אחרי תקופה ארוכה בה ראינו בעיתונות ובכנסים בעיקר את הגישה הליברלית כלפי העובדים – מאסק מוציא מהארונות את אבירי העולם הישן. אלו רק המתינו שיחזור אלינו ה״שוק של מעסיקים״. בחדרי חדרים, שלא לציטוט, הם דיברו בינם לבינם על ״עובדים מפונקים״ ועל ״שחיתות ההייטק״. והנה הגלגל מסתובב. מאסק, עבור חלקם, הוא גיבור. הוא נושא הבשורה של ״עובדים צריכים לעבוד קשה, ולא להתלונן. מי שלא רוצה – שילך הביתה!״. מה שהם רצו לומר בעצמם לעובדים, ולחלקם לא היה אומץ.
(הטקסט מובא מתוך כתבה במגזין סופ״ש בגלובס)
מאחר ולא מדובר פה על מנכ״ל של ארגון מיושן, אלא על איש החדשנות בכבודו ובעצמו – הסיפור מסתבך. ברשתות, בקבוצות בפייסבוק, ואפילו בטוויטר עצמה – רואים שקהל העובדים נחצה לשניים. אלו אומרים – העולם השתנה, אנחנו לא רוצים לעבוד 100 שעות בשבוע, וגם לא רוצים שתכריחו אותנו לבוא למשרד. מאסק יהרוס את טוויטר. ולראיה – ההתפטרות ההמונית שקרתה שם בשבוע שעבר. מולם מתגבשת קבוצה לא קטנה של התומכים במאסק. אלו מצדדים בדמותו ומהללים את ההצלחות הקודמות שלו, ואומרים – הוא צודק. טוויטר היתה מסואבת, עם יותר מדי עובדים, ויותר מדי אבטלה סמויה. טוב שהוא עושה שם סדר.
שניהם צודקים במידת מה. עד לאחרונה, בשיא צמיחת ההייטק, גיוסי ההשקעות הובילו לגיוסי כוח אדם בלתי פוסקים. ובשל תחרות אדירה גם להעלאות שכר מוגזמות, ולחגיגות מופרזות. הצמיחה המהירה של הארגונים באה על חשבון היעילות, ובחברות רבות אכן הייתה אבטלה סמויה. המנכ״לים אולי לא יודו בזה, אך מנהלי דרגי הביניים והעובדים מכירים זאת היטב. חלקם נהנה מהבלגן והשפע. אפשר להניח שאכן היה שומן עודף בטוויטר, ועל כן הניקוי של מאסק לא משולל היגיון.
אבל, וזה אבל גדול, יש מרחק גדול בין אבטלה סמויה (עובדים שמנצלים את התנאים המצוינים שלהם כדי לעבוד בפרודקטיביות ותפוקה נמוכות), לבין דרישות לעבוד 80+ שעות בשבוע, או התעקשות על ההגעה למשרדים ל-40 שעות בשבוע (ובייחוד אצל עובדי טכנולוגיה). התודעה של העובדים השתנתה בשנים האחרונות, וגם ״שוק של מעסיקים״ לא יהפוך אותה בחזרה בין לילה. עובדים רוצים היום איזון חיים-עבודה, גמישות, ושעות עבודה הוגנות. הם הוכיחו לנו בשיא הקורונה שהם יודעים ללכת כשהם לא מקבלים את זה, גם אם זה אומר שצריך לחתום אבטלה כמה חודשים.
לכן הטעות הכי גדולה שאנחנו יכולים לעשות היא לדבר בכותרות כמו ״שוק של מעסיקים״ או ״שוק של עובדים״. זה גורם לנו להתייחס לכל העובדים כאל מקשה אחת. זה מעודד אותנו לקחת החלטות שאולי ״יאפסו״ את המובטלים הסמויים – אבל גם עלולים לגרום לנזק אדיר: לגרום לטאלנטים לעזוב. ואנחנו יודעים כמה קשה היה להשיג אותם. צריך להיזהר שלא לשפוך את התינוק עם המים.
לטאלנטים – אלו שפרודקטיבים פי שניים או אפילו חמישה מהעובד הממוצע – לא אכפת איזה ״שוק״ זה. להם יש ביקוש גבוה תמיד, ולכן אלטרנטיבות. לא מעט טאלנטים מוכשרים, שעבדו בטוויטר קשה מאד, היו חלק מהעזיבה הגדולה שם (ראו ערך Yoel Roth שכתב מאמר ל-New York Times).
בתקופה הקרובה נראה הרבה מנהלים הולכים בעקבות מאסק. הוא כריזמטי, מצליח, עשיר, והוא עבורם ההוכחה שאפשר להתייחס לעובדים כמו שהיה נהוג לפני 20 ו-30 שנה. אבל צריך שלא להתבלבל – מאסק לא נוהג כך כי הוא שמרן או מיושן. אלא, כי הוא מנהל את החברות שלו כמו סטארטאפים בשנים הראשונות שלהם: הוא מבקש לשלוט על כל פינה בעסק בעצמו, מעיד על עצמו שהוא עובד 100+ שעות בשבוע, וישן במשרד כשצריך. אין הרבה מנהלים שהיו רוצים לעצמם סגנון חיים או ניהול כזה. ויותר חשוב – אין הרבה טאלנטים שיישארו בארגון שלא מתייחס אליהם בהוגנות, רואה אותם, מתחשב בצרכים שלהם, ומאפשר להם גמישות.
(לקריאת הכתבה המלאה – יש שם הרבה דעות מעניינות של מתראיינים נוספים)