לעבוד פחות? איך להפסיק לעבוד יותר מדי – סיכום הספר ״Do Nothing״

דצמבר 6, 2023

רועי ציקורל סיכם בעברית את הספר Do Nothing כולו בצורה נפלאה. לפניכם התוצאה. [ראו ביו מלא של הכותב בתחתית הפוסט.]

לעבוד פחות - למה אנחנו עובדים קשה מדי - סיכום ספר

Do Nothing: How to Break Away from Overworking, Overdoing, and Underliving by Celeste Headlee

איך התרגלנו להרגיש עמוסים?

יש לנו נטייה להאמין שעומס הלא סביר שבו רובנו חיים, חוסר האיזון בין חיים לעבודה (וואללאבאלה) וקידוש הפרודוקטיביות על פני כל דבר אחר כמעט, הם חלק מהעולם המודרני של המאה ה21. זו אולי הסיבה שכל כך מפתיע לקרוא מאמרים מראשית המאה הקודמת שמתארים תופעות דומות הרבה לפני המצאת האינטרנט, הון-סיכון, סמארטפונים ושאר גורמים שלא פעם נחשבים לאשמים העיקריים במצב.

אחת מההנחות הרווחות היא שהיכולת להוריד הילוך בחיים קשורה במצב כלכלי. נעבוד קשה, נרוויח מספיק ואז נרשה לעצמנו לנוח ולהשקיע בדברים שאינם עבודה. הנחת היסוד הזו מתבררת כשגויה פעם אחר פעם.

הגורם ללחץ ולתחושת מרוץ עכברים הוא לא עניין של נסיבות חיים, אלא של הרגלי חיים. עומס הוא הרגל. כשאנשים עמוסים נתקלים בזמן חופשי, הם יודעים איך למלא אותו מהר מאוד – עוד פגישות, להצטרף לאיזה בורד, פרויקט ייעוץ, שיפוץ של הבית, אירוע מפוצץ, השקעות…למה בעצם זה המצב? למה אנחנו חייבים להיות יצרנים כמעט בכל מחיר? והאם הפרודוקטיביות שהופכת למטרת חיים מביאה איתה גם סיפוק ואושר? הסופרת של הספר מציעה (ונשענת על שורה של מחקרים) שהתשובה לשאלה הזו היא שלילית (פירוט ודוגמאות בהמשך הסיכום).

עד כמה להיות יעיל זה באמת יעיל?

נניח שאני רוצה ללמוד לשחות. אני יכול לשמוע פודקאסטים בנושא, לקרוא ספרים, לצפות בסרטונים עם הפרקטיקות הכי טובות ולהוריד מגוון אפליקציות שיעזרו לי לנתר את זמן השחייה שלי. אבל מה כל זה שווה אם אני לא נכנס למים?

עד כמה שהאבסורד ברור בדוגמה של שחייה, זה בדיוק מה שקורה לנו בהרבה מאוד תחומים. אנחנו משקיעים כל כך הרבה בלהיות יותר פרודוקטיביים, ולא פעם מבזבזים זמן שיכולנו להשקיע בלהיות פחות "יעילים", אבל במקום זה פשוט להגיע למטרות שלנו.

The Hedonic Treadmill

כחלק מהאבולוציה האנושית, מוטמעת בנו היכולת להתגבר על קשיים, טראומות ואפילו אירועים איומים ולהמשיך קדימה. אבל היכולת המופלאה הזו עובדת גם הפוך. גם כשקורים לנו דברים מדהימים ונפלאים המוח האנושי פועל כדי להחזיר אותנו לשגרה ולהתקדם, כאילו לא קיבלנו את ההעלאה שחיכינו לה, בילינו בחופשה שתכננו כל כך הרבה זמן או קנינו את בית החלומות שלנו.

המחקר בתחום מראה שכולנו מחזיקים סוג של baseline שאליו אנחנו חוזרים הן אחרי אירועים קשים והן אחרי אירועים משמחים. זה אומר שלא משנה כמה נקבל, אנחנו לא מסופקים. זו גם הסיבה שרבים כל כך מתפתים להבטחות על חיים טובים יותר אם רק נקנה מוצר מסויים, נשיג קוביות בבטן, נרוויח עוד כסף… האמת היא שאף אחד מהדברים האלה לא באמת יזיז לרמת האושר שלנו. למען האמת ככל שאנחנו מגיעים ליעדים שחשבנו שיספקו אותנו, התיאבון שלנו רק הולך ומתגבר…

המחשבה לא להיות בעשייה כל כך מנוגדת לתרבות שבה אנחנו חיים, שבמרבית התרבויות עצלנות נחשבת חטא בלתי נסלח. אנחנו מודדים ונמדדים על פי הישגים וביצועים, ולא על פי התפתחות אישית או תחושת אושר.

