות בתוצר הסופי במקום בתהליך הלמידה עצמו. אני בכלל מעדיף את המושג למידה דרך עשייה, אבל באמת לא מאד משנה איך נקרא לזה.
אז מה נכון ומה לא? ויתרה מכך – למה זה בכלל חשוב?
- ראשית, כי למידה באמצעות עשייה, היא דרך אפקטיבית מאד ללמוד ידע ומיומנויות, כפי שאדגים בהמשך.
- שנית, כי למידה כבר מזמן איננה נחלתה הבלעדית של מערכת החינוך. בעולם החדש, שבו הידע מתעדכן במרווחים של נאנו-שניות, כולם לומדים כל הזמן, ומי שלא – פשוט הופך להיות מיושן כמו windows 7.
בואו נודה על האמת, אתם קוראים כרגע את המאמר הזה כדי ללמוד ממנו משהו, נכון ? - שלישית, קהל היעד של למידה מבוססת עשייה כולל את כל מי שאתם רוצים שילמד משהו חדש, החל בילדים שלכם, דרך העובדים והמנהלים שלכם, וכלה בכם עצמכם.
- ולבסוף, כי רכישת ידע חדש ועדכון של ידע קיים הפכו להיות מירוץ, ואחוזי הנטישה של לומדים (מה שקוראים בעולם ההייטק Churn Rate) של כל פלטפורמות הלמידה בעולם החדש הם איומים …
אם השתכנעתם, בואו נצלול מעבר להררי המלל והתיאוריות הפדגוגיות, ונייצר הגדרה פשוטה וברורה היורדת לשורש העניין: טענתי הבסיסית היא כי למידה מבוססת עשייה היא סוג של מוטיבציה, ולא סוג של פדגוגיה. מה שהופך אותה ליעילה כל כך איננו התוכן שאותו לומדים (ידע או מיומנות), וגם לא הדרך שבה לומדים (למרות שכמובן שיש למושג אספקטים מעשיים, שמייד נפרט אותם), אלא דווקא הסיבה שבגללה לומדים.
כי למידה איננה תהליך פאסיבי. לא מספיק לחשוף מישהו לידע או למיומנות כדי להבטיח שיתרחש תהליך למידה של אותו ידע חדש. הנמען, כלומר הלומד, חייב להיות אקטיבי, ממש ללמוד, כדי שהידע או המיומנות אליהם נחשף אכן יוטמעו ויהפכו להיות ידע נרכש. זהו עקב אכילס של כל שיטות הלימוד המסורתיות. הן מניחות כהנחת בסיס שדי לשים לומד עם ידע באותו חלל, פיזי או וירטואלי, והלמידה תקרה מעצמה. ספויילר: היא לרוב לא קורית …
למידה דרך עשייה היא דרך אחרת לגשת ללמידה, ולהפעיל את אותו “אקטיביזם למדני” הנדרש כדי שלמידה ממשית אכן תתרחש. מה שהופך אותה לאפקטיבית יותר מכל סוג אחר של למידה, היא התשובה לשאלה:
למה אני לומד את מה שאני לומד ?ֿ
תהליכי למידה מתרחשים, כידוע, בתוך המוח שלנו. והמוח הזה הוא מכונה משוכללת ומורכבת להפליא, ולכן גם צרכנית האנרגיה הראשית בגוף האדם. מטעמי הישרדות אבולוציוניים המוח שלנו מתוכנת לנסות ולחסוך אנרגיה, וברוב המקרים הוא עושה זאת באופן בלתי מודע, שאין לנו שליטה עליו. למידה היא פעולה (!) שצורכת אנרגיה, וכמוה גם אחסנת הידע החדש שנלמד. מבלי להיכנס יותר מדי לנוירולוגיה של המוח, ניתן לומר שהמוח שלנו בוחן את הכדאיות האנרגטית של כל תהליך למידה, ולפי תוצאות הבחינה מחליט מה לעשות עם תוצריה, כלומר עם מה שלמדנו או שהיינו אמורים ללמוד.
