זהו סיפור על כמה אנחנו גרועים בלחזות את העתיד >>
(ששמעתי פעם בהרצאה של דניאל סוסקינד)
עד סוף המאה ה-19, ערים גדולות היו תלויות באלפי סוסים כדי להוביל אנשים וסחורות.
ב-1900, היו בלונדון יותר מ-11,000 מוניות הנסום (רתומות לסוסים) וכמה אלפי אוטובוסים (רתומים לסוסים). כל אחד מהם היה צריך 12 סוסים ביום.
תוסיפו לזה עגלות רתומות לסוסים, וסוסים שהעבירו סחורות סביב העיר. זה אמר למעלה מ-50,000 סוסים שעבדו כל יום.
בממוצע סוס ייצר בין 15 ל-35 פאונד של גללים (קקי סוסים) ביום(!) זה נערם ברחובות, משך זבובים, הפיץ מחלות, וגם הריח לא היה משהו.
כל סוס ייצר גם כ-2 ליטר שתן ליום. ואם זה לא הספיק – סוס עובד החזיק בממוצע בעבודה 3 שנים. אז גם היו מלא פגרי סוסים שהיה צריך להעיף מהרחוב.
רחובות לונדון הרעילו את התושבים.
גם בניו יורק היה קשוח – הייתה שם אוכלוסייה של 100,000 סוסים שהפיקו כ-2.5 מיליון פאונד של גללים ביום(!)
ב-1894, עיתון ה”טיימס הלונדוני” חזה: “בעוד 50 שנה, כל רחוב בלונדון ייקבר תחת כשלושה מטרים של זבל.” (כלומר, הוא אמר 9 feet)
בשנת 1898 בוועידה הבינלאומית הראשונה בעולם לתכנון ערים בניו יורק, הגיעו למסקנה שהציוויליזציה העירונית הולכת לאבדון.
את המשך הסיפור אתם יודעים, כי כנראה שיש לכם רכב או שניים.
עד 1912, הבעיה שהוכרזה כ״בלתי פתירה״ – נפתרה; בערים בכל רחבי הגלובוס הוחלפו הסוסים בכלי רכב ממונעים, וחלאס לעיסוק בקקי.
היכולת לחזות את העתיד מאד מוגבלת, כשאנחנו מנסים להסתכל עליו מהעיניים של מה שאנחנו מכירים היום.
מה פחות מוגבל? היכולת להיות יצירתיים, ולנסות לפתור בעיות שמרגישות ״בלתי פתירות״ בדרכים חדשות לגמרי.