בארה"ב לבדה עובדים בחרו לוותר על קרוב למיליארד ימי עבודה בשנת 2022. רק לשם המחשה, עובדים תרמו למעסיקים להם סכום של טריוליון דולר (1,000 מיליארד דולר) בשנה אחת. וכשבודקים עד כמה העובדים שמוותרים על ימי חופש מרוצים, מסתבר שהם מרוצים פחות מאלה שממצים את מספר ימי החופש שלהם גם בעבודה (20% פחות) וגם בחיים באופן כללי (56% פחות).

כששואלים הורים מה הם רוצים בעבור ילדיהם, התשובה הרווחת היא שיהיו מאושרים, אבל כשבודקים מה הם מעודדים, מגלים שבעיקר הישגים לימודיים, מתוך הנחה שאם יצליחו בלימודים יהיו מאושרים בחיים.

באמת?

בעשור האחרון בדידות הפכה למגפה של ממש, למרות שבאופן אבסורדי המין האנושי נהנה מעולם מחובר יותר מאי פעם בהיסטוריה. הטכנולוגיה שמקיפה אותנו חוסכת לנו זמן בישול, ניקיונות, מאפשרת לנו להגיע ממקום למקום ללא ברבורים וכו' ובכל זאת אנחנו מוצאים את עצמנו בלי מספיק זמן לדברים פשוטים שרובנו רוצים כמו פשוט לבלות עם חברים, לפגוש משפחה או לטייל.

אחת הסיבות המרכזיות לכך היא שיש הבדל עצום בין להרגיש פרודוקטיבי ללהיות פרודוקטיבי. כמה פעמים מצאת את עצמך עם תיבת מיילים מלאה שלוקח שעות לרוקן? כמה מהמיילים האלה היו מיותרים לחלוטין? כמה קל לסיים יום בתחושת עומס ותשישות, בלי לשים לב שבתכלס, הרבה מהדברים שהעמסנו את עצמו בהם לא באמת יצרו שום דבר משמעותי. זו גם הסיבה לכך שמחקרים מראים שוב ושוב שיותר שעות עבודה פוגעות בפרודקטיביות. הטרגדיה היא שבניסיון להספיק יותר, אנחנו משקיעים יותר זמן ואנרגיה ומספיקים פחות. עבודה קשה יותר וארוכה יותר לא מביאה תוצאות טובות יותר, רק תחושת עומס ותסכול.

מהיר יותר זה בהכרח טוב יותר?

אנחנו אוהבים קצב מהיר. למה לעמוד בפקק או לחכות בתור אם אפשר להתקדם? אם אפשר לשמוע פודקאסט או לצפות בסרטון במהירות של פי 1.5, ברור שנעשה את זה.

אבל מה עם דברים שאנחנו אוהבים לעשות? כמה ממה שאנחנו עושים הם דברים שפשוט נמצאים לנו ביומן, וכמה הם דברים שאנחנו באמת רוצים לעשות? וכשיש בין הדברים התנגשות, מי בדרך כלל מנצח?

בשנים האחרונות אנחנו עדים לתנועה שעל פניו נשמעת מוזרה – תנועת ה Slow food. התנועה מבקשת לייצר אלטרנטיבה לאוכל המהיר ולהדגיש את ההנאה שיש בהכנת אוכל, המפגש בין אנשים סביב אוכל ומהרגעים הקסומים שנוצרים כשמורידים את הקצב.

יש דברים שחשוב שיהיו מהירים, אבל זה שאפשר לזרז, לא אומר שזה נכון בכל תחום.

דוגמה שלי אישית (ציקו) הייתה סוג של הארה ולימדה אותי איך להאט יכול להביא אותי רחוק יותר, הייתה כשעשיתי בשנת 2022 אתגר רכיבה במסגרתו רכבתי כ-1,200 קילומטר בשטח ממג'ד אל שאמס בצפון ועד אילת שבדרום. במסגרת היום השני לרכיבה הגענו יובל סמט ואני לעלייה קשה. רכבתי בכוח, התאמצתי והצלחתי לסיים את העלייה תשוש כשעוד עשרות קילומטרים של רכיבה לפני עד סוף היום. ישבתי בצל כשכמה דקות אחרי הגיע יובל רענן ומחייך. איך זה יכול להיות? הרי רכבנו את אותה עלייה ורמת הכושר של שנינו הייתה דומה.

