השבוע הרבה חברים החליטו שלא לשלוח את ילדיהם לבית-ספר או לגנים. אני יכול רק לדמיין את הויכוחים בתוך הבית – צד אחד אומר ״אין מה לפחד!״, והשני עונה לו ״יש מחבל בחוץ, אתה השתגעת?!״
השר בנט החליט לא לעזור לנו בהחלטה, כשסיפר לנו שבחוץ יש מכוניות, ותאונות דרכים הן בעצם עוד יותר מסוכנות מהטרור, אז למה שלא נוציא את הילדים שלנו מהבית?
ניסיתי להבין מאיפה נובע הפחד הזה, ועל כך תכף תוכלו לקרוא. לבנתיים אומר לכם שאתם לא צריכים להרגיש רע אם החלטתם להשאיר את הילד בבית. לא כי זה המעשה הרציונלי, אלא, כי כולנו לוקים בחוסר הרציונליות הזו…
בואו נתחיל.
נפתלי בנט – כמה ימים אחרי פיגוע הטרור המצער בת״א -: ״לצערי, סיכוני תאונות הדרכים גבוהים לאין ערוך מטרור, ובוודאי יש הממד הפסיכולוגי שעובד שעות נוספות. כולנו ברמת סיכון כלשהי אבל החוכמה היא לחיות את החיים״.
כל האינטרנט בתגובה: ״ארארארארארארררררר!!!!!!!״
בנט: ״ברצינות, נו… יש סיכוי של פי מאה להיהרג בתאונות דרכים…״
האינטרנט: ״סתום ת׳פה!!!!״
למה אנחנו כל כך כועסים על ההשוואה שעשה בנט?
בנט אמר את זה כדי שההורים לא יפחדו לשלוח את הילדים שלהם לגני הילדים ובתי הספר.
עכשיו, זה לא שההורים לא מפחדים מתאונות דרכים, כן? אבל הם מפחדים מאירוע טרור פי מאה. מפחדים ממנו כל כך, עד כדי שרבים מהם לא נתנו לילדיהם לצאת מהבית. ואני מבין אותם – גם אני מפחד מטרור הרבה יותר מאשר מתאונות דרכים.
אבל אני גם מבין שזהו פחד לא רציונלי, ושמהבחינה הסטטיסטית – בנט צודק בהחלט. בכל יום נתון, הסיכוי של ילד להיפגע מתאונות דרכים גדול לאין שיעור מהסיכוי שלו להיפגע מטרור, ואם אתם מפחדים לתת לילד שלכם להסתובב בחוץ היום בגלל הטרור, אתם אמורים לפחד הרבה יותר מהמכוניות והאופניים החשמליים שמסתובבים בכל מקום חופשיים.
ובכל זאת – אני מזדהה. גם אני הייתי משאיר את הילד שלי בבית אם הייתי אבא.
מה עומד מאחורי הפחד הלא-רציונלי הזה?
לא מזמן סיימתי את אחד הספרים האדירים בעולם – “Thinking, Fast and Slow״ שכתב דניאל כהנמן (פסיכולוג התנהגותי שזכה בפרס נובל ב-2002, מי שהשפיע על דן אריאלי ללכת לכיוון של כלכלה התנהגותית… בקיצור – תותח על.)
בספר הזה כהנמן מסכם מחקרים של המון שנים על ההתנהגות שלנו. הוא מסביר איך האינטואיציה שלנו עובדת, איך הרציונליות שלנו עובדת – בחיי, זה ספר מטורף.
הספר הזה אומר בקצרה: החשיבה במוח שלנו מתבצעת בשתי צורות שונות –
״מערכת 1״ – החבר הכיפי שלך
מערכת 1 אחראית על החשיבה האינטואיטיבית שלנו – היא מהירה, היא אוטומטית, היא רגשית. אז למשל אם מישהו מפחיד אותך – אתה נבהל/תוקף אוטומטית – על ידי מערכת 1, ואם אתה רואה פרצוף עצוב או שמח, אתה יודע מיידית מהו המצב רוח של האדם מולך, ואפילו בעניינים חישוביים פשוטים – כמו כששואלים אותך ״כמה זה 1+1?״ אתה לא צריך ״לחשוב״ כדי לדעת שזה 2. וכולי וכולי.
״מערכת 2״ – החבר החופר שלך
מערכת 2 היא החשיבה האיטית, שלוקחת בחשבון הרבה גורמים, שיודעת לתכנן קדימה… אתה צריך את המערכת הזו אם אני אשאל אותך ״איך מגיעים מכאן לאלנבי?״, וגם ״האם כדאי לי לקנות דירה או להשכיר אחת?״, וכמובן אם אשאל – ״כמה זה 15 כפול 4.5?״. מערכת 2 דורשת ממך הרבה כח חישוב – אפשר לחשוב עליה כמו תוכנה ממש כבדה שתופסת לך את כל הזיכרון במחשב, ואתה לא יכול להפעיל שום דבר אחר עד שאתה מכבה אותה.
[*כהנמן דואג לציין שזה לא שאפשר באמת לחלק את המוח שלנו פיזית לשתי מערכות, ואין אפילו כרגע מידע שמראה שחלקים מסוימים במוח משויכים חד משמעית למערכת 1 או למערכת 2. זו פשוט דרך נוחה לתאר את תהליכי החשיבה שלנו. ולראיה – בהפסקת קפה הבאה שלך אתה תראה שאתה יכול לדבר על זה בעצמך.]
חלק נרחב בספר שלו, דניאל מסביר שיש לנו מלא פאקים בשתי המערכות האלו. כל מיני שגיאות נפוצות שקיימות אצל כולנו, ובגללן אנחנו לא באמת חכמים ורציונליים כמו שאנחנו מדמיינים.
בני אדם הם עצלנים
הנה שאלה בשבילך: האם מיוצרים בארץ יותר סוגים של בירות או יותר סוגים של יין לבן?
כדי לענות על זה, כנראה שהתחלת לדמיין את כל סוגי הבירות תוצרת הארץ שאתה מכיר, ואת כל היקבים שאתה מכיר, ויכול להיות שאפילו שיש לך תשובה ״חד-משמעית״ בנושא.
אבל אלא אם אתה מומחה בבירה ו/או יין, כנראה שאין לך מושג.
האם זו הדרך הנכונה לענות על שאלה כזו? בוודאי שלו. לענות ברצינות על השאלה הזו אתה תצטרך עכשיו כמה שעות של מחקר, לעבור על הרבה אתרי אינטרנט, אולי לדבר עם מומחים, וגם אז ייקח זמן עד שתהיה בטוח שכיסית את כל המידע שקיים בנושא, ושהוא מעודכן.
הדבר הזה שעשית, נקרא ״היוריסטיקת הזמינות״ – מה זה אומר? השתמשת בזיכרון שלך ובדקת מה יותר זמין שם – שמות/תמונות של בירות או שמות/תמונות של יין שאתה זוכר.
אבל מה לעשות, אנחנו יצורים עצלנים. ומתי שאפשר להפעיל את מערכת 1 האינטואיטיבית, אנחנו נעדיף להפעיל אותה מאשר את מערכת 2 שכאמור היא כבדה ומעייפת.
המילה (המעצבנת) ״היוריסטיקה״ – פירושה – כלל אצבע שעוזר לנו לפתור בעיות ולקחת החלטות, בצורה קלה ומהירה, מבלי להתעמק בפרטים, גם על חשבון הדיוק של התשובה. זהו כלי מחשבתי שפיתחנו כבני אדם, והוא בתכל׳ס אדיר. תחשוב שאם לא היו לנו את כללי האצבע האלו, כל דבר היינו צריכים ללכת ולחקור לעומק לפני שאנחנו יכולים להתקדם.
״האם אני אלבש היום מעיל או חולצה?״ – הרבה פעמים אנחנו נחליט על זה רק כשנסתכל דרך החלון, ולא נגדיל ראש, נפתח עכשיו את אתר מזג האוויר המקצועי, נבחן את זרמי הרוחות וההסתברות לגשם בשעות אחר הצהריים. למה? כי אנחנו צריכים להמשיך בחיים שלנו, ולא לעצור כל שניה לחקור. וגם – כי אנחנו עצלנים.
לראיה – כל אותן הפעמים שבאת לעבודה בלי/עם מטריה בימים בהם היה/לא היה גשם וקיללת את עצמך שלא הסתכלת באתר ההוא.
כהנמן מספר בספר שלו על הרבה מאד כללי אצבע שאנחנו מאמצים כדי לעשות לעצמנו את החיים פשוטים יותר.
איך מפעל הפיס מגלגל שישה מיליארד ש״ח בשנה?
אז ״היורסטיקת הזמינות״ אומרת שאנחנו נותנים הרבה יותר חשיבות למה שזמין אצלנו בזיכרון, מאשר לנתונים האמיתיים שם בחוץ.
מפעל הפיס, למשל, מנצל את זה בחוכמה יתרה. בפרסומות שלו מופיעים רק הזוכים הגדולים, וככה אנחנו נוטים לחשוב שסיכויי הזכיה שלנו בפרס הרבה יותר גבוהים ממה שהם באמת. בזכרון שלנו זמינים סיפורי ההצלחה המטורפים מהפרסומות, אבל לא זמינים שם ה-99.9999% שלא זכו מעולם, הפרצוף העצוב שלהם כשראו שלא זכו, הכסף שבזבזו על כרטיסי הגירוד, והבאסה שמתלווה לכל זה. הקמפיין של ״אראלה ממפעל הפיס״ עושה את זה בדייקנות מטורפת – אראלה מתקשרת לאנשים שהכי פחות ציפו לזכות, והיא הופכת אותם לעשירים בן רגע. הקמפיין רץ בלי הפסקה ברדיו כבר שנים, ועל כן זמין טוב טוב בזכרון שלנו – מוכן להפעיל עלינו את היוריסטיקת הזמינות.
״תגיד, לא רצית לדבר על בנט?״
אוקיי, אני מגיע לשם.
כמו שאתם כבר מבינים לבד, היורסטיקת הזמינות היא הסיבה שאנחנו מפחדים לתת לילדים שלנו להסתובב בחוץ בגלל הטרור. ביום שישי האחרון היה רצח נוראי של שני צעירים ברחוב דיזינגוף על ידי טרוריסט. האירוע סוקר על ידי כל הערוצים, במשך יומיים שלמים בלי הפסקה. הפייסבוק, הוואטסאפ, והטלוויזיה העלו את הזמינות של הטרור בתוך המוח שלנו לדרגה מאד מאד גבוהה.
עכשיו תענו לי בכנות – מתי בפעם האחרונה סוקרה תאונת דרכים בתקשורת במשך יומיים שלמים בלי הפסקה? מישהו יעז לחשוב שמשפחה שאיבדה אהוב בתאונת דרכים עצובה פחות מאשר משפחה שאיבדה אהוב באירוע טרור? אני לא מעז.
אבל תאונות דרכים מסוקרות במשך שתי דקות וחצי במהדורת החדשות. ועל כן הן לא זמינות אצלנו בזיכרון כמו אירוע הטרור הזה. דמות המרצח, הנשק שהוציא מהתיק, הדם על המדרכה – הם כולם טריים אצלנו בזיכרון.
ונכונה הטענה כלפי בנט שהוא משתמש בדמגוגיה כדי להסיט אותנו מכשל אחד של המדינה (טיפול בביטחון) לכשל אחר של המדינה (תאונות הדרכים). האימרה של בנט התפרשה כאילו הוא ניסה להוריד מכתפיו את האחריות כשר בממשלה לבטחון האישי הנמוך שיש היום ברחובות. ואולי באמת זה מה שניסה לעשות מהבחינה הפוליטית.
למעשה מה שבנט ניסה לומר זה, ש״היורסטיקת הזמינות״ פועלת אצלנו עכשיו שעות נוספות.
והוא צודק.
דמגוגיה או לא – בנט צודק מהבחינה שהסיכוי שיקרה משהו לילד שלכם בתאונת דרכים הוא גבוה בהרבה מהסיכוי שיקרה לו משהו בגלל אירוע טרור. ואם אתם מפחדים להוציא אותו היום מהבית, זה אומר שגם ביום רגיל אתם אמורים לפחד להוציא אותו מהבית.
והכעס שלנו על בנט – האזרחים, וגם הפוליטיקאים – זו עוד דוגמה להיורסטיקת הזמינות.
אנחנו כועסים הרבה יותר, דווקא משום שהכל עוד כל כך טרי אצלנו בזכרון.
יש לי תחושה שגם אני לא הייתי שולח את הילד שלי השבוע לגן, אבל אני מבין עד כמה ההחלטה הזו היא לא רציונלית. העובדה שאני יודע שאיזה כהנמן הקדיש את החיים שלו כדי לחקור עד כמה אני לא רציונלי, ושזה בסדר ונהוג אצל בני אדם, קצת מרגיעה אותי.