אם המוטיבציה שלנו ללמוד היא פונקציונאלית – משרתת מטרה מסוימת, כמו קבלת ציון במבחן או תואר, הוספת שורה לקורות החיים, או מילוי הנחייה של מעסיק או מורה – המוח מסמן את הידע הנרכש כאמצעי להשגת המטרה. מרגע שהמטרה הושגה (קיבלנו את הציון או התואר, הוספנו שורה לרזומה, או קיבלנו את אישור המעסיק או המורה) אין לידע הזה שום ערך בעיניי המוח היעיל שלנו, והוא יימחק במהרה. זה בדיוק מה שקורה ברוב המקרים לכל מה שלמדנו בבית הספר, לצערי, מייד לאחר שהבחינות מסתיימות והתעודות נכתבות … תהיו כנים עם עצמכם, ונסו לשחזר מה אתם באמת יודעים מכל מה שלמדתם למבחני הבגרות שלכם. אני מהמר שלא יותר מדי.
אבל מה יקרה אם נספר למוח שלנו סיפור אחר, שיציג מטרה שונה לחלוטין כמניע שלנו ללמוד ידע או מיומנות חדשים ? זה בדיוק מה שאנחנו עושים כאשר אנחנו מתרגלים למידה דרך עשייה, ואסביר.
המפתח ליצירת למידה דרך עשייה הוא לא לשאול את עצמך מה אני רוצה ללמוד (או מה אני רוצה שמישהו אחר ילמד, אם אתה מורה או מעסיק, למשל), אלא דווקא שאלה קצת אחרת:
אם אני אדע את הדבר הזה, מה אני אוכל לעשות עם הידע הזה בעולם?
בואו נניח שאתם מורים לחשבון בכיתה ד’. אתם פותחים את ספר הלימוד ומגלים שהנושא הבא שאתם אמורים ללמד הוא זוויות. אני לא מכיר שום ילד או ילדה שמזנקים בהתלהבות מהכסא כשהמורה נכנסת לכיתה ומכריזה: “היום נלמד זוויות”. אבל אם אותה מורה מתרגלת למידה דרך עשייה, היא קודם כל תשאל את עצמה: “אם הילדים בכיתה שלי ידעו זוויות, מה הם יוכלו לעשות עם הידע הזה בעולם?”. יש המון תשובות אפשריות, אז בואו נבחר אחת באופן רנדומלי: “אם הילדים בכיתה שלי ידעו זוויות, הם יוכלו לבנות שעון שמש. שעון שמש מבוסס כולו על זוויות!”.
עכשיו בואו נחזור לתחילת התמונה שתיארתי. אותה מורה נכנסת לכיתה ומכריזה: “היום אתם עומדים לבנות שעון שמש!”. הרבה יותר מרגש בעיניי רוב האנשים לבנות שעון שמש מאשר ללמוד זוויות. אבל בעצם – זה בדיוק אותו דבר, כי כדי לבנות שעון שמש, חייבים לדעת זוויות. הידע עצמו חדל מלהיות המטרה של תהליך הלמידה, והופך להיות הכלי שבאמצעותו מצליח הלומד לעשות משהו בעולם.
ברמה העמוקה יותר, המוטיבציה ללמידה השתנתה מבלי ששינינו כלום מבחינת התוכן. עכשיו סביר שהמוח יקטלג את הידע הזה כבעל ערך ומשמעות, שכן בעזרתו אנחנו נוכל לעשות משהו בעולם, ולכן הוא יישמר לטווח ארוך יותר.
וכאן אני חייב להדגיש: בבקשה אל תזלזלו במגניבות. היא אחת המוטיבציה החזקות ביותר המוכרות לאדם. אנשים בני כל הגילים מוכנים ללמוד המון, להתאמץ מאד, לנסוע רחוק, רק בשביל לעשות משהו ממש מגניב, גם אם אין בו שום הגיון או תועלת רציונאליים מעבר למגניבות. כשאנחנו שומעים את המילה משמעות, אנחנו חושבים בדרך כלל במונחים של תועלת, אבל מניסיוני – למגניבות יש משמעות מרחיקת לכת עבור בני אדם (וזה כשלעצמו מגניב, לדעתי).
כשהתחלתי ללמד היסטוריה בחטיבת ביניים, נהגתי להעתיק את כותרות שיעורי המבוא מתוך תוכנית הלימודים של משרד החינוך. באופן לא ממש מפתיע אף תלמיד שלי לא התעורר לחיים עם זיק של סקרנות בעיניו כשכתבתי על הלוח “מהי היסטוריה” או “ציר הזמן”.