הסוד של יובל היה לשמור על רמת עצימות (רמת וואטים) אחידה לאורך העלייה, תוך שהוא שומר על הסף שהוא יודע שהוא יכול להחזיק לאורך זמן. במילים אחרות במקום להגביר את הקצב, יובל האט אותו, והתוצאה הייתה שהוא סיים את העלייה בלי כאבים ובלי שהגיע לתשישות כמוני.

ביום שלמחרת הגענו לעלייה ארוכה של כ14 קילומטרים. הפעם הקשבתי ליובל ורכבתי בטווח הוואטים שעליו אני יכול לשמור לאורך זמן. התוצאה הייתה שעל אף יכולתי לרכוב מהר יותר, אבל הקפדתי לא לעשות זאת (זו תחושה מאוד מוזרה לדעת שאני יכול לעשות יותר ובוחר שלא). למרות שזו הייתה עלייה קשה בהרבה מזו של היום הקודם, סיימתי אותה עם הרבה יותר כוח. אם הייתי ממשיך לסחוט את עצמי בעליות, ספק אם הייתי מצליח לסיים את המסע. כשמעיטים את הקצב מעט, מגיעים רחוק בהרבה.

(מי שרוצה לקבל הצצה לאיך היה נראה המסע – אפשר לראות highlights מכל אחד מימי הרכיבה באינסטגרם)

למכור זמן

הקונספט של עבודה בתשלום הוא חדש במונחים היסטוריים. כאשר אנשים חיו בשבטים וכפרים, עבודה הייתה נעשית במסגרת הקבוצה כדי לספק מענה לצרכיה. לא ברור מי היה האדם הראשון שהחליט לתת תמורה למישהו בשביל שיעשה משהו במקומו, אבל אחד התיעודים הראשונים למשכורת מגיע מעיראק של לפני 5,000 שנה (התשלום היה בבירה).

על אף שהחיים של אדם עני בעולם המערבי טובים באופן משמעותי מאלה של כל בעל אחוזה בימי הביניים (מבחינה רפואית, הגיינית, גישה למזון, חינוך וכו'), אנחנו עובדים יותר שעות מכל איכר שחי באותה תקופה.

במשך עשרות אלפי שנים, בכל רחבי העולם, עבודה נעשתה בתקופות. תקופת הקציר למשל הייתה תקופה עמוסה שבה אנשים עבדו יום אחר יום, לעיתים שעות ארוכות כדי לאסוף את התבואה. יחד עם זאת אחרי תקופות עומס הגיעו תקופות רגיעה שבמקרים רבים יכלו להימשך שבועות. תיעודים מתקופת יוון העתיקה מצביעים על כך שבשנה ממוצעת מחצית מהימים הוקדשו לעבודה ומחצית למנוחה, חגים, פסטיבלים וכו'.

במילים פשוטות הקונספט של עבודה במשך 40-50 שעות בשבוע (ויש כאלה שיגדירו את זה כשבוע רגוע), הוא קונספט חדש. השינוי הגדול הגיע עם המהפכה התעשייתית. מחיים בכפרים ועבודה מגוונת שכללה חקלאות, בניה, גידול בעלי חיים וכו' עברו עובדים לערים גדולות לעבודה מונוטונית בפסי ייצור. בעבור  בעלי המפעלים ככל שהמפעל פעל יותר זמן, עלה הייצור, וכך נוצרה משוואה חדשה: זמן = כסף.

לראשונה התשלום בעבור עבודה לא נעשה כנגד תוצר או שירות, אלא בעבור זמן עבודה.

כל זה קרה בזמן מהיר עם התקדמות אדירה בכל רחבי העולם ושינויים אדירים כמו המצאת החשמל, הרכבות, מכונות חלקאיות וכו'. לא פלא שלקח שנים עד שרגולציה נכנסה לעולם העבודה, ש"נהנה" מתקופה של עשרות שנים בה אפשר היה להעסיק ילדים בתת תנאים, להעביד עובדים שעות ארוכות, להימנע מאמצעי בטיחות ובגדול למקסם רווחים בכל דרך.

