אם רק היו לי עוד אנשים לפרויקט, הכל היה מסתדר

כי כשיש יותר מדי אנשים מעורבים – כל אחד מהם פשוט משקיע פחות בפרויקט.

ולאפקט הזה קוראים רינגלמן, ע״ש פרופ׳ צרפתי שלקח אנשים וביקש מהם למשוך בחבל. כשמישהו משך לבד – הוא הפעיל את 100% מהכוח שלו. כששניים משכו בחבל – כל אחד הפעיל רק 93% מהכוח שלו (כבר 1+1 = פחות מ-2).

וכשהגיעו לשמונה אנשים? כל אחד הפעיל פחות מחצי מהכוח שלו!!

זה לא היה בכוונה. זה לא היה כי הם היו עצלנים. זה קרה בתת-מודע. יש לנו איזה קטע, שכשאנחנו יודעים שמספיק אנשים מעורבים, אנחנו יכולים להוריד הילוך אחד.

אז ברור – להביא אנשים שמשלימים אחד את השניה עם מיומנויות שאין לאחרים – זה מעולה. אבל מתישהו, במקום להצטבר, זה מתחיל להוריד –

כאילו שאם שני מתכנתים לא פתרו את הבאג – שמונה יפתרו אותו. כאילו שאם שלושה מעצבים לא מצאו פתרון – עשרה ימצאו.

זה לא עובד ככה. לפעמים זה אפילו עובד הפוך – יש כבר יותר מדי דעות, ויותר מדי שדרכו להם על האגו, או נכנסו להם לטריטוריה, עד שחלק מהאנשים אומרים ״חלאס, שהוא ידאג לזה, אני זז אחורה״.

אגב, בתור מעסיק, זה אחד הדברים הכי חשובים להבין, כי אתה משלם 100% משכורות ומקבל פחות מ-100% מכל האנשים שלך. וזה הפוך מהאינטואיציה שלך, לרצות שיהיו כמה שיותר מוחות שעובדים על הפרויקט. צריך לדעת להבין מה המספר הכי אידיאלי לכל צוות, ולהיות רגישים למתי זה כבר יותר מדי.

נ.ב. למרחיבי דעת –

יש לזה גם ביטוי מהתלמוד בארמית: ״קדירא דבי שותפי לא חמימי ולא קרירי”. או בעברית: קדירת השותפים אינה חמה ואינה קרה