עכשיו! עכשיו! עכשיו! אני רוצה שינוי עכשיו!

תגידו משהו – 

אין לכם מושג מה אחוז השחורים בארצות הברית, נכון?

נסו לנחש, נו. כמה מאוכלוסיית ארצות הברית הם שחורים?

50 אחוזים? 40 אחוזים? 30?

אולי 20?

לא. בקושי 13 אחוז. ברצינות! 

“מה? אבל הייתי בטוח שיש הרבה יותר!”

כן, כולם חושבים ככה. אני מהמר שלפחות חצי מאוכלוסיית ארה״ב לא היתה יודעת לענות על השאלה הזו בעצמה – אז אל תרגישו רע. 

למה אני מספר לכם על זה? יש לי מסר חשוב. אבל אני צריך לספר לכם סיפור לפני – 

בואו נדבר שניה על מדינת טקסס. ואחרי זה על ביונסה, ואחרי זה עליכם, טוב?

טקסס, ספרי לי קצת על עצמך – 

״אוקיי, אז נולדתי ב-1836. עד אז חיו בשטחים שלי אינדיאנים – כאלו עם נוצות וסוסים וכל המראה שאתם היהודים אוהבים לחקות״ .אותו בפורים. חוצמזה גרו בי מלא ספרדים – שהפכו את האינדיאנים לנוצרים כשהם רק יכלו. ב-1820 הגיעו אליי עוד מלא מלא מהגרים מאירופה – אתה יודע ליאור, נו, מה שעכשיו שונאים בארה״ב – מהגרים?

אז קיצר, באותו הזמן בכלל לא הייתי שייכת לארה״ב, אלא למקסיקו. כלומר, בוא נדייק, כי עד אז מקסיקו היתה שייכת לספרד. איזו סמטוחה. קיצר, מקסיקו אמרה לספרד – ״ביי אני רוצה עצמאות״ ב-1821, ואני הייתי חלק ממקסיקו. 

ב-1836 החלטתי להשקיע בעתיד שלי, ואמרתי למקסיקו ״ביי אני רוצה עצמאות״. מקסיקו קצת נעלבה וממש נלחמה איתי שאישאר איתה. אבל אתם יודעים, להיות נואשת זה לא סקסי, אז התעקשתי להיות רווקה.

והייתי רק עם עצמי. אחרי תשע שנים הרגשתי בודדה. האקסית מקסיקו כבר שכחה ממני, אז מצאתי לי חברה חדשה וסקסית – ארצות הברית שסיפחה אותי אליה. אני הייתי המדינה ה-28 – מקום טוב באמצע. 

מה הקשר לביונסה?

״אה, נכון, שכחתי לספר דבר קטן. כשהכרזתי על עצמאות, החלטתי שהעבדות היא חוקית בגבולות שלי. כאילו, זה היה אמצע המאה ה-19 והיה נראה לתושבים שלי הגיוני שאנשים יהיו עבדים – בייחוד אם הם שחורים. כאילו, אני מזכירה לכם – רוב התושבים שלי היו במקור מאירופה – אז כאילו, כל מיני חמודים כאלו שהגיעו מאפריקה או מהקאריביים – זה היה נראה הגיוני שהם לא בדיוק בני-אדם. רק חצי בני-אדם. 

לצערי הרב, בגלל שהפסדתי במלחמת האזרחים, נהניתי מהעבדים האלו רק עד 1865. אז הגיע אדון לינקולן המתלהב, ונשא נאום עם שם מתפנפן ״הצהרת השחרור״ – ואמר לכל העבדים שהם חופשיים. בכלל – הוא טען ששחורים הם בני אדם וצריך להתייחס אליהם בכבוד.

התבאסתי ממש. מזל שאיך שהתחילה המאה ה-20 מצאו אצלי מלא מלא נפט, ואז נהייתי לאחת המדינות הכי עשירות – ואפילו היום אני המדינה השניה בגודלה – אחרי קליפורניה – גרים בי יותר אנשים מבניו-יורק, הייתם מאמינים?!״

נו אבל מה הקשר לביונסה?! ליאור, אתה מתחיל לעצבן

אה, נכון. אז אתם אולי כבר יודעים שאני מטורף על האלבום האחרון של ביונסה, לימונדה, כתבתי עליו פעמיים – פעם אחת בנושא שיווק ופעם אחת איך היא נתנה לי שיעורים לחיים. 

ואחד השירים באלבום הזה הוא בסגנון קאנטרי. שזה הסגנון המוזיקלי שהכי מזוהה עם המדינות הדרומיות, בניהן טקסס, או במילים אחרות – המדינות בהן העבדות היתה מותרת הרבה שנים.

לכן, ממש הופתעתי לשמוע פתאום את ביונסה שרה בסגנון שנחשב מאד ״לבן״. היא הרי אישה, שחורה, גאה, חזקה. למה שתבחר בסגנון הזה? היא מעולם לא שרה בסגנון הזה – למרות ואולי דווקא בגלל שנולדה וגדלה ביוסטון, טקסס. היא לא שרה בו, כי הוא באמת מייצג את הלבנים.

[סיפור צד – אני זוכר שפעם הלכתי לראות בלינקולן סנטר בניו-יורק כמה הופעות בפסטיבל מוזיקת קאנטרי. בעשר בערב כשהפסטיבל הסתיים, לקחתי את חבר שלי ונסענו לבר אפלולי באיסט וילאג׳ שניגנו בו גאז׳ לתוך הלילה. כשסיפרנו לבחור בכניסה בהתלהבות שאנחנו מתים לראות את ההופעה, והרגע הגענו מפסטיבל הקאנטרי – הוא לא הסכים להכניס אותנו. ״מה זה? הלכתם לראות את הגזענים האלו שהתעללו באבות אבותיי, ועכשיו אתם באים לפה, היפסטרים שכמותכם – אתם לא מבינים שזו לא רק מוזיקה? מיותר לציין את צבע עורו. בקיצור, הלכנו לבר ג׳אז אחר, ושם לא סיפרנו מאיפה באנו.]

שינויים גדולים קורים לאט לאט

אוקיי, אז הנה מה שבעצם רציתי לומר לכם.

ביונסה היא אחת הזמרות הכי מוערכות היום בעולם. היא שחורה. היא לוחמת למען נשים, ולמען שיוויון והיא עושה את זה בדרך שלה – דרך המוזיקה. והבחירות שלה הן מאד מאד מודעות לעצמן. 

וכשרואים אותה שרה מוזיקת קאנטרי, בהופעה חיה עם להקת קאנטרי… כשהיא לובשת לבן, והם לובשים שחור, כשהיא הזמרת החשובה והם רק עושים את הליווי…

כשרואים את זה מבינים שיש פה ניצחון. ושיש פה אמירה. רצון ״ליישב את הסכסוך״ אם תרצו. ויש פה הוכחה ששינויים גדולים קורים לאט לאט. 

במקרה הזה יותר מ-150 שנה. 

ואם תחשבו כמה התרבות השחורה השפיעה על המוזיקה, האומנות, הטלוויזיה בחמישים השנים האחרונות, תבינו למה חשבתם שאחוז השחורים הוא הרבה יותר גבוה. 

ותבינו כמה צריך לעבוד, וכמה סבלנות צריך, כדי לעשות שינויים גדולים. 

אה, בכלל רציתי לומר משהו עליכם – 

ועכשיו אליכם.

רציתי לבקש ממכם להיות סבלניים לעצמכם. 

אם אתם נמצאים עכשיו בתהליך של שינוי – ובינינו כולנו כל הזמן בתוך איזה תהליך של שינויי – אז תהיו סבלניים לעצמכם.

שינוי לא קורה ביום, לא בשבוע, לא בחצי שנה. שינויים גדולים לוקחים הרבה זמן. אל תתאכזבו מהר, אל תוותרו מהר. ומהרגע בו הבנתם שאתם צריכים שינוי, או שהחלטתם לעשות שינוי – זה הולך לקחת זמן. לא רק לכם הולך לקחת זמן עם עצמכם – גם  לסביבה הולך לקחת זמן להתרגל לשינוי שלכם. וזה הולכת להיות עבודה קשה. אין דרכי קיצור באמת – ומי שמוכר לכם כאלו, תבדקו לו בציציות. 

השחורים לא עבדים כבר מאז 1865, אבל תראו כמה שנים לקח להם לעמוד בגאווה, לעמוד במרכז הבמה, לקבל מאחרים את ההכרה בשינוי שקרה. ולדעת להיות גאים בשינוי שהם עברו. והם עשו עבודה כל כך טובה – שאנחנו בטוחים שהם לפחות 30 אחוזים מהאוכלוסייה. 

אז אם אתם עוברים שינוי, זה לא רק מסע שלכם בתוך עצמכם – זה גם מסע שעובר מי שמסביבכם. תזכרו שאתם צריכים להזכיר לו. שאתם צריכים להילחם על הזכות שלכם להיות עצמכם. תתעקשו על זה. אל תוותרו לעצמכם. 

קיצר, תהיו ביונסה.