המאבק המרכזי של התקופה היה קביעת הגבלה על שעות עבודה. אנשים שילמו בחייהם במאבקים אלה שלא פעם הפכו לאלימים. המאבקים האלה הביאו את העדויות המשמעותיות הראשונות לכך ששעות עבודה ארוכות יותר לא מביאות לפרודקטיביות גבוהה, כאשר בעלי המפעלים גילו שצמצום מספר שעות העבודה לא פגע בכמות ייצור, אך צמצם משמעותית את מספר תאונות העבודה. איך עברנו תוך 3-4 דורות ממאבק על הגבלת שעות עבודה למצב שבו אנחנו מתנדבים לעבוד בסוף השבוע ומתקשים לקחת חופשה ארוכה כדי שלא נרגיש לא יעילים?

תרבות עבודה

מרטין לותר, אבי הנצרות הפרוטסטנטית, דחה את הגישה הקתולית לפיה ניתן לכפר על חטאים באמצעות כסף. במקום זה הוא הטיף לגאולה בזכות עשייה ועבודה קשה. לתפיסתו עבודה היא מהות, ועבודה קשה היא עבודת האל, בלי קשר לשכר שמקבלים בעבורה או לכמה המשרה נחשבת. הגישה הזו הפכה לימים לבסיס לתפיסה הקפיטליסטית שהפכה את האדם החרוץ למודל, זה שיכול להפוך כל חלום לאפשרי ושמהווה את תמצית החלום האמריקאי של self-made man.

על אף שהתפיסה הזו רווחת מאוד בתרבות האמריקאית, הסטטיסטיקה מראה שהסיכוי של אדם מן השורה להפוך להיות מצליח ענק כמו הנרי פורד, וורן באפט וכו' הם פחות או יותר זהים לסיכוי להיפגע מברק…

הצד השני של התפיסה לפיה הצלחה היא תוצאה של עבודה קשה, הוא שאי הצלחה היא תוצאה של עבודה לא מספיק קשה. או שמי שלא עובד קשה, לא יכול להיות מוצלח. התפיסה הזו מופנית לא פעם בסטיגמות גזעניות כלפי מיעוטים ואוכלוסיות מוחלשות. לא פלא שישנה קורלציה בין אמונה שעבודה קשה היא המפתח למוביליות חברתית ועלייה ברמת החיים לבין שמרנות ונכונות לשמור על הסטטוס קוו.

אחרי מלחמת העולם השניה מספר שעות העבודה הממוצע במשק ירד, בעיקר בזכות העובדה שנשים יצאו לעבודה במהלך המלחמה, מה שהביא לכך שבתעשיות רבות לא הייתה פגיעה בתפוקה, למרות שנשים עבדו פחות שעות (בשל הציפייה שימשיכו לנהל את משק הבית). במהלך שנות השישים התפיסה הייתה שעבודה תופסת לכל היותר שליש מהחיים  – 8 שעות ביום.

בהתאם לזה התחזיות באותה תקופה היו שם מספר שעות העבודה הצפויות לאדם בממוצע הולכות לרדת ככל שהזמן יעבור ההנחה הייתה שעד 2030 אנשים יעבדו בממוצע כ 15 שעות בשבוע ויהנו מרמת חיים גבוהה.

מה שהתחזיות לא לקחו בחשבון הם שני שינויים גדולים שהתרחשו בשוק:

  1. לאור העליה ביכולת הייצור החלה עליה בביקוש למוצרים חדשים והתעצמה תרבות הצריכה. בזבוז כסף הפך למדד לאהבה ואכפתיות וככל שנוצרו יותר מוצרים כך גם גדלה התחרות בין אנשים על למי המוצרים החדשים והנוצצים ביותר.
  2. ‏למרות שכמות הכסף שנכנסה לשוק גדלה, הכספים לא התחלקו באופן שווה והפערים בין עובדים למנהלים עלו באופן משמעותי. בעוד ששכר העובדים עלה באופן מדוד וקרוב לשיעור האינפלציה, שכר הבכירים עלה באופן דרסטי. התוצאה הייתה שרוב הכסף הגיע לידיים של בודדים.

כשזמן הופך לכסף

זמן הוא כסף. כמו שכבר הבנו זו תפיסה מאוד מוכרת שנמצאת בלב התפיסה הכלכלית המערבית. מה שאנחנו לא רגילים לחשוב עליו הם המחירים של התפיסה הזו. מחקר מעניין שנעשה הראה שכאשר נותנים לאנשים להקשיב לדקה וחצי של אופרה שנחשבת פסגת היצירה, הם נהנים מאוד, אבל אם שואלים אותם לפני ההקשבה לאותו קטע מוזיקלי כמה כסף אתם מרוויחים לשעה, החוויה הפכה לחוויה לא נעימה שבה רק חכו לסוף. כאשר אנחנו בוחנים את הזמן שלנו במונחים של רווח, אנחנו פחות נהנים מדברים מהם היינו נהנים אלמלא התפיסה הזו.