לכן בשנה לאחר מכן שיניתי את הכותרות. חשוב להבהיר: לא שיניתי שום דבר מבחינת תוכן השיעור, רק את הכותרת. “מהי ההיסטוריה” הפכה להיות “האם לפינגווינים יש היסטוריה?” (אף אחד לא מצפה לשמוע את המילה פינגווינים בשיעור היסטוריה, וזה כשלעצמו מייצר קשב ראשוני), והכותרת “ציר הזמן” הפכה גם היא לחידה: “מי יותר זקן – יהודי בן 80 או מוסלמי בן 80?”
השינוי הקטן הזה שינה לחלוטין את המוטיבציה של התלמידים שלי. עכשיו הם כבר לא ישבו שם והקשיבו לי כי “חשוב ללמוד היסטוריה”, “כי המורה אמר שצריך”, או כי “זה יהיה במבחן”, אלא כדי להצליח לפתור את החידה שהצבתי בפניהם, וזה כבר אתגר מעניין (שלא לומר – מגניב…). אני פוגש עד היום תלמידים שלי מלפני עשר שנים ויותר (בגלל שלימדתי בתל אביב, חצי מהמלצרים בעיר למדו אצלי בשלב כזה או אחר) שמזכירים לי את השיעורים הללו.
אז איך עושים את זה? הופכים את השאלה:
מה אני רוצה או צריך ללמוד? OUT.
מה אוכל לעשות בעולם אם אדע את זה? IN.
אם אבין איך חשמל עובד, אוכל לבנות גיטרה חשמלית. וגיטרה חשמלית זה מגניב. כשהמוטיבציה חזקה, הלמידה היא אפקטיבית הרבה יותר. אם אדע סטטיסטיקה, אוכל להכריע סוף סוף בויכוח החשוב ביותר של זמננו: מיהו הכדורגלן הטוב ביותר בכל הזמנים? אם אלמד לתפעל את ChatGPT באופן יעיל ומיומן, אוכל לקצר באופן משמעותי את הזמן שלוקח לי היום לכתוב סקירות ומאמרים.
סביר שחלקכם אומרים, ובמידה רבה של צדק, שלא תמיד ההיפוך הזה הוא פשוט או אינטואיטיבי כמו בדוגמת הגיטרה החשמלית. למשל, מה אוכל לעשות בעולם אם אלמד לנתח שירים של ביאליק? אם אכיר לעומק את התהליכים שהובילו למהפכה הצרפתית או למלחמת העולם הראשונה? רק בינינו, זו הסיבה המרכזית לכך שאנשים רבים לא מבינים למה הם לומדים את מה שמבקשים מהם ללמוד. הם אינם רואים את הרלוונטיות של הנושאים הללו לחיים שלהם או לעולם סביבם, ולכן מתקשים להתחבר לתחושת המשמעות החיונית כל כך ליעילותו של כל תהליך למידה.
לאלה אני עונה: אם אינך מצליח למצוא דבר כלשהו שתוכל לעשות בעולם אם תכיר על בוריים את שירי ביאליק – אין באמת שום סיבה שתלמד אותם…ואז אני מוסיף, שבכל השנים שבהן אני מלמד, מצאתי מעט מאוד מושאים ותחומים שנפלו תחת ההגדרה הזו.
הטריק הוא להתאמן בצורת החשיבה שמולידה את ההיפוך. ממש Fake it ’til you make it. זה יהיה קצת מאולץ בפעמים הראשונות, אבל כמו כל מיומנויות או צורת חשיבה חדשה, ההרגל יהפוך אתכם למיומנים יותר, עד שהשיטה הזו תהפוך להיות טבעית עבורכם. תנסו אותי. זה מגניב.
ודרך אגב, רק לידע כללי כדי שתוכלו להגיד בביטחון שלמדתם משהו מהמאמר הזה, היהודי בן השמונים זקן יותר בלמעלה מ 800 יום (יותר משנתיים) מהמוסלמי בן אותו הגיל, פשוט כי שנה לפי לוח המוסלמי מונה 354 ימים בניגוד ל 365 ימים בלוח הנוצרי המקובל, ולפינגווונים אין היסטוריה, כי אין להם את היכולת לספר סיפור. אף פינגווין זקן לא יושב סביב המדורה עם הנכדים שלו ומספר להם איך התנהלו הדברים כשהוא היה גוזל…
