אני הכי אוהב את הימים בהם אני מקליט פודקאסט. אני מתרגל בהם להיות ב-wonder. או במילים אחרות – מתרגל לא להיות ב-״לדעת איך זה ייגמר״. לא להיות יעיל, תועלתני, או מונחה-מטרה.
להיות בפליאה זה אומר להיות בשיחה, מבלי שאני יודע את הסוף. מבלי שאני מנסה לנחש את המשפט הבא. מבלי שאני בטוח מה תהיה התשובה – עוד לפני שנגמרה השאלה.
להיות בפליאה זה לצאת לשיחה, מבלי לדעת מה אני רוצה שיצא לי ממנה. או מה אני אלמד ממנה.
וגם אם יש ציפיות – להשקיט אותן כשהן עולות מתוך הראש/הגוף שלי. לתת לשיחה להיוולד ולהתקיים כשלעצמה – לא חשוב לאן היא תלך. להיכנס למבוך ולראות אותו מגובה העיניים (זה מצוין לפודקאסט – אבל זו גם דרך לעשות שיחות אישיות מעולות עם עובדים/מנהלים וברגעים מסוימים אפילו עם לקוחות)/
בגלל שזה משהו שהוא מנוגד לכל החינוך שלי – הקפיטליסטי, או היזמי – אני צריך כבר בבוקר להחליט שאני בא עם כוונה מוצהרת לעצמי to wonder. להיות שלם עם זה שאני לא יודע איך הפרקים יצאו. שאולי זה לא יהיה אפקטיבי, או פרודקטיבי, או מילה לועזית אחרת שמשויכת ל-Return on Investment.
וזה מה שגורם לפודקאסט להיות הפוך מ״אייטם״ בטלוויזיה או ברדיו -שם הכל מתוזמן. הכל תוחקר לעילא לפני ההקלטה/השידור. הסוף ידוע עוד לפני שלחצת על השלט.
להיות ב-wonder זה לקחת את הסיכון שלא כל דקה ודקה בשיחה תהיה מעניינת –
יחד עם הסיכוי שקסם אמיתי יתחולל.