תופעה נוספת שנמצאת המחקר היא העובדה שההפרדה בין זמן עבודה לזמן משפחה, בילוי וכו' כמעט נעלמה. אנחנו מצופים (בין אם באופן רשמי או לא) להיות זמינים גם בשעות שאינן שעות העבודה, ומרבית האנשים מדווחים על כמות שעות עבודה גדולה שנעשית מחוץ לשעות הרשמיות. יחד עם זאת כשבודקים את הנתונים מבינים שזה לא באמת מה שקורה בפועל, ושבמקרים רבים אנשים עובדים פחות מאשר בעבר, למרות שהם מרגישים שהם עובדים יותר. איך זה יכול להיות?

היות והתפיסה היא שזמן שווה כסף, עובדים מוכרים את הזמן שלהם. אם משימה מסויימת דורשת 5 שעות, אבל יום העבודה הוא של 8, אנשים ימצאו את הדרך למלא את יום העבודה. זו כנראה הסיבה שמרבית הרכישות אונליין נעשות בשעות העבודה (הנתונים מראים שגם מרבית הטראפיק באתרי פורנו מגיע בשעות העבודה…).

מנגד הציפיה היא להראות זמינות גבוהה ועשייה ללא הפסקה והתוצאה היא שחלק ניכר מזמן העבודה מופנה לדברים שאינם קשורים ישירות לעבודה, אבל האבסורד הוא שדווקא הזמן שאמור להיות "נקי" מעבודה הופך בתמורה להיות גם הוא זמן בו אנחנו עובדים.

במילים פשוטות אנחנו מוצאים את עצמנו מזמינים חופשה משפחתית בזמן שאנחנו במשרד ועונים על מיילים בזמן שאנחנו בחופשה.

היטשטשות הגבולות בין הבית לעבודה אינה סימטרית. כן, אנחנו עושים דברים שאינם קשורים לעבודה מהמשרד ועובדים מהבית. אבל כאשר בוחנים מי מנצח כאשר יש מתח בין הדברים, במרבית המקרים נתעדף את העבודה על פני הבית. שכיח יותר לבקש מהילדים להעסיק את עצמם כי אמא חייבת לעלות לפגישה, או לענות למייל באמצע ארוחת ערב משפחתית, מאשר לצאת מוקדם יותר מהמשרד בשביל בילוי משפחתי שגרתי.

אם זמן שווה כסף, למה לעבוד יותר שעות לא שווה הכנסה גבוהה יותר?

עשרות מחקרים שנעשו בתחום מראים פעם אחר פעם את אותה תוצאה – עבודה לאורך שעות ארוכות יותר לא מביאה לפרודקטיביות גבוהה יותר. למעשה החל מסף מסוים (בממוצע 6 שעות עבודה) הפרודוקטיביות בכל שעת עבודה הולכת ויורדת. למרות זאת מרבית המעסיקים מודדים שעות עבודה ולא תפוקה, והסיבה היא בעיקר משום שקל יותר למדוד זמן  מתוצאות.

אחד הניסויים המפורסמים שערך פרופ' דן אריאלי בתחום הראה שלקוחות שמחים לשלם למנעולן לא מנוסה, שעבד שעה שלמה על פריצת מנעול, שבר אותו, התקין מנעול חדש וגבה תשלום גבוה, ונוטים לכעוס על מנעולן מנוסה שפרץ את המנעול תוך דקות, ללא נזק וגבה מחיר נמוך יותר (מתוך תפיסה של "הוא עבד 5 דקות, על מה הוא גובה כל כך הרבה?"). הנטייה שלנו למדוד זמן עבודה ומאמץ ולא תוצאה מביאה אותנו לתגמל בינוניות ולא מקצוענות.

ההיסטוריה מראה שלאחר משברים כלכליים הנטייה של מעסיקים היא לצמצם כוח אדם, ולרוב העובדים ששומרים על מקום עבודתם הם אלה שנתפסים כמי שמוכנים להשקיע שעות עבודה רבות. כך נוצרת "ברירה טבעית" של עובדים שמייצרים תרבות עבודה עמוסה שהופכת לסטנדרט.

