מחשבות על הקשר שבין אהבה לעבודה

אפריל 13, 2022

אתחיל מנקודת מבטי האישית: שנים רבות עברו להן, בהיותי חלק ממעגל התעסוקה, ולא חיפשתי קשר בין מה שאני רוצה או אוהבת לעשות לבין העבודה. צירוף המילים "THAT’S THE JOB" שאמרה לי המנהלת שלי,עוד בחפיפה,כששאלתי או הבעתי הסתייגות ממשימה שנדרשתי לעשות בעבודה הראשונה שלי, בצירוף התפיסה ש"קודם כל תלכי לאן שיקבלו אותך" שהיתה נאמרת לא אחת בבית בו גדלתי הביאו אותי לפתח תפיסה אישית שמפרידה בצורה מוחלטת בין רצונות, אהבות, חלומות, לבין עבודה. יחד עם זאת,צד נוסף שהיה נוכח בילדותי ובחינוך שלי וטבוע בי עד היום, הוא מחויבות עמוקה לעבודה. תמיד הייתי מחויבת, מסורה, "ראש גדול" חיפשתי לעשות יותר,בכל עבודה שהייתי בה. 

מדהים, אבל שנים רבות לא שאלתי את עצמי: איך את חיה בניתוק כזה מעצמך שעות כה מרובות ביום? על אף שמעל לפני השטח הייתי מאוד מחוברת, כי חיפשתי, ושאלתי, ועשיתי שינוי תעסוקתי סביב לימודי תואר שני בתחום אחר. אבל בכנות, זה לא היה שינוי עמוק, לא שאלתי את עצמי בתקופה ההיא: אז מה אני אוהבת לעשות, כי מה יש לרגש כמו אהבה לחפש בעולם העבודה.

לבוא עם כל החבילה 

אז מתי נפל לי האסימון? וכשהוא נפל, הוא נפל ממש חזק, ברעש וצלצולים. זה קרה כששמעתי  משפט של ד"ר דנה פרג בהרצאה שלה.  "האדם לא תולה את עצמו בדלת ונכנס העובד". שמשמעו: כשהעובד נכנס למשרד, ומתחיל את יום העבודה שלו, הוא נכנס עם עצמו ועם כל מי שהוא, ועם כל ה"חבילה" שלו. ולכולנו יש כל מיני סוגים של חבילות.

 וואו. הרגשתי שזו אני, שכתבו עלי. העובד הזה. כמה שנים תליתי את עצמי מחוץ לדלת.

התחלתי להתעניין וללמוד עוד על תפיסת הCARING שד"ר דנה פרג עוסקת בה, ואת נושא משמעות בעבודה. מתוך הבנה ששתי תפיסות אלו משפיעות בצורה ישירה על תחושת המחוברות של העובד לעבודתו. עשיתי זאת מתוקף תפקידי כמנהלת משאבי אנוש,כדי להתמודד עם אתגרי שימור שנדרשתי אליהם. הרגשתי שהגישות הללו מפצחות משהו אמיתי ונוכח בחיי העובדים ורציתי להמשיך ולחקור ולהבין מה מניע אנשים לעבוד ומה לא. אבל לצד זה,בכנות, עשיתי זאת כי התחברתי לנושא הזה באופן אישי, חיבור מהבטן. אהבתי את העיסוק שלי בו.

לקראת יום האהבה האחרון חיפשתי מאמר, שעוסק בקשר החשוב בין אהבה לעבודה, ולא מצאתי. אז החלטתי לנסות לכתוב משהו על זה.

לאורך שנים רבות בהיסטוריה, אפשר לומר שלא חיפשו או שאלו כלל על אהבה בהקשר של עולם העבודה. 

נתבונן רגע על ההגדרות המילוניות של ויקיפדיה לאהבה ועבודה:

אהבה: אהבה היא קבוצת רגשות וחוויות הקשורות לתחושה של חיבה עזה או אחדות עמוקה כלפי ישות כלשהי: אדם, בעלחיים, חפץ ואף רעיון.

