(*קרדיט לתמונה – מתוך הדודל שעשו גוגל ליומולדת 245 של בטהובן)

בטהובן מת!

טוב, לא הייתם צריכים שאני אגיד לכם את זה. כבר ידעתם את זה. 

ליתר דיוק, הוא מת כבר ב-1827 (אלא אם הוא מתחבא עם אלוויס איפשהו בטקסס.)

אבל לא לזה התכוונתי.

התכוונתי שהמושג ״בטהובן״ מת.

שהמודל לחיקוי שנקרא ״בטהובן״ מת (סליחה אבא.)

מה הקטע?

הקטע הוא שבטהובן מייצג עבורינו את הגאון האולטימטיבי. 

כמה גאון?

בשנות העשרים שלו התחיל להתחרש, ותוך כדי כתב את הסימפוניות הכי גדולות שלו (3 עד 8 אם אתם דייקנים) והוא עוד לא בן 30.

ואז כשכבר היה חרש לגמרי, כתב את הסימפוניה התשיעית שלו. 

מה אתם עשיתם בשנות העשרים שלכם, אה??

התקבלתם למשרה חצי-בכירה בהייטק? הצלחתם להכין מקרונים אחרי שראיתם פרק של מאסטר-שף? כתבתם פוסט מוצלח בפייסבוק וקיבלתם 120 לייקים? עשיתם אקזיט עם אפליקציה שעוד חמש שנים לא תהיה רלוונטית? אה? אה?

איפה אנחנו ואיפה בטהובן.

הבנאדם כתב מוזיקה שאנחנו לא מפסיקים לשמוע כבר 200 שנה. וגם אם אתם כבר הפסקתם, אז התינוקות שלכם עדיין שומעים אותם במסגרת סדרת הדיסקים המוצלחת ״בייבי-[גאון כלשהו]״ כי מישהו סיפר לכם שזה מפתח להם את המוח, והמישהו הזה כנראה צודק, ולכן ימשיכו לשמוע אותו גם עוד לפחות 200 שנה (אם הרובוטים לא יהרגו את כולנו עד אז.)

גאון!

יופי לו.

 

איך גדלים ילדים שהופכים לגאון?

האמת, לא יודע. 

אבל הנה כמה עובדות שלא זכרתם על בטהובן, שיראו לכם שאם אתם חושבים שילד צריך הורים נפלאים, וילדות מופלאה ועוד כמה תנאים כאלו כדי לעשות משהו בחיים, אז אתם טועים בגדול:

1. אמא שלו גססה משחפת כשהיה בן 16 (ואז מתה)

2. אבא שלו היה אלכוהוליסט 

3. הוא היה צריך לגדל ולפרנס את שני האחים שלו בעצמו

4. הוא היה גוץ, גס למראה, ונחשב חוצפן גדול וחסר נימוסים, פלוס, הסתובב עם בגדים מלוכלכים!

ועם כל זאת – הוא היה גאון. 

 

איך נהיים גאון?

תראו – זאת שאלת השאלות שאנשים לא מפסיקים לחקור יום וליל, ולו בלבד כדי למצוא את הנוסחה ולוודא שהילד שלהם במקרה יצא גאון בעצמו. 

יש שיאמרו שזו גנטיקה, יש שאומרים הסביבה, ויש שמתפשרים על גם וגם.

אינסוף מחקרים, אינסוף ספרים, וגם 20 הרצאות ב-TED. ראיתי חצי מהם כדי להבין שאין לי מה לראות את החצי השני. 

מה שבטוח, לא חשוב אם יש לך גנטיקה מושלמת, וגם סביבה תומכת (שני דברים שלא היו לבטהובן כמו שכבר הבנתם), זה עדיין לא יעזור לך להיות בטהובן. צריך בשביל זה עוד משהו אחד. 

והדבר הזה הוא – להתחיל להתאמן בגיל 5 כל יום. כלומר, רק אם אתה רוצה עד גיל 30 לכתוב יצירות שיזכרו אותן 200 שנה קדימה. 

לא הצלחתי להיות בטהובן

סבא רומא (ז״ל) וסבתא נינה שלי ברחו מליטא אחרי השואה לישראל.

מה הביאו איתם לארץ?

אהבה לדג מלוח, ופסנתר. 

עכשיו, יש לי במשפחה היסטוריה ענפה של נגינה בפסנתר (+ פרישה בשיא):

אמא שלי ניגנה בפסנתר והפסיקה אחרי חמש שנים, אחותי פרשה אחרי שנתיים, ודודה שלי – לה במקור קנו את הפסנתר – לא החזיקה יותר משבוע. 

אני דווקא הצלחתי להתמיד. ניגנתי כמה שנים בפסנתר רצוף מבלי לפרוש. 

אבא שלי התמוגג שראה את הילד שלו מנגן ממש יפה, ואפילו כותב יצירה עצמאית בכתה ד׳ ומנגן אותה בקונצרט. 

אבל לא נהייתי בטהובן.

למה? כי כשהייתי ילד, אי שם בסוף שנות השמונים – הגיע הביתה המחשב האישי (תואם IBM), וקצת אחרי כן בשנות התשעים – הגיע גם האינטרנט. 

זהו. מכאן לא היה שום סיכוי שאני אקדיש את חיי באופן מוחלט לדבר אחד. לא שידעתי בילדות מה זה ״להקדיש את חיי״, אבל דה-פקטו, תשומת הלב שלי התקצרה, וכמות המשחקים והגירויים שהיו לי מהמחשב הזה, והאינטרנט שהיה מחובר אליו – בואו נגיד שהפסנתר נראה לידו כמשהו קצת ״מת״.

 

הילד שלכם כבר לא יהיה בטהובן

ואם זה מה שעבר עליי באייטיז, מה עובר על הילד שלכם?

הילד שלכם גדל עם טלוויזיה ברקע, אייפד במטבח, ספרים מדברים, שטיחים קופצים, פסנתר צעצוע אלקטרוני שמחובר לברבי מדברת שמחוברת לאייפון 6 שמסונכרן לענן שמחובר לקבר של סטיב ג׳ובס.

הדרך היחידה שלכם להושיב אותו על פסנתר בגיל 5 ושיישאר לשבת שם 20 שנה רצוף כמו בטהובן שלנו, זה אם תעברו לחוף בודד במלזיה ותוודאו שאין שם אינטרנט.

מבאס? אולי.

האם לא יהיו לנו יותר בטהובנים?

כנראה שיהיו בכל זאת, ואם אני חייב להמר, הם דווקא יבואו ממדינות לא-מערביות, איפה שאין ״מועצה לשלום הילד״ והאמא הסינית שלו אשכרה יכולה להחליט שהילד שלה יהיה בטהובן, ולהושיב אותו סגור בחדר 15 שנה בלי אינטרנט ולתת לו לצאת מהחדר רק כשהוא נוסע לתחרויות בעולם. 

לא שזה נשמע לי או לכם דבר חיובי. 

 

בואו נודה על האמת, זה לא כל כך נורא

האמת היא, שממש בקרוב יהיו רובוטים שיוכלו ליצור יצירות מדהימות לפחות כמו של בטהובן. באותה רמת תחכום, יצירתיות, מקוריות וכולי.

 

אתם יכולים להיות רומנטים ולהתבאס מזה.

או שאתם יכולים להבין שהעולם השתנה, ועכשיו לנסות להבין מה זה אומר. ומה אתם יכולים או רוצים לצפות מהילד שלכם – כי לכל הורה יש ציפיות מהילד שלו – זה טבעי לגמרי. 

אתם לא צריכים להתבאס שהוא לא מצליח לשבת על הפסנתר במשך שלוש שעות רצוף, כי מה לעשות, הוא מסתכל עליכם, ואתם עם האייפון שלכם היפראקטיביים, וככה הוא גדל, וזה מה שהוא מכיר, אז למה שהוא יהיה אחרת.

אתם גם יכולים לשמוח מהעובדה שהילד שלכם טפו טפו טפו לא ימות כמו בטהובן שנפטר מ… לא נעים לומר… צינון. 

 

מה הכי חשוב שהילד שלכם ילמד?

תראו – אין לי ילדים עדיין. ואני בטח ובטח לא יועץ בענייני ילדים. 

אבל בתור מישהו שכל היום עסוק במחשבות על העתיד של העולם הזה, יש לי השערה בקשר למה הכי כדאי שהילד שלכם ילמד. 

והתשובה היא קצת מתחכמת – מצטער. 

הילד שלכם צריך ללמוד – ללמד את עצמו.

תראו, בשנים האחרונות העולם השתנה בקצב שהוא לא נורמלי. הוא לא נתפס. אנחנו לא מספיקים לאמץ התנהגויות חדשות, והן כבר לא רלוונטיות. אנחנו מאמצים טכנולוגיות חדשות יותר מהר ממה שלקח פעם לבטהובן לכתוב סימפוניה (והוא היה מהיר!).

התכונה החשובה ביותר על כן – לדעתי – היא הסתגלות. 

כן, באופן אירוני חזרנו אחורה לימי ההישרדות הקדומים. אנחנו נמצאים שוב במצב הישרדותי, בו מי שלא יהיה עירני ויסתגל מהר, ימצא את עצמו בלי עבודה, בלי עתיד, בלי תקווה (תמשיכו לבד עם המילים של זוהר המלך ארגוב)

אבל למזלנו יש את האינטרנט, והוא מאפשר למידה עצמית. ולמידה מהירה. 

אז תלמדו את הילד שלכם ללמוד בעצמו. כל דבר אפשרי.

למדו אותו להסתגל מהר לשינויים. 

זו המתנה הכי גדולה שאתם יכולים לתת לו.

יומולדת שמח בטהובן!