מאז התפיסה הזו החלה לתפוס תאוצה בשנות השבעים של המאה הקודמת, מספר שעות העבודה השנתי של עובדים עולה בכל עשור. היות ומספר שעות העבודה הריאלי מוגבל, החלה להתרחש תופעה מקבילה, בה עובדים לוקחים פחות ופחות ימי חופש בכל שנה, זאת על אף שהמחקרים מראים שעובדים שלוקחים יותר מ11 ימי חופש בשנה נוטים להיות יעילים יותר, להתקדם יותר בעבודה ולזכות להעלאות יותר מעובדים שלוקחים פחות ימי חופש. הסיבה לכך היא שחופש (ובעיקר חופש רצוף) מאפשר למוח להתנקות, לקבל פרספקטיבות חדשות ולתפקד באופן רענן שמגביר יצרתיות עם החזרה לעבודה. בדיוק כפי ששרירים נבנים במנוחה, כך גם היכולות המוחיות שלנו מתחדדות בזמן מנוחה.

המודל אותו למדנו להעריץ הוא של הוורקוהוליק. אנחנו תופסים אנשים כאלה כמצליחנים, שאפתניים ומסורים בעוד שאנשים שלוקחים חופש נתפסים כעצלנים. אנחנו מהללים מוסר עבודה לא מתפשר, בעיקר בעולמות ההייטק. עומס בעבודה הפך להיות סמל סטטוס ועבודה שעות ארוכות, בסופי שבוע וויתור על מנוחה הפכו להישגים. יחד עם זאת כאשר בוחנים סיפורי הצלחה מגלים שממש לא כולם פעלו מתוך תפיסה של עבודה ללא גבולות, שלא לומר ההיפך:

קובי בראיינט, מי שנחשב לשחקן שעבד הכי קשה בNBA היה מקפיד שלא להעמיס על עצמו כמויות אימונים גדולות בזמן פגרת הקיץ (הזמן בו לשחקנים יש הרבה הכי זמן לאימונים) והגביל את האימונים ל6 שעות ולא יותר.

גם לברון ג'יימס, אגדת כדורסל שמצליח לשבור שיאים בגיל בו מרבית השחקנים כבר פרשו מזמן, שם דגש משמעותי על מנוחה, וישן לא פחות מ12 שעות ביממה (8-9 שעות בלילה ו3 שעות במהלך היום)

הנרי פורד היה מהראשונים שהנחילו תרבות של שבוע עבודה של 40 שעות, וגם דאג לתגמל את עובדיו בשכר גבוה יחסית. הסיבה לא הייתה פילנתרופית, אלא קפיטליסטית – פורד רצה עובדים שיוכלו להרשות לעצמם לקנות את המכוניות שבנו, ושיהיה להם את הזמן להשתמש בכסף שלהם ולהיות צרכנים, זאת מתוך אמונה שככל שהכלכלה תצמח, כך שוק הרכב יצמח, וככל שיותר אנשים "רגילים" ירכשו מכוניות כך יגדל הביקוש בעבורן.

כאשר מסתכלים על המציאות שבה אנחנו חיים שבה סטטוס קשור באופן ישיר לכמה אנחנו עובדים, אנחנו מוצאים את עצמנו מקשיבים לפודקאסטים במהירות כפולה כדי להספיק יותר, עושים שיחות תוך כדי נסיעה, קונים אוכל בחוץ כדי לחסוך זמן, אבל בפועל ההכנסה שלנו לא גדלה בהתאם. הסטטיסטיקה מראה שההבדל בין השכר שמרוויחים מי שמשקיעים 40 שעות בשבוע לאלה שמשקיעים 50-60 שעות בשבוע עומד על 6% בלבד. כאשר מתרגמים את זה לסכומים יוצא שעובדת שמרוויחה 20,000 ש"ח בחודש תרוויח רק עוד 1,200 ש"ח בעבור 10 שעות עבודה נוספות כל שבוע (כלומר פחות מ-30 ש"ח לשעה בעבור אותן שעות אקסטרה).

מה קורה כשמנסים להכניס פרודקטיביות לזמן עם המשפחה?

אחת התופעות שתפסה תאוצה בעשורים האחרונים היא הניסיון לפצות על כמות הזמן אותו מקדישים הורים לילדיהם באמצעות העלאת האיכות של הזמן אותו מבלים ביחד. ההנחה הרווחת היא שאם נדאג שהזמן שאנחנו מבלים יהיה איכותי ומשמעותי, נוכל להמשיך באורח חיים שבו נעבוד שעות ארוכות, ולא נשלם מחירים בגזרת המשפחה.