עבודה: עבודה היא עשיית מלאכה או פעילות כלשהי, לרוב כאשר זו נעשית כשירות לזולת או לארגון כלשהו ובעבור תשלום או תמורה אחרת. במשמעותה היום-יומית, משמשת העבודה לציון כל פעולה אשר דורשת ריכוז ומאמץ גופני מסוים.

ולשם הדיוק,נוסיף גם:  

מקצוע: מקצוע הוא תחום פעילות שאדם מתמחה בו ועוסק בו לפרנסתו. גישה מצמצמת מבדילה בין מקצוע לבין עיסוק, כאשר מקצוע דורש הכשרה מקצועית נרחבת, ועיסוק הוא פעילות של אדם לפרנסתו, גם כזו שאינה דורשת הכשרה מקצועית.

העבודה היוותה פרנסה לרוב האנשים, ומה שגורם לכייף, נעים,אהוב- עשו בשעות שאחרי העבודה,הלא הן שעות הפנאי. חשוב לציין שגם היום ישנם אנשים שתופסים ככה את העבודה שלהם. אגיד שלדעתי הם מפסידים, וכמובן שגם מקומות העבודה שלהם… אבל זו רק דעתי.

מתוך ספרו של ד"ר מרטין סליגמן – אבי הפסיכולוגיה החיובית- "אושר אמיתי", 2005: "עולם העבודה עובר שינוי בשני העשורים האחרונים בארצות העשירות. למרבה הפלא, הכסף מאבד מכוחו. על אף שההכנסה הריאלית בארצות הברית עלתה בשלושים השנים האחרונות בשיעור של 16% , אחוז האנשים המתארים את עצמם כמאושרים מאוד דווקא ירד מ36% ל29%. כסף לא יכול לקנות אושר. כשעובדים מבינים שקידום או תוספת שכר לא  יקנו להם תוספת שביעות רצון מהחיים, מה יגרום להם להעדיף עבודה זו או אחרת, או להתמיד ולהשאר נאמנים בחברה בה הם עובדים? הכלכלה הופכת מכלכלת כסף לכלכלת שביעות רצון. "

בתקופת הקורונה, המודעות לנושא העמיקה עוד יותר והנושא קשור להשלכות רחבות שקרו בעקבות מגפת הקורונה ובעיקרן הסגרים שהושטו על העולם בשנתיים האחרונות מאז פרצה, והשפיעו על תפיסת משמעות החיים, ויחס הפרט לפנאי שלו.

לצד זאת, חלה עליה בדרישות העבודה בעולם העבודה החדש, ויחד עם הטשטוש בין זמני העבודה לפנאי אנשים מדווחים על רמות לחץ עולות, על עומס שקשה להכיל אותו ועל שחיקה. ללחץ ולשחיקה אותם אנו חווים בקצב העבודה הגובר, יש מחיר כבד. והמחיר יכול להיות אישי,משפחתי, בריאותי או נפשי.

לא ארחיב בנושאים חשובים אלו. אך נכון שניקח אחריות על ההשפעות הרוחב על חיינו שעולם העבודה החדש מביא איתו. המוטיבציה לבחינת הקשר בין אהבה לעבודה תהיה אם כך הרצון להשפיע ולשנות אותן מהשורש.

ניתן להגדיר שלוש רמות של חיבור רגשי של אדם לעבודה שלו, אנסה להמשיג אותן עם הפירמדיה המוכרת של מאסלו. כאשר בבסיסה, צורך בסיסי: פרנסה. וככל שעולים בפירמידה, אנחנו מגיעים לתפיסות יותר מורכבות ומחוברות של עבודה.

מה אני מציעה?

