לזרוק את העבודה שלך לפח – אפשר להתרגל לזה?
לפני שבוע טסתי לניו-יורק לפגוש סטארטאפ שאני עובד איתו.
טיסה של 11 שעות זה זמן מצוין להתחיל את העריכה האחרונה-בהחלט של הספר החדש למנהלים שתכף יוצא לאוויר.
בלי חיבור לרשת שמוציא אותך מפוקוס, רק עם דפים, עט, ואוזניות אוטמות רעשים, התחלתי לערוך עוד לפני שהמראנו.
עריכה קשוחה. מצאתי טעויות לשוניות אחרונות, העזתי להחליף סדר בנרטיב של אחד הפרקים, הוספתי כמה פסקאות, וחתכתי החוצה אחרות. ובעיקר, המון תיקונים קטנטנים. אלפים במספר.
נשברתי אחרי שבע שעות בלי הפסקה. איפשהו מעל האוקינוס האטלנטי הגעתי לעמוד 64
הייתי גאה בהספק, אז הנחתי את הדפים בצד, ובחרתי לי סרט מטופש.
בלילה הג׳טלג היכה בי, ובשתיים שעון ניו-יורק כבר הייתי ער לגמרי, אחרי אספרסו מבר המלון. זמן מצוין להמשיך את העריכה. אם לא נישן, לפחות נספיק משהו לפני שמתחיל שבוע אינטנסיבי.
אבל הדפים לא היו שם. לא בתיק הקטן, ולא בטרולי.
אופסי.
אחרי דקה הבנתי ששכחתי אותם בתא הקטן של המגזינים שמתחת ל-VOD.
אופסי.
הייתי כל כך גאה בעריכות במטוס, שאפילו לקחתי תמונה (זו שלפניכם) – כדי לשלוח אותה לחברים אחרי הטיסה, להראות להם כמה אני משקיען. במקום זה, התמונה הזו הפכה להיות זכר לעבודה שהלכה לפח.
פתחתי את המחשב, והתחלתי מהתחלה.
אחרי כמה דקות עצרתי. הבנתי שקרה פה משהו מוזר – איך יכול להיות שלא הייתי מבואס מעבודה שהלכה לפח? איך זה שלא השקעתי אפילו חמש דקות להתעצבן או לצרוח לתוך הכרית? איך זה שלא החלטתי להתנקם בגורל וללכת לשתות בירה בבר המלון? אני לא רובוט, אני יודע להתעצבן, להתבאס או לצרוח לתוך כריות מדי פעם.
אני חושב שיש לי הסבר – התרגלתי לזרוק עבודה לפח
כיזם או כמנהל מוצר או בכלל כמישהו שעובד בעולם החדש – אנחנו זורקים עבודה שלנו לפח כל הזמן. אנחנו עובדים על משהו ממש קשה, ואז מבינים שהוא לא מספיק טוב. אנחנו מוציאים דברים לאור, ואז רואים שהלקוחות לאו דווקא התחברו אליהם – ואז צריכים לבנות להם גרסאות חדשות.
וזה אחרי שלכמה רגעים – לפעמים ארוכים – היינו בטוחים שהעבודה שעשינו היא הכי מדהימה בעולם. כולם ימותו עליה. זה יעבוד מצוין.
האגו שלנו שונא את זה. הוא מתבאס כשאנחנו צריכים להודות שטעינו, או שלא הצלחנו לנחש מה יעבוד. הוא ממציא לעצמו סיפורים מפה ועד דיסני.
אבל זה לא יעזור לו –
מתכנתים זורקים קוד לפח כל הזמן. מעצבים מייצרים כמה גרסאות עד שמשהו תופס. אנשי שיווק מנסים 20 ערוצים עד שאחד עובד. העבודה שלנו by design כוללת בתוכה את זריקת הדבר הקודם, ובניית הדבר החדש. או לפחות שכלול הדבר הקודם, תוך כדי ויתור על חלק מהאיברים שלו.
וכמה שזה לא נעים, זה תהליך בריא לדעתי. הוא מזכיר את מה שקוראים לו בזן-בודהיזם non-attachment. וזה אומר שאנחנו מתאמנים שוב ושוב על לעשות את האומנות שלנו בצורה יותר מקצועית, מבלי שאנחנו מתקשרים לניסיון עצמו שעברנו בדרך.
יכול להיות, שכשאערוך מחדש את אותם העמודים, אעשה עבודה יותר טובה מאותן שבע שעות במטוס.
במקום לחשוב ש״זרקתי משהו לפח״, ולהשקיע אנרגיה בלהאבק עם האגו –
עדיף למסגר את זה כ- ״התאמנתי כדי לעשות את זה יותר טוב״.
**
עדכון – העריכות הסתיימו בשלום – הספר הקטן למנהל.ת החדש.ה הושלם ותכף עובר לבית הדפוס