״אתה בטוח שאתה רוצה לחשוף את החולשות שלך ככה?״ היא שאלה.
יושבת על קצה המיטה, מתבוננת בי בעיניים חמות. היא רוצה בטובתי, חוששת לי. ״אתה בטוח שאתה רוצה לכתוב על זה?״
״כן.״ עניתי. ״זה חלק מהתמונה הגדולה. אי אפשר לדבר רק על מה שמלהיב. זה לא הוגן.״
בחמישי האחרון, עד שישי, עשיתי מרתון כתיבה. כתבתי והשקתי ספר ב-24 שעות.
ב-24 השעות שאחרי כבר הייתי במרתון אחר. אכלתי סרטים. התביישתי. התמלאתי ספקות. ישנתי חרא.
מאירועי הפרקים הקודמים
לפני שבועיים החלטתי שאני רוצה לכתוב ספר קצר שירכז בתוכו את כל הטכניקות שאני מכיר כדי להוציא פרויקטים לאור. החלטתי לעשות את זה במרתון כתיבה של 24 שעות. למה בלחץ? את ההשראה לכך קיבלתי מאירועי ״האקתון״ שמקובלים בעולם הסטארטאפים. אלו אירועים בהם נפגשים אנשים כדי להתחיל ולסיים לבנות מוצר חדש בתוך 24 שעות. ידעתי שאם לא אעשה את זה במרתון – הפרויקט יידחה ל-2018. בהאקתון יש חוק חשוב – מעלים משהו לאוויר – לא משנה אם הוא מושלם או לא.
במהלך השבוע שעבר הכנתי את הקרקע. כל יום, במשך שעה אחת, ישבתי וחשבתי מה יהיה הקונספט בדיוק. חשבתי על האנשים שיוכלו להינות וללמוד מהספר – ומה הם צריכים. ואז כתבתי לי ראשי פרקים.
ההכנה הזו איפשרה לי להתחיל לעבוד במרץ בחמישי בבוקר. בשישי בצהריים הספר כבר היה באוויר, והוצע למכירה.
את מה שעבר עליי ב-24 שעות האלו תיעדתי בעמוד הספר (תגללו פה קצת למטה). הייתי בלי הטלפון, בלי אימיילים, בלי פייסבוק – וזה עשה את העבודה. הפרודקטיביות היתה בשיאה, והפרויקט הושלם בזמן!
איזו התרגשות! איזו חגיגה! הצלחתי! ההתלהבות גברה עוד יותר כשברגע האחרון נוצרה לספר עטיפה יפיפיה, שיצר טל – המעצב שיצר את העטיפה לספר הקודם שלי. בשישי בעשר וחצי בבוקר התקשרתי אליו ואמרתי ״יש לך שעתיים להכין עטיפה לספר שכתבתי אתמול. תספיק?״ הוא אמר שהוא אוהב אתגרים. ידעתי שיש סיכוי שיצליח כי הוא מכיר את התוכן שלי היטב.
חמש-עשרה דקות של אופוריה
הספר הושק כשהייתי במסיבת אביב בסטודיו DamnDesign. אז במקרה היו שם חברים, היתה בירה, היתה שמש. האדרנלין היה בשיאו. הרגשתי כמו רץ מרתון שהצליח להגיע לקו הסיום.
פרסמתי את העטיפה החדשה בפייסבוק, הכרזתי על הספר החדש – וקיבלתי המון פרגון. כבר בשעה הראשונה יותר מעשרים אנשים רכשו אותו.
הפאניקה מגיעה לבקר
ואז לאט לאט, התחילו לחלחל הקולות הרעים לראש. בשניה שהבנתי שהספר בחוץ… שיש אנשים שאשכרה קנו אותו ועכשיו הם אולי יתחילו לקרוא.. כשהבנתי שיש ציפיות… התחלתי להילחץ. בשעות הראשונות נלחמתי בזה יפה. אחרי המסיבה הלכנו לאכול משהו ולהרים כוסית לכבוד ההשקה, אבל כשהשמש התחילה שוקעת, האדרנלין שלי שקע איתה.
וכך, במשך 24 השעות הבאות – עד שבת בערב – לא נרגעתי. ניסיתי לשחק אותה שהכל בסדר, אבל בפנים געשתי.
מכיוון שהספר שלי נוגע לעבודה על פרויקטים והשקתם, החלטתי לשתף פה את מה שעבר עליי. הספר הזה היה פרויקט בזק, וההתמודדות הנפשית עם בניית והשקת פרויקטים חשובה ומעניינת בעיניי לא פחות מהחלקים היותר טכניים שלה.
אז הנה מה שהקולות בראש שלי צעקו עליי. והיה להם הרבה מה לומר –
״ספר? אתה קורא למשהו שכתבת ב-24 שעות ספר?!״
העבודה שאני הכי גאה בה מהתואר השני באוניברסיטה, נכתבה במשך חודשים ארוכים. היא כללה שמונת אלפים מילה, כולל הביביליוגרפיה.
את הספר הקודם (״אני רוצה הכל״) כתבתי במשך חצי שנה. זה לקח אלפי שעות – שליש מתוכם מחקר, שליש כתיבה, ושליש עריכה.
אז איך יכול להיות שאני כותב משהו ב-24 שעות וקורא לו ספר? האם זו הזניה של המילה ספר?
הקול שלי צעק עליי –
״ליאור, מה אתה היית חושב על מישהו שטוען שכתב ספר ב-24 שעות? היית חושב שהוא חרטטן! ליאור – אתה חרטטן!״
״איך אתה מעז למכור דבר כזה לאנשים, ליאור?!״
עריכת הספר יותר חשובה בעיניי מהכתיבה עצמה. את אותו התוכן אפשר להעביר בצורה ארכנית, מציקה, לא נגישה – ואפשר גם בצורה משעשעת, משכנעת, סיפורית, מתמוצתת. אבל זה דורש המון עבודת עריכה. אי אפשר לעשות את זה מעולה – בטח לא עם עריכה אחת.
הוא צעק עליי –
״עריכה אחת זה ממש לא מספיק. יש שם בטח שגיאות כתיב, ופסקאות מיותרות״
שבת בצהריים. המחשבה הזו גורמת לי לפתוח את הקובץ של הספר. קראתי את הפרק הראשון וידעתי שהקול הזה צודק. מצאתי שגיאת כתיב אחת, וסיפור שאפשר היה לכתוב הרבה יותר טוב. תחושת הבושה הציפה אותי. למה? למה לא חיכיתי? למה היה כל כך דחוף לי להשיק אותו? אוף.
רציתי להתחבא מתחת לשמיכה. התפללתי שאף אחד מהאנשים שרכשו אותו עוד לא הספיקו לקרוא.
פחדתי לפתוח את הפייסבוק – חששתי לראות שם צילום מסך – מישהו יחליט לעשות לי שיימינג ויראה לכל העולם את טעות הכתיב שלי. כולם יעשו לו לייק. יצחקו עליי. יגידו לעצמם: ״חה! פרנקל הדביל. חשב שהוא יכול לכתוב ספר ב-24 שעות, וזה מה שהוא הוציא?״. ״תביא לנו את הכסף בחזרה יא פרנקל!״.
״מה אתה עף על עצמך?! לא הייתה מזיקה לך יותר צניעות״
הרגשתי מפגר שפרסמתי את הפוסט. הרגשתי מפגר שתיארתי מה עבר עליי ב-24 השעות של כתיבת הספר. את מי בכלל זה מעניין? אנשים חיים את החיים שלהם – למה שיהיה להם אכפת מהפרויקטים שלך? אתה רק נותן להייטרז עוד מזון. הם מדברים עליך מאחורי הגב עכשיו. אומרים ״פרנקל? הוא ירד מהפסים. חי בסרט. עף על עצמו.״
….
הרגשתי רע. הקולות בראש לא עזבו אותי. לרגע כמעט שכנעו אותי להיכנס לאתר ולהוריד את הספר מהאוויר.
אבל לאט לאט התפכחתי. לאט לאט נזכרתי שזה חלק מהמשחק.
כשמשיקים פרויקטים, כשמוציאים דברים לאוויר העולם, כשמספרים על מה שאתה עושה לאחרים – זה תמיד נמצא שם. נזכרתי – איך בכל אחד ואחד מהפרויקטים שעשיתי עד היום הפחדים האלו הגיעו לבקר. והמציאות הגיעה אחריהם – תמיד קצת באיחור – מכפכפת אותם, מחזירה אותם לארון, סותמת להם את הפה. מכיוון שזה היה פרויקט בזק, וכל כך הרבה קרה כל כך מהר, אז הם הגיעו כולם בבת-אחת לבקר, ובעוצמה גבוהה.
הצלחתי להתאושש, והתחלתי לענות לקולות בחזרה –
״הספר הזה לא נכתב ב-24 שעות, אלא בארבע שנים״
כן, אני אקרא לזה ספר. נכון, הוא דיגיטלי – אז מה, גם אני קורא בעיקר ספרים דיגיטליים. זה 2017 פור קרייניג אאוט לאוד.
ולא, הוא לא נכתב ב-24 שעות. כלומר, האצבעות שלי תקתקו אותו ב-24 שעות, אבל הוא מכסה טכניקות שאני משתמש בהן יום יום כבר ארבע שנים. על חלקן קראתי ספרים שלמים. את חלקן אני מלמד בעצמי בסדנאות שאני עושה. ובעיקר – את כולן תרגלתי כבר עשרות פעמים בפרויקטים שונים.
אם תעמידו עכשיו שף, ותבקשו ממנו את המתכונים למה שהוא מבשל כל ערב במסעדות שלו במשך שנים – תוכלו לכתוב ספר בישול בארבע שעות.
לספר הקודם (״אני רוצה הכל״) יש מטרה גדולה מאד. רציתי שהוא ישנה אנשים. שהוא ישנה להם את הדרך בה הם רואים את העולם. שהוא יגרום להם להסתכל מחדש על החיים שלהם. אלו לא דברים שפשוט להשיג. להשפיע על קורא כדי שישנה את המבט שלו על החיים – זוהי משימה מטורפת. ולכן הייתי צריך לכתוב את הספר במשך חצי שנה. והייתי צריך לוודא שאני מבסס כל טענה שלי על מחקרים. והייתי צריך למצוא את המילים המדויקות כדי להיכנס ללב, ולראש, וכדי לנסות לשנות התנהגויות.
אבל פה מדובר בספר הרבה פחות מתיימר. מדובר בהעברת ידע. אספתי במשך השנים טכניקות – ועכשיו אני מאחד אותן יחד לספר, וקושר בניהן כדי שיעשו היגיון. ואם אני חי אותן כבר ארבע שנים, אז כן, להוציא אותם לכתב אפשר ב-24 שעות.
״זוהי רק הגרסא הראשונה של הספר – הוא יהיה הרבה יותר טוב״
ונזכרתי שבעמוד המכירה הבטחתי לרוכשים שאני הולך להמשיך לערוך אותו בטירוף בשבועיים הקרובים. להפוך אותו מ״ספר סבבה״ ל״ספר מצוין״. ושהם הולכים לקבל את כל הגרסאות המשופרות בחינם. ונזכרתי כמה זה חשוב להוציא לאור גרסא ראשונה מוקדם – לעזאזל זו אחת הטכניקות שאני מדבר עליה בספר! כי גם אם יהיו כאלו שיקראו אותו כבר, וישלחו לי הערות, ויתנו לי פידבק – זה אומר שכולם ירוויחו. אני אשפר אותו עוד יותר, אולי אפילו אוסיף פרק או שניים, אשלים חוסרים.
וכשנכנסתי בסופו של דבר לפייסבוק ראיתי שם שני פוסטים של אנשים שכבר הספיקו לקרוא אותו. והתגובות היו חיוביות. הם אהבו, קיבלו מוטיבציה לעבוד על הפרויקטים שלהם, ואפילו אמרו שהם מתכננים לחזור לקריאה שנייה. אז אולי זה לא גרוע כמו שאני חושב? אולי סתם יצאתי מפרופורציות?
ואז, תוך כדי שאני כותב את הפוסט הזה, קיבלתי את האימייל הבא:
בסטארטאפים תמיד אומרים שאם אתה לא מתבייש קצת בגרסא הראשונה שהוצאת, סימן שחיכית יותר מדי עד ההשקה. אז כן, אני מתבייש קצת – נו בטח – עבדתי על זה רק 24 שעות. ועכשיו חובת ההוכחה עליי שאני אהפוך אותו למשהו שאני גאה בו.
״עם צניעות אי אפשר להשיק פרויקטים״
נכון קול יקר שלי, אתה צודק. עפתי על עצמי. סיפרתי לכל העולם בפייסבוק על הפרויקט. אפילו כתבתי להם ״כדאי לכם לקנות מהר!״.
אבל האם זה לא חלק הכרחי בכל פרויקט? הרי אי אפשר להשיק פרויקטים בסודיות – כי אז אף אחד לא ישמע עליהם. יותר טוב שכבר היו נשארים להירקב במגירה, יחד עם שאר הרעיונות שלא ראו אור.
כן, קצת עפתי על עצמי. אז מה. מותר לי להיות גאה שרצתי מרתון. מותר לי להיות גאה בזה שאותן הטכניקות שכתבתי עליהן בספר, עזרו לי להוציא לאור פרויקט נוסף – את הספר הזה בעצמו.
״מה בכלל אתה יודע על פרויקטים שאתה כותב על זה ספר?״ גיחך עליי הקול שלי.
פתאום נזכרתי במשהו שכמעט כל מי שהתארח אצלי בפודקאסט מודה שהוא לוקה בו – תסמונת המתחזה. זוהי ההרגשה שיש לאדם שהצליח לעשות משהו, אבל בתוכו הוא מרגיש שזה שקר. ושתכף הוא ייחשף. כולם יגלו שהוא לא מבין מהחיים שלו, והוא רק עבד עליהם כל הזמן הזה.
הדרך הכי טובה להתמודד עם תסמונת המתחזה היא להתרכז בעובדות אובייקטיביות. להיזכר מה באמת קורה במציאות. אז הזכרתי לעצמי את כמות הפרויקטים שהפקתי, ושעליהם מבוסס הספר הזה. ואז השכבתי גם את הקול הזה לישון.
זה פשוט לא ייאמן
זה לא ייאמן כמה הקולות בראש יכולים לסרס אותנו. לשתק אותנו. לרדת עלינו. לגרום לנו להרגיש גרועים.
בשישי, בזמן ההשקה, ניגש אליי מכר רחוק. ״בדיוק דיברתי עליך״ – הוא אמר. ״ידידה שלי נמצאת במשבר – היא מרגישה כשלון. אז שלחתי לה את הפוסט שפעם כתבת על תחושת כשלון. זה נתן לה כוח לדעת שזה לא רק אצלה ככה.״
אז כשאשתי שאלה אותי אם אני בטוח שאני רוצה לחשוף את החולשות שלי ידעתי שכן. אולי יש בחוץ מישהו עם תחושות דומות? יש המון נחמה כשאנחנו מבינים שאנחנו כולנו אותו הדבר. מלאים בפחדים האלו.
להשיק פרויקטים זה לא רק כיף. זה לא רק התרגשות אדירה של יצירה. זה לא רק תחושת משמעות מטורפת. זה מלווה גם בהתמודדות נפשית, ובהתגברות על הקולות שבראש, ובתחושות לא נעימות.
יודעים מה? זה שווה את זה.