אני חייב להודות שאני באופן אישי (ציקו) הייתי שותף לתחושה הזו ולכך שאיכות הזמן שאותו אני מבלה עם הבת שלי חשובה יותר מהכמות. נתון שהימם אותי והשפיע על התפיסה שלי הוא ש- 75% מהזמן שנבלה בחיינו עם הילדים, קורה עד שהם בני 12. עד שיגיעו לגיל 18 נבלה 90% מהזמן שאותו נבלה איתם כל חייהם…

כאשר מסתכלים על הסיפור מהצד של הילדים , הדברים ברורים – כן, ילדים שמחים לבלות זמן משמעותי, חוויתי ומיוחד עם ההורים. אבל הם קודם כל שמחים לבלות איתם זמן. אנחנו רגילים לראות סביבנו תעשיות שלמות שמבטיחות יעילות – התוצאה הטובה ביותר בזמן המינימלי. מדיאטות לשיטות אימון, לספרים, קורסים ולמידת שפות במהירות הבזק. למרות הרצון להיות יעילים, יש תחומים כמו הורות, מערכות יחסים וכו' שבהם לא ניתן באמת לקצר תהליכים ושכמות הזמן שאנחנו משקיעים באמת עושה את ההבדל.

כשהילדים שלנו רואים אותנו בודקים מיילים בזמן ארוחת הערב, הם מבינים לבד מה הוא סדר העדיפויות ומה חשוב יותר ממה. ואם אנחנו מתקשים להתנתק מהעבודה כשאנחנו אוכלים עם המשפחה, זה אולי לא מפתיע ש10% מהאנשים מדווחים על כך שהם בודקים את הטלפון שלהם גם בזמן סקס…

מיתוס המולטיטאסקינג

אחד המיתוסים שרבים מאיתנו מכירים הוא מיתוס המולטיטאסקינג. המיתוס (שלרוב מיוחס לנשים) מדבר על היכולת לבצע שתי משימות או יותר במקביל, ולהצליח לשמור על רמת ביצוע טובה.

מחקרים וניסויים הוכיחו מעל לכל ספק שהמוח האנושי פשוט לא טוב במולטיטאסקינג ובפועל מה שאנחנו עושים זה לעבור ממשימה לאחת למשימה אחרת בצורה מאוד לא יעילה. אני אוהב להדגים כמה אנחנו כבני אנוש גרועים במוטיטאסקינג באמצעות הניסוי הבא:

שלב א– הפעילו סטופר ובצעו את הפעולות הבאות אחת אחרי השניה:
1. ספרו כמה שיותר מהר מ1 עד 22.
2. אמרו את הא-ב לפי הסדר מא' ועד ת'.

כמה זמן לקח לכם? (הממוצע נע סביב 11-15 שניות)

שלב ב – הפעילו סטופר ובצעו את אותה פעולה, רק הפעם שלבו בין האותיות והמספרים (1-א, 2-ב, 3-ג, 4-ד וכו')

כמה זמן לקח לכם עכשיו?

אם זה מה שקורה כשאנחנו עושים משימה כל כך פשוטה, דמיינו מה קורה כשאנחנו מנסים לעשות במקביל כמה משימות הרבה יותר מורכבות שמצריכות חשיבה מעמיקה…

הסיבה שאנחנו כל כך רוצים להיות מסוגלים לעשות דברים במקביל היא הרצון להיות פרודוקטיביים ויעילים יותר. בפועל מה שקורה זה שככל שאנחנו מנסים לעשות יותר דברים במקביל, ככה האיכות של כל אחד מהם יורדת דרמטית. אחד המחירים הגדולים של מולטיטאסקינג הוא הפגיעה ביכולת להבדיל בין עיקר לטפל, ומחקרים אחרונים מצביעים על כך שהפגיעה הזו יכולה להפוך לקבועה, משום שהיא משפיעה על האופן בו המוח עובד, ועלולה להפוך אותו לפחות יעיל גם בפעולות בודדות שלא נעשות במקביל לדברים אחרים. בקיצור – הניסיון שלנו להיות יעילים בכל מחיר, גובה מחיר גבוה מאוד, והוא לא יעיל.

לעבוד קשה -VS- לעבוד הרבה

חשוב כמובן להדגיש שאף אחד לא יוצא נגד הקונספט של עבודה, או אפילו של עבודה קשה. כל ההישגים הגדולים של האנושות הגיעו מתוך עבודה קשה ומחקרים מראים קשר ישיר בין עבודה לבין לתחושת משמעות ושהיעדר עבודה (והכנסה) מביא למתח קיצוני ופגיעה בבריאות. יחד עם זאת אנחנו נוטים להפוך את העבודה למה שמעניק לנו תחושת משמעות ולא לאמצעי להשיג אותה. אנחנו צריכים לעבוד ממגוון סיבות, מצורך כלכלי ועד התחושה הטובה שבעשייה, התקדמות והתגברות על מכשולים. אבל השאלה היא האם אנחנו חייבים לעבוד את כמות השעות שאנחנו עובדים, בלחץ בו אנחנו נתונים או שהמחירים של אלה פשוט עולים על התועלת?

תופעה שהולכת ותופסת תאוצה בעולם היא שבוע עבודה של 4 ימים. העקרון פשוט – עובדים בחברה מקצצים יום עבודה, איך מקבלים שכר מלא. התוצאות במה שהתחיל כניסוי שהלך והתרחב מדהימות:

במרבית החברות שהורידו את מספר שעות העבודה בשבוע לא רק שההספק של עובדים לא ירד, אלא שהוא אף עלה. בנוסף עלתה תחושת הסיפוק של עובדים ומנגד ירדו מספר ימי המחלה שלקחו עובדים, התפטרות של עובדים וכן דיווחים על תחושת שחיקה.

הצרצר והנמלה – הסיפור האמיתי

המשל המוכר על הצרצר והנמלה נועד להעביר את המסר שעצלנות היא פשע, ושעבודה ללא הפסקה היא הדרך היחידה לשרוד. הנמלה מהווה את הדוגמה המושלמת לעובדת החרוצה שלא נחה. על אף שזה האופן שבו אנחנו תופסים נמלים, מסתבר שהמציאות שונה. במחקר שערכו באוניברסיטת הרווארד גילו כי בפועל מרבית הנמלים במושב נמלים לא עובדות מרבית הזמן. אילו היו עובדות כולן, התעלות הצרות בהם עוברות הנמלים היו פקוקות, ולכן בכל רגע נתון חלק קטן מהנמלים עובדות והשאר פשוט לא מפריעות להן.

אז מה אפשר לעשות?

הסופרת מסכמת את הספר בכמה הצעות פרקטיות למה אפשר לעשות כדי להצליח לייצר מקצועיות בעבודה, קריירה מספקת והצלחה עסקית באופן שלא מייצר שחיקה ותחושת מירוץ עכברים שלא נגמר:

1. להבין איך אנחנו משקיעים את הזמן שלנו

על פי רוג'ר מרטין מאוניברסיטת הרוואד פיתוח חוסן (Resilience) מצריך בדיוק את התכונות ההפוכות לאפקטיביות. בעוד שפיתוח חוסן מצריך יכולת להתמודדות עם מצבי אי וודאות וחוסר בהירות, כדי להיות אפקטיביים אנחנו מנסים להימנע מאותם מצבים בדיוק.

הדבר המפתיע הוא שמסתבר שאנשים שמרגישים עומס ומדווחים שהם עובדים יותר מידי שעות, לא תמיד עושים את זה. ומנגד לא מעט אנשים שעובדים באופן אובייקטיבי במשך יותר שעות בחודש, מרגישים שיש להם זמן לבילויים, משפחה וכו'. ההבדל נובע ממה שנקרא Time Perception – היכולת להאריך באופן איכותי כמה זמן אנחנו באמת משקיעים בכל דבר. אנשים שאין להם את היכולת הזו ברמה גבוהה נוטים לא לשים לב לכמה זמן הם משקיעים בצפייה בטלויזיה, זמן ברשתות חברתיות ונוטים לחוש עומס יותר מאנשים שמודעים ללוחות הזמנים שלהם ובוחרים באופן מודע את הזמנים למנוחה, צבירת כוחות, תחביבים וכו'.

כדי לשפר את היכולת הזו אפשר לעשות מעקב מדויק לכמה ימים של כמה זמן אנחנו באמת משקיעים בכל דבר – כמה זמן מתוך היום העבודה שלנו באמת עבדנו וכמה עשינו דברים אחרים? כמה זמן באמת הקדשנו למשפחה בלי הסחות דעת? כמה זמן לקחנו לעצמנו?

הסופרת מציעה לעשות את זה באופן מדוקדק, ולאחר שראינו את התוצאות לשאול את עצמנו – כמה זמן אנחנו רוצים להשקיע בכל אחד מהתחומים שבהם מצאנו את עצמנו משקיעים זמן?

ברגע שאנחנו בוחרים לקחