ב-1991 נפגשו שני ענקים בפעם הראשונה.
הראשון הוא אייל הון ומשקיע אקטיבי שהצליח להכות את השוק שנה אחר שנה עם תשואות מעולות, ומכונה האורקל מאומהה. השני למד לתכנת בכוחות עצמו מגיל צעיר, והקים אימפריית תוכנה אדירה שהביאה את בשורת המחשב האישי להמונים.
במהלך הפגישה, וורן באפט וביל גייטס התבקשו לרשום על דף את התכונה הבודדה שהכי מינפה אותם להצלחה.
שניהם רשמו את אותה המילה: פוקוס.
יש לא מעט הגדרות למילה פוקוס (היצירתית ביותר גורסת שזה מה שהורים מקבלים כשמגיע הילד הראשון), אבל זאת שצדה את אוזניי שייכת לסטיב ג’ובס: פוקוס זה לומר “לא” למאה רעיונות טובים אחרים. כלומר, להחליט מה לא לעשות, חשוב לא פחות מלהחליט מה כן לעשות.
בניגוד למה שהפרסומות של רדבול וקוקה קולה משדרות לנו, הזמן והאנרגיה שלנו הם משאבים מוגבלים. אלא אם כן אתם מעוניינים להזריק סטרואידים \ קריסטל מת’ (פחות מומלץ), התכנון שלכם חייב לקחת בחשבון למה להקצות זמן ואנרגיה – ולמה לומר לא.
אם אתם מרגישים שאתם קורעים את התחת ולא רואים התקדמות לאורך זמן – סיכוי טוב שאתם פשוט לא בפוקוס.
אבל אם אתם כן בפוקוס – אתם תרגישו זאת היטב: היצירתיות שלכם תפתח, אתם תהיו בזרימת אנרגטית (Flow), בפרודוקטיביות מרבית וב-Deep Work – שהוא פלא העולם השמיני. פוקוס הוא אבן היסוד של כל הצלחה.
לצערי, בשנים האחרונות יכולת הפוקוס שלנו נמצאת תחת מתקפה, שבאירוניה היסטורית מרה מגיעה מאותם ענקיות הייטק (מיקרוסופט, אפל, פייסבוק) שמי שהקים אותן חבים לה את הצלחתם. ג’ובס, צוקרברג, ויזמים טכנולוגים אחרים צמחו בעולם שאפשר פוקוס – ועכשיו המוצרים שהם בנו בעמל (ובפוקוס) רב, מחסלים אותה ברכות.
המכשירים הדיגיטליים שלנו הם חרב פיפיות, ואין צורך להרחיב יותר מדי על שלל הסחות הדעת הדיגיטליות שמקיפות אותנו – כולנו מכירים אותן היטב.
ולמרות המודעות אנחנו ממשיכים להשתמש בהן; אולי משום שאנחנו כבר לא זוכרים איך לחיות אחרת.
ברגע שצורת שלטון או דרך חיים מסוימת התקבעו והשתרשו בתרבות, אנחנו שוכחים את האני הקודם שלנו במהירות:
האני הקודם שהיה פותח שיחות עם זרים באוטובוס.
האני הקודם שהיה קופץ כמו ילדה קטנה בהופעה חיה מבלי לצלם אותה.
האני הקודם שהיה הולך לשירותים בלי הפלאפון.
למרות ההתעוררות התודעתית שמתרחשת בשנים האחרונות – בכל הנוגע לדיגיטל, אנחנו עדיין בתקופת המערב הפרוע.
קצב השינויים והדיסרפציה הטכנולוגית נוטים להשיג את קצב ההסתגלות האנושי, ולכן אנחנו מתקשים לאמץ לעצמנו הרגלים דיגיטליים מאוזנים ובריאים לאורך זמן.
לדוגמא: כשהגיע האייפון ב-2007, אימצנו אותו במהירות, ונתנו לו תשומת לב וזמן פנוי בשפע. אחרי כמה שנים, כשהבנו שאנחנו גולשים במדרון חלקלק, התעוררנו עם זיעה קרה והתחלנו לשאול שאלות קשות. ובדיוק כשזה קרה, נכנסנו לרומן ארוך ומורכב עם האפליקציות לסושיאל, האינסטגרם והטיקטוק בדיוק באותו אופן.
בעוד כמה שנים יגיע אלינו המטאוורס – ואנחנו כנראה נמשיך לרקוד איתו באותה צורה.
כל כמה שנים מגיעה טכנולוגיה אחרת שמטלטלת את עולמנו, ובמקום לעשות לה Due Diligence, אנחנו קופצים ראש להרפתקה, נכנסים לסחרור, ואז מתעוררים במקום זר ומגרדים את הראש. במקום לפעול מתוך מודעות עצמית וכוונה – אנחנו פועלים מתוך טייס אוטומטי. וזו בעיה.
אנשים שהתרגלו לצרוך אייטמים בסושיאל מוצאים את עצמם במאבק עם המיינד שלהם כשמנסים לקרוא ספר מההתחלה לסוף; כמו אדם מבוגר שהיה רגיל להרים חפצים כבדים והיום כבר לא מסוגל. אותו חוסר אונים.
אצל רבים הסלון נהפך להיות כמו משרדי המכירות של וול סטריט: מסכים בכל מקום, עדכונים שוטפים, דיווחים אגרסיביים, צעקות, זמזומים, צפצופים – כמו במלחמת סייבר.
התרגלו לחיות בעולם שכאילו בנוי להסיט אותנו מפוקוס כמה שיותר – דווקא בזמנים שאנחנו הכי צריכים אותו.
וכמו כל בעל חיים בסכנת הכחדה, ואם לא נשמור עליו הוא פשוט יעלם – ללא התרעה מוקדמת.
תהיו במודעות למערכת היחסים שבניתם עם המכשירים הדיגיטליים; עקבו אחרי הזמן שאתם מקדישים להם; הבינו איזה ערך בדיוק הם נותנים (או לא נותנים) לכם; ובעיקר הישארו על השביל שלכם.
הפוקוס שלכם מגדיר את המציאות שלכם; היכן שאתם מפוקסים – לשם האנרגיה שלכם הולכת (טוני רובינס). להיכנס לפוקוס זה לחזור לשליטה: על עצמנו, הלוז שלנו, המשאבים שלנו, סדר העדיפויות שלנו, והאפקטיביות שלנו.
זה סופר פאוור פשוט ויעיל להפליא, שאפשר לאמץ ולהטמיע אותו בלי לקחת חומרים משני תודעה.
התעלמו מרעשי הרקע, והתרכזו במה שהגדרתם לעצמכם: זה יותר חשוב מלהיות חכם, אינטליגנטי או פופולרי.
ועכשיו תורכם: מה אתם עושים כדי לשמור על פוקוס בחיים?