אני רוצה להציע קו מחשבה חדש. לקחת את הפירמידה המוכרת, ולהפוך אותה. בואו נניח רק לרגע –  שצרכי הבסיס החשובים ביותר הם דווקא צרכי המימוש העצמי. מי הגדיר שצרכים פיסיולוגיים יותר בסיסיים מצרכי הרוח והנשמה? הפירמידה המסורתית גורסת כי: קודם כל תהיה לך פרנסה. אחר כך, בשלב הבא, תשקיע בה תקח עליה אחריות ותרצה להתקדם ולהתפתח בה,יתכן ויהיו לכך גם השלכות חיצוניות של יוקרה וקידום,אולי תתחבר אליה גם ברמה הרגשית. ובשלב ההתפתחות הגבוה ביותר, תגיע למימוש. 

מימוש עצמי (ויקיפדיה): מימוש עצמי או הגשמה עצמית היא מונח המשמש במספר תאוריות פסיכולוגיות, אך ללא אחידות מלאה במשמעותו. זוהי הנטייה המולדת של האדם לפתח את כל יכולותיו, כישוריו והפוטנציאל הטמון בו במטרה להיות העצמי הטוב ביותר שטבעו המולד מאפשר לו. המימוש העצמי מתבטא בשמירה על הקיום הפיזי שלנו וגם בצמיחתנו האישית; בעוד שקיום פיזי משותף לכלל בני האדם, הצמיחה האישית ייחודית לכל פרט בהתאם לשאיפות הדינמיות האישיות של כל אחד.

ואולי – רק אולי, נניח לרגע את מה שאנחנו מכירים, את החששות והפרדיגמות הטבועות בנו על הקשר בין פרנסה וקיום, וננסה לחשוב רגע בכיוון חדש. אולי, הנושא של ההתפתחות האישית הוא הוא בסיס הצרכים שלנו?

 אולי נניח לרגע, הנחת יסוד, כי מי שקם כל בוקר לעבודה שהוא לא אוהב ולא מעריך, מה זה בכלל משנה שיש לו פרנסה או קריירה. אולי הוא לא מרגיש שהוא חי באמת? אני מאמינה שהכל מתחבר לתפיסת המחוברות הארגונית שארגונים אוהבים לדבר אותה, לזהות אותה, להדגיש אותה,לעשות עליה סקרים. לצד זה, הערך של להיות מחובר למה שאני עושה, עבור העובד  עצמו מהווה ערך של רווחה נפשית טובה יותר, עלייה באיכות החיים והשפעה משמעותית על בריאות האדם.

אולי,אילו המפתח היה הפוך והיינו לומדים שיעורים על גבי שיעורים ותרגולים באיך להקשיב לעצמנו, עמוק פנימה, איך לזהות את היחודיות שלנו, איך לגעת בתשוקות שלנו ולתת להן מקום,איך להעצים את מי שאנחנו,להשמיע את הקול הייחודי שלנו, ועל בסיסו לפתח ולבנות קריירה, שגם תספק לנו פרנסה – היינו חיים בעולם טוב יותר? קל יותר? עם אנשים מאושרים יותר ומסופקים יותר?

וכשאני אומרת שיעורים ותרגולים, כוונתי למערכת החינוך, לתקופה הכל כך משמעותית בה הזהות מתעצבת, בה אנחנו משווים את עצמנו לסביבה כל הזמן ומנסים להיות כמו מישהו אחר, ומושפעים כל כך חברתית. כמובן, שגם למשפחה והמיקום שלנו במשפחה יש השפעה אדירה על מה שנבחר לעשות כשנהיה גדולים. היחסים עם כל פרט במשפחה ועיסוקו המקצועי משפיעים על הבחירות שלנו במודע או שלא במודע. גם הורים שידעו לזהות ולהדגיש את החוזקות של ילדם ופחות להלחם איתו על "להיות כמו כולם" יעזרו לילד לפתח את המסוגלות העצמית שלו באזורי החוזקה שלו, ולהתחבר למה הוא אוהב לעשות, ולמה לא.

השינוי העמוק ביותר שמספרת לנו "ההתפטרות הגדולה" מדבר על שינוי במערך הכוחות הקבוע בין עובדים לארגונים. ההסכם הישן הסתיים – אני מוכר לך זמן שלי תמורת כסף שלך – העובדים רוצים יחס שיוויוני עם הארגון שלהם. (נעם מנלה)

ואני מוסיפה, שהשינוי הגדול שקרה הוא שעובדים מעוניינים לשנות את ההסכם הישן שחתמו עם עצמם. 

הלחץ החברתי למצוא פרנסה לא משחק יותר תפקיד בעידן הנוכחי, בעיקר במדינות מבוססות כלכלית, וגם בהן, ברוב האוכלוסיה. אחת הסיבות היא כי הדור הצעיר נשאר הרבה יותר זמן לגור אצל ההורים ואולי דאגות קיומיות לא מטרידות אותו באמת, סיבה נוספת היא, שבימינו זה בסדר לא למצוא מייד עבודה "רגילה". כזו של 8-17, עם משרד להגיע אליו. יש המון סוגים של עבודות ודרכים להתפרנס בעולם העבודה החדש.

ולכן, הבנת מי אני ומה הוא מבחינתי מימוש עצמי, וללמד זאת ככישורי חיים עוד בבית הספר, יכול להשפיע משמעותית על עתידנו ויכול לסייע בכך שהדורות הבאים יגדלו מאושרים יותר,ברווחה נפשית גבוהה יותר, ומחוברים יותר לאני העצמי שלהם. כולי תקווה כי יום אחד, בדרך הזו,  נוכל להפוך את המשולש הפוך על הפוך. ולא נתחיל בחיפוש אחר פרנסה, לפני שנדע שאנחנו במימוש העצמי.

איך נעשה זאת?

לחפש אהבה בעבודה זו לא מילה גסה. לעבוד בעבודה שאנחנו אוהבים, במקצוע שאנחנו אוהבים, במקום עבודה שאנחנו אוהבים, עם אנשים לצידנו שאנחנו אוהבים להיות ולעבוד איתם. אנחנו מרגישים שאנחנו משמעותיים, תורמים לעצמנו ולאחר, נהנים וגם מבטאים את הצדדים הכי טובים שלנו בעבודה. העבודה שלנו מבטאת אותנו נפלא.

נדבר על אהבה, משמעות ומימוש בעבודה ואלו ינחו אותנו בחיפוש ובדיוק שלנו.

נהפוך את הפירמידה.

ומה דרוש לנו כדי שזה יקרה? 

חשבתי על  הרבה רעיונות, חלקם מהירים, חלקם יקחו יותר זמן. אף אחד מהם לא פשוט או פשטני והם דורשים שינוי תודעתי עמוק.

 

  • איתור שותפים לדרך ולחשיבה!
  • הסברה, הגברת המודעות לשינוי תפיסות
  • הדרכות לעובדים,למנהלים, לשכירים,לעצמאים, לילדים, לנוער… בעצם.. לכולם!
  • גיוס מובילי שינוי שידברו את השפה בארגונים ובמערכת החינוך
  • יצירת הרבה שיתופי פעולה: מועצות מקומיות, אזוריות, לשכות תעסוקה
  • בקשת סיוע כלכלי ותמיכה לתקופת המעבר. גיוס גופי ממשלה כדי שיתמכו ברעיון ויסייעו לתקופת המעבר, לאנשים שחוששים או לא מאמינים ביכולתם לשנות עדיין, וכן כדי ליצר מעבר זורם יותר ולצמצם התנגדויות ככל הניתן.
שרון רש, אני גרה בבית לחם הגלילית שבעמק יזרעאל נשואה לאלעד ואמא לארבעה שובבים למדתי תואר ראשון בכלכלה וניהול ותואר שני בפיתוח ויעוץ ארגוני וכן התמחויות נוספות בתחום פסיכולוגיה חיובית ואימון מנהלים כיום מנהלת משאבי אנוש בחברת סונובה ישראל, העוסקת בשיקום שמיעה מעל עשר שנים בתחום משאבי אנוש. לומדת כל הזמן, ויש בי המון אהבה לעבודה שלי ולעבודה עם אנשים בכלל.