הקונטפליקט שאני חווה כל יום בתקופה שלנו, הוא להצליח לחשוב לאט בתוך עולם שזז מהר.
דווקא ככל שהפכנו ליותר פרודקטיביים, ככל שיש לנו מכשיר ביד שמאפשר להגיב מהר, לזוז מהר, להיות תמיד זמינים –
דווקא בעולם שמאפשר לפתוח עסק חדש בתוך יומיים, שמאפשר ליצור טקסטים, תמונות, רעיונות בתוך דקות ושניות –
דווקא בעולם שדורש מאיתנו לתוצאות מהירות, שהסבלנות מרגישה כאילו היא ״לא באופנה״ –
זה הופך לכמעט קאונטר-אינטואיטיבי, אבל העולם צריך את זה יותר מתמיד –
חשיבה איטית. לעצור לרגע. או עדיף, לכמה דקות. אולי אפילו לשעה.
לעצור, לחשוב. לעצור, לתכנן. לעצור, לדמיין איך אנחנו רוצים שההמשך ייראה. לא מחר בבוקר, אלא עוד שבוע, או חודשיים.
לעצור לחשוב לא רק איך נגשים את המטרות קצרות הטווח, אלא איך תוך כדי לא נהרוס פוטנציאל ליצור משהו אמיתי.
כי למרות שדורשים מאיתנו לזוז מאד מהר – באותה המידה, אותם האנשים (לקוחות, מנהלים, קולגות) – יודעים להבחין בקלות כשמשהו נעשה בהרף עין.
זה אותו העולם – שבו הפכנו למתוחכמים יותר. התרגלנו לאיכות גבוהה יותר. יש לנו דרישות גבוהות יותר.
לכן כשהיצירה שלנו (וזה לא חשוב מה עושים ביומיום) נעשית בלי חשיבה עמוקה, בלי דרך שהיא עברה – קל להבחין בזה. וקל להתחרות בזה. וקל לאבד ייחודיות.
האמת? זה גם פחות מהנה, ופחות מספק לעבוד ככה.
כל הסביבה שלנו משכנעת אותנו אחרת – אבל שווה לעצור ולחשוב. הרבה יותר ממה שהתרגלנו.
***