חוכמת האדישות – ביקורת ספר

בעשורים האחרונים אנחנו במערב חיים במציאות פרדוקסלית: מצד אחד, יש לנו את כל מה שאנחנו צריכים מבחינה חומרית (כולל משקפי תלת ממד שפותחים את השער לעולם המוזר של צוקרברג); מצד שני, רמות החרדה, הדיכאון והלחץ, בעיקר אצל צעירים, עולות בהדרגה, וממשיכות לעלות – עד כדי כך שזו נחשבת למגפה פסיכולוגית.

זה קורה בגלל שתי סיבות עיקריות: הראשונה היא פומו. לאורך ההיסטוריה לא הייתה לנו האפשרות להציץ לחייהם של אחרים 24\7 ולראות מה הם עושים, חושבים, איפה הם מטיילים, ועם מי הם יוצאים. המידע שידענו על אנשים נבע ממה שראינו, מה שקראנו עליהם בעיתון, והרבה רכילות.

כשהסבים שלנו היו קמים בבוקר ומרגישים לא משהו, הם היו אומרים לעצמם “לעזאזל, ככה זה החיים”, וחוזרים להעמיס חציר, או לעבוד במפעל, או לחרוש את השדות עם הטרקטור.

היום כשאנחנו קמים בבוקר ומרגישים לא משהו, אנחנו מופצצים בנוטיפקציות מפייסבוק, סליחה – מטא, שמראה לנו שלכל החברים שלהם (והחברים שלהם) יש חיים פנטסטיים: כולם מטיילים \ חוגגים \ מבלים \ מתארסים \ מתחתנים \ מאמצים עוד חתול לבן שנראה כמו היטלר.

מהצד השני, החברים (סליחה, קשרים) שלכם בלינקדאין, בדיוק הוציאו ספר אלקטרוני חדש \ פתחו פודקאסט חדש \ מצאו עבודה חדשה (אבל עדיין מחפשים את האתגר הבא שלהם) \ נכנסו לרשימת Forbes Under 30 (ואתם כבר בני 32, ולכן לעולם לא תיכנסו לשם) \ הפכו ליוניקורן \ התקבלו לתוכנית אקסלרטור של יוניקורן \ המציאו אפליקציה חדשה שמזמינה לכם נייר טואלט מהסופר כשנגמר לכם.

בקיצור, כולם עסוקים, כולם מצליחים, כולם נותנים בראש; כלומר חוץ ממכם, יצורים עצלנים וחסרי תועלת, שעובדים בעבודה משרדית 9-5 וגולשים במטא שלוש שעות ביום.

ואז במקום לחזור להעמיס חציר או לתקן נירוסטות במפעל, אנחנו מרגישים רע. אנחנו מאבדים את הפוקוס שלנו. ואז אנחנו מרגישים רע על זה שאנחנו מרגישים רע, כאילו זה לא בסדר להרגיש רע מדי פעם; ואז אנחנו נהיים מבולבלים מזה שאנחנו מרגישים רע, והבלבול הזה גורם לנו להרגיש עוד יותר רע. ואז אנחנו שונאים את עצמנו עוד יותר (או נרשמים לשיעור מיינדפולנס). וכך זה נמשך במן מעגל היזון חוזר, ללא מוצא.

אנחנו מקבלים מסרים בלתי פוסקים מהסושיאל ומהטלוויזיה לעבוד קשה, להשתדל יותר, להצליח, למכור, לקנות, להרוויח הרבה כסף, להוות השראה, לצאת עם אנשים יפים, ובעיקר – לא להיכשל, כי העולם (לפי מטא, אינסטגרם ולינקדאין) שייך למצליחנים.

ראיתם פעם מישהו שמעלה תמונה או סיפור שלו על פשיטת רגל? או פגישה עם יזם שלא הצליחה? או מריבה קשה עם הפרטנר?

אפשר לדבר על העוצמה שבפגיעות ולצטט את ברנה בראון עד מחר, אבל זה לעולם לא יהיה אמין עד שלא נתרגל וניישם את העיקרון הזה כמו שצריך.

אני רואה את זה כאבולוציה גדולה וקטלנית יותר של הפומו: עכשיו זה לא רק המסיבה שהפסדתם, או הטיול שלא עשיתם; זה הבלוג שלא פתחתם, או האקזיט שלא עשיתם.

אבל אותם מצליחנים “שוכחים” להזכיר לנו את עשרות אלפי השעות שהם השקיעו במיזמים שלהם, שהביאו אותם להצלחה כזאת, את הלילות המיוזעים, המעידות, הטעויות, הכישלונות, והרגעים שבהם הם כמעט הרימו ידיים. כן, אותן עשרת אלפים שעות יקרות מפז שהן השקיעו במה שהם השקיעו, כדי להיות טובים בזה; מה שמלקולם גלאדוול מכנה “חוק העשרת אלפים שעות” – הזמן שלוקח בממוצע להתמקצע היטב בתחום מסוים.

(למקרה שתהיתם, זה יוצא שלוש שנים – בהנחה ואתם עובדים כל יום במשך עשר שעות, במשך שלוש שנים, ללא מנוחה בסופ”שים או בחגים.)

שמעתי משהו מעניין בפודקאסט “תחושת בטן” של מתן חכימי לאחרונה: לפי מחקר, הגורם החשוב ביותר שמנבא את סיכויי ההצלחה שלכם בעתיד, הוא מידת ההקרבה שאתם מסוגלים לתת. מה שמוביל אותי לנקודה השנייה שלקחתי מהספר של מארק:

הדרך למצוינות, לא משנה באיזה תחום או עולם תוכן, לעולם תהיה כרוכה בהקרבה, בכאב ובסבל.

בדיוק כמו שהדרך לפיתוח גוף ולבניית מסת שריר עוברת בהזעה ובהרמת משקולות (או מתח), הדרך להצלחה מקצועית כרוכה במאמץ מנטלי, אינטנסיבי, שמלווה באתגרים ובפתרון בעיות.

לכן אולי הגיע הזמן להפסיק לשאול את עצמנו מה התשוקה שלנו, אלא לשאול איזה סוג של כאב אנחנו מסוגלים להכיל וללמוד לאהוב.

יכול להיות שאתה רוצה להיות מנכ”ל של תאגיד בינלאומי, לשבת על כיסא מרופד וריחני במשרד מצוחצח, לקבל החלטות חשובות, וליהנות מכל הפריבילגיות שבתפקיד.

אבל האם אתה מוכן לשאת את האחריות שכרוכה בכך? אתה מסוגל לשאת את כובד האחריות, ולקבל החלטות בשווי עשרות מיליוני דולרים, שיקבעו את גורל החברה? אתה מוכן להשתתף בישיבות אחרה”צ במקום לבלות עם הילדים, כדי לנצח בעולם הסופר תחרותי הזה? אתה מוכן להרים את הפלאפון באמצע הלילה ולשוחח עם לקוחות עצבניים בצד השני של העולם?

יכול להיות שאת רוצה להיות נוודת דיגיטלית, ליהנות מהיכולת לעבוד מאיזה חוף קסום בתאילנד (או נורבגיה, כל אחד ותקציבו), ולהיות אזרחית העולם הגדול.

אחלה, אבל האם מוכנה לקום בשלוש לפנות בוקר כדי להשתתף בישיבות צוות שממוקם בצד השני של העולם? מוכנה להגיע למקום חדש ללא מכרים או חברים ולהרגיש בדידות אמיתית מהי? מוכנה ללמוד את השפה המקומית, ואת המיסוי והבירוקרטיה המקומיים?

אלה השאלות שכל אחד ואחת חייבים לשאול לפני שקופצים למים וצוללים לעומק.

אנחנו מגדירים את עצמנו לא באמצעות התשוקה שלנו – אלא באמצעות סוג הכאב וההקרבה שאנחנו מסוגלים לשאת בהתמדה. כאב הוא תוצר הלוואי של כל יצירה, מיזם, או פרויקט שהצליח (או נכשל).

אבל כאן בדיוק נעוצה הבעיה שלנו כחברה: בשנים האחרונות התרגלנו לתפוס את הכאב כמכשול, כמשהו שצריך להימנע ממנו, לצמצם אותו, לדחוק אותו לשוליים, ולהתרחק ממנו מכל מחיר. הרגלנו את הילדים שלנו לחשוב שכאב זה דבר רע.

אולי כדאי שנחזור להסתכל על הכאב כפי שהסתכלו עליו לכל אורך ההיסטוריה (כחלק אינטגרלי ובלתי נמנע מהחיים), ונלמד לקבל אותו כפי שהוא, להכיל אותו, לחיות איתו.

כשאנחנו מאמצים את הגישה הזאת, אנחנו מתחילים להתמקד במה שחשוב ויוצר משמעות – ולא בהנאות רגעיות או בטרנדים שמתעופפים להם עם משב הרוח הראשון (להרחבה בנושא, קראו את חוק מספר שבע בספר של ג’ורדן פיטרסון).

אולי זו התרופה שאנחנו במערב כל כך משוועים לה.

אני יודע שזה היה ארוך. כל הכבוד למי שהגיע עד לכאן; אין ספק שקריאת מאמרים ארוכים זה הכאב שלכם.

אסיים בסיפור קצר שמארק משתף בספר שלו: בערוב ימיו, פאבלו פיקאסו ישב בבית קפה והחל לשרבט כל מיני צורות מוזרות על מפית. כשקם לעזוב, המלצרית, אמנית מתחילה, רצה בעקבותיו והתחננה שייתן לה את המפית. “אני מוכנה לשלם עבורה”, היא הוסיפה.

“עשרים אלף דולר”, פיקאסו השיב ללא היסוס.

“מה?! אבל לקח לך בדיוק שתי דקות לצייר את זה!”, היא אמרה.

“לא גברת”, הוא תחב את המפית בחזרה לכיסו. “לקח לי שישים שנה לצייר את זה”.

לכו ותבחרו את סוג הכאב ממנו אתם נהנים.

פוסט אורח: שרון זקס הוא כותב תוכן וחוקר אינטרדיסציפלינרי של הנושאים החשובים באמת בחיים: פיתוח אישי, פרודוקטיביות, ניהול זמן, פיתוח הרגלים, נוודות דיגיטלית, מינימליזם, פסיכולוגיה חיובית, שיווק מבוסס תוכן וכתיבה.