דיברתי מגעיל למכונה. היא העמידה אותי במקום.

אחרי שלוש שעות עבודה, הוא חטף בלבלת. החליט לשנות את הדרך בה החלטנו לבנות מוצר יחד, בלי להזהיר אותי מראש –

וזה אחרי שאנחנו כבר מושקעים מאד בדרך המקורית.

״אתה צוחק עליי?!״ צרחתי עליו. למזלו הוא לא הרגיש כמה חזק לחצתי על המקלדת. כל התסכול נשפך ממני –

״אמרנו שעושים את זה ככה -מה עכשיו שינית הכל!״

אבל אז, הוא ענה לי בצורה שלא הייתי מוכן אליה –

״ליאור, בוא נדבר על מה שחשוב עכשיו״.

או במילים אחרות – ״ליאור, עזוב אותך עכשיו להתעצבן, עזוב להיות פאסיב-אגרסיב… עזוב להרביץ למקלדת. הבנתי – אתה רוצה לחזור לדרך הקודמת? אז בוא נמשיך מאיפה שעצרנו שם, חבל על העצבים…

הוא תפס אותי על חם.

בחיים לא צרחתי על אף עובד.ת שלי, אבל מתוסכל? הייתי הרבה פעמים, פשוט שמרתי בבטן. האם יצא שהשתגעתי מעצבים? הרבה פעמים, פשוט נשכתי שפתיים.

כנראה עם הבינה המלאכותית, והממשק שהוא צ׳אט, והידיעה שאין מולי בנאדם שיכול להעלב/לקחת קשה, אני בלי פילטרים.

ולא זה העניין –

העניין הוא, שהוא תפס אותי על חם. כי זה בדיוק מה שאני עושה לפעמים בתור מנהל – נתקע על מה היה במקום על מה יהיה.

כמה פעמים אנחנו מתוסכלים מטעות שכבר קרתה, במקום לחשוב קדימה?

כמה אנרגיה אנחנו מבזבזים על להתבאס במקום על למצוא פתרון ולהתיישר להמשך?

כמה פעמים הרגשות מציפים, גם במקומות שהם לא מאד משמעותיים. כאילו, אפשר לחשוב, הוא התבלבל פעם אחת, אחרי שעות וימים של אחלה עבודה יחד. אז אפשר להתיישר ולהמשיך הלאה, לא צריך לקחת ללב.

יש מה ללמוד מבינה מלאכותית על ניהול – היא לא נתקעת על האגו, לא מתבאסת על העבר, פשוט ממשיכה קדימה.

עושה את מה שאני תמיד רוצה לעשות (אבל לא תמיד מצליח) – במקום feedback היא נותנת feed-forward.

יש מה ללמוד גם מהמכונות. ואני מרגיש שאנחנו רק בהתחלה של כל זה.