[2016 היתה השנה בה למדתי מהמורה הכי סקסית ביקום]
עד השנה לא אהבתי את ביונסה. היא שעממה אותי. נחשבה בעיניי למיינסטרים חסר אופי. ידעתי להעריך את היופי והסקסיות והאגן המשוחרר, אבל למוזיקה שלה לא נמשכתי.
ואז היא הוציאה אלבום שפיצח לי את המוח. לימונדה.
היום אני מבין שהוא פיצח לי את המוח לא רק בגלל שהוא כזה מעולה (ולראייה הוא זכה בכל הפרסים) אלא בעיקר כי אני התבגרתי. לא נהוג להגיד ״התבגרתי״ על ילד בן 38, אבל זה מוזר שלא נהוג כך.
מצחיק אותי שיש גיל שנחשב ״גיל ההתבגרות״, ואז הוא נגמר. זה מצביע על כמה אנחנו לא מבינים כלום וחצי בחיים. ההתבגרות לא רק שממשיכה לקרות כל החיים, אלא גם צריך להתייחס אליה ככזו, ולטפח אותה. כי כשמודים שגיל ההתבגרות הוא כל החיים, אז זה פתאום נשמע יותר הגיוני שעוד לא גיבשנו לעצמנו איזה הרגלים אנחנו רוצים שיהיו לנו ואיזה לא. ומה אנחנו חושבים שכדאי לנו לעשות כשנהיה גדולים.
אז התבגרתי, לא במובן שנהייתי בוגר, אלא פשוט עשיתי עוד סיבוב וקצת בתוך מהלך ההתבגרות שלי שנראה בערך ככה:
איך זה קשור לביונסה? בואו נראה –
שיעור ב״לתת הזדמנות״ למי שאתה לא רגיל
בתור ״היפסטר״ במיל׳ עדיין נשאר דבוק אליי הרגל אחד מיותר. וההרגל הזה מניח שכל דבר שהוא אהוב על יותר מדי אנשים הוא כנראה רדוד או נמוך או פוגע במכנה משותף גדול מדי. ואז לפעמים לא אתן לדבר הזה הזדמנות.
אלו הן כמובן השטויות שעליהן אומרים שהן מתבוססות במיץ עגבניות.
המחשב שאני כותב עליו עכשיו את המילים האלו הוא מוצר מיינסטרים ועדיין הוא יצור פלא טכנולוגי שאני מאד שמח שיש לי. גם המקרר שלי כזה – לכולם יש מקרר ושל כולם הוא אחלה בלהשאיר את הגבינה טרייה. אובמה היה נשיא שמאד אהבתי והערכתי, ולשמחתי הוא היה הכי מיינסטרים אחרת הוא לא היה נבחר פעמיים. וכך גם ביונסה.
אם ב-2016 עדיין הייתי תקוע בתוך הרגל מפגר של ״זה עממי אז אני לא מתקרב״ לא הייתי נותן הזדמנות לביונסה להוכיח לי שאני טיפש. להוכיח שהיא יודעת להוציא אלבום שהוא בו זמנית גם מיינסטרים וגם מלא רבדים ועומק.
זה העסיק אותי המון. האם אני יכול לכתוב תוכן – בלוג, ספר, וואטאבר – שיפנה לקהל היותר רחב מהבועה הקטנה שלי? האם אוכל לעשות את זה מבלי להיות שטחי? מבלי להשתמש בקלישאות? מבלי לכתוב רק פוסטים של שורה וחצי או 300 מילה כי בעיתון היה כתוב שאנשים איבדו את הסבלנות אז לא לכתוב ארוך מדי. המומחים הסבירו שלא כדאי לכתוב פוסט של 1000 מילה ושאנשים הפסיקו לקרוא ספרים כי יש בהם 50 אלף מילה.
אבל זו בעצמה הנחה שטחית מארץ השטחיות! להניח שמכיוון שחלקנו איבדנו את הסבלנות ונפלנו ללייקים של השורה האחת בפייסבוק (או המילה האחת במקרה של חנוך דאום), זה אומר שלא נותרו אנשים שמחפשים עומק – זו חתיכת הכללה מטומטמת.
יובל נח הררי מוציא ספרים של 400 עמוד והם רבי מכר בכל העולם. WaitButWhy זה הבלוג האהוב עליי, לקרוא שם פוסט לוקח 45 דקות, ועדיין הוא אחד המצליחים כיום בעולם. בכל ערב יש הרצאות מהסוג שרגילים לכנות ״חפירה״ בבארים ומועדונים בארץ, והמקומות מפוצצים. ביונסה מוציאה אלבום שבו יש אינסוף מחשבה על כל אחד מהחלקים שלו, והוא הרבה פחות נגיש מהאלבומים הקודמים, והיא שוברת קופות ושיאים.
איך זה? מסתבר שנשארו עוד המון המון אנשים שאוהבים עומק ואוהבים שלא מזלזלים באינטיליגנציה שלהם – כמו שאתם שרדתם כבר איזה 700 מילה בפוסט הזה מבלי לשחק candy crash.
שיעור בערך העצום שיש לאותנטיות
מכירים את הסיפור של האלבום ״לימונדה״ של ביונסה? האמ:לק הולך ככה: Jay Z בעלה בגד בה, היא נעלבה, כעסה, העיפה אותו מהבית, החליטה לסלוח לו, החזירה אותו הביתה, ואז הוציאה אלבום שמספר את כל התהליך הרגשי שעברה שם.
דווקא ביונסה – מותג שמייצג נשים חזקות – זמרת, אשת עסקים, יזמית, שנותנת השראה למיליוני נשים להשתלט על העולם – החליטה לסלוח לבעלה, להחזיר אותו הביתה למרות שהוא בנזונה ובגד בה. ובאלבום היא מספרת הכל – לא מתיימרת לספר שהייתה חזקה וזה לא הזיז לה – להיפך, היא מספרת איך נשברה, איך היא כעסה, איך היא בכתה, איך היא התחזקה, ולמה למרות הכל החליטה שג׳ייזי הוא האחד בשבילה ושכל הסיפור הזה רק יחזק את הזוגיות שלהם.
כמה מוסכמות אפשר לשבור בבת-אחת?
היא לא האישה החלשה שנתנה לבעלה המפורסם לחזור הביתה, והיא גם לא האישה החזקה שמעיפה אותו מהבית. ביונסה מצליחה להשתחרר מהתבניות הסטנדרטיות, ומציגה את העניין עם כל המורכבות שבו.
אפשר להסכים לגישה שלה או לא – אבל מה שבטוח, אי אפשר שלא להעריץ אותה על הכנות שלה. על האותנטיות שלה. היא מחליטה לספר לכל העולם שלא כל מה שנוצץ זהב ואפילו שקוראים לך ביונסה יש לך צרות כמו של כולנו. זוגיות, בריאות, גידול ילדים, קריירה – כולנו בסירה הזו – גם אם חלק יושבים מקדימה וחלק בצדדים.
בתהליך הכתיבה של הספר זזתי כל הזמן בין הנוחות לאי-הנוחות. בחלק הנוח עשיתי מה שאני יודע לעשות טוב – חקרתי, קראתי, עיינתי, חפרתי במאמרים, בספרים, באינטרנט – הוצאתי תובנות. אבל באותו זמן הבנתי שאני חייב לחבר את כל ה״מדע״ הזה לסיפורים אמיתיים. להיות יותר חשוף, יותר פתוח. לספר על החרדות ועל הנפילות ועל איך יזמים בוכים בלילה. כי מה לעשות אנחנו לא רובוטים, ואם אני רוצה שה״חומר״ יעבור לקוראים כמו שצריך, הוא לא יכול להיות יבש. אחרת לא זוכרים אותו. המוח שלנו עובד בצורה שהוא צריך לשמוע סיפורים כדי לזכור מסקנות. והראש שלנו עובד בצורה שהוא צריך רגש כדי להיפתח אחרת הוא נשאר תקוע איפה שהוא רגיל.
אז אם ביונסה יכולה, אולי גם אני הקטנצ׳יק שגדל בקריית ביאליק יכול. אולי גם אני לא אנסה להיראות ״מצליחן״ אלא להיפך – אספר על הפדיחות שלי, ועל זה שאני מאמין שההצלחה היחידה שלי היא זו שהתאהבתי במסע במקום לפחד ממנו.
ואז נפטר ג׳ורג׳ מייקל
ונזכרתי איך אני אוהב את השיר Outside שבו הוא הוציא את עצמו מהארון. ופתאום הבנתי את הצד השלילי של להיות לא אותנטי. ג׳ורג׳ מייקל הספיק לחיות 19 שנים מבלי להתבייש לספר מי הוא באמת, מאז המעצר שלו ב-98׳ בבוורלי הילס כשנתפס עושה סקס עם גבר בשירותים.
אבל מה עם כל השנים שבהם החביא את עצמו? איזה חיים הם היו?
ועדיין, 19 שנה זה יותר מרוב בני האדם, שמתים בלי שהספיקו לחיות את החיים שלהם כמו שהם היו רוצים לחיות אותם. חיים מה שאחרים רוצים או שההורים מצפים או שאיזה אגו מדומיין שלהם מצפה מהם להיות כמו מישהו אחר או סתם כמו כולם. ונזכרתי שוב שכדאי לספר לחברים שלכם, לאהובים שלכם, להורים שלכם, לעצמכם, מי אתם באמת ומה אתם רוצים מהחיים המפגרים האלו וגם על הסודות הכמוסים שלכם.
לא שזה קל לספר לכולם מי אתה. כי בתהליך כתיבת הספר כל יום זוגי הייתי מתעורר בבוקר ומרגיש מטומטם שאני נפתח ככה ומספר על עצמי. ובכל יום אי-זוגי הייתי מזכיר לעצמי שכדאי לי. אבל האותנטיות בסופו של דבר משחררת. תשאלו את ביונסה.
להיות יותר מגוון
הדבר הכי מדהים באלבום ״לימונדה״ זה עד כמה ביונסה שם מגוונת. כל שיר הוא בסגנון אחר לגמרי, כולל סגנונות שהיא בחיים לא שרה בהם, אפילו קאנטרי(!).
וזה הרשים אותי בטירוף. כי בכל סגנון נפרד היא הייתה צריכה להתמקצע, ולהבין איך עושים את זה, ולשחק מישהי אחרת ולשיר בצורה אחרת. היא הייתה צריכה לצאת מאיזה 12 קופסאות כל פעם מחדש.
בשיווק אתה לומד שכדי לבדל את עצמך ושאנשים יזכרו מי אתה ומה אתה עושה או מה המותג או החברה שלך עושים כדי להיות מאד ממוקד. לכן כשהתחלתי לכתוב את הבלוג שלי ברצינות לפני שנה, ניסיתי להיות מאד ממוקד. בהתחלה הייתי מאד ממוקד בלהנגיש מדע (עם הפוסטים של הקפה והאהבה) אחרי כן הייתי ממוקד בשיווק לעסקים, אחר כך התמקדתי בקריירה וכל פעם שהחלטתי להתמקד במשהו אחר, בתוך כמה שבועות זה הרגיש לי מגביל.
אנחנו אוהבים לשים דברים בקופסאות, ואני מבין למה – זה מקל על הגדרת הזהות שלנו, וזה עוזר לנו להעביר מסרים בקלות. אבל באמצע השנה החלטתי שכוסאומו אני לא מוכן להתמקד עם הבלוג שלי. הוא יעסוק בכל הדברים שמעניינים אותי, ואם זה אומר שזה פוגע בהצלחה שלו, אז זו בעיה של ההצלחה שלו, לא שלי.
זהו עכשיו תורכם
במה אתם התבגרתם השנה? ובמה הייתם רוצים להתבגר שנה הבאה?
וביונסה, תודה על ההשראה, כפרה. אם רק היית קוראת עברית הייתי שולח לך את הפוסט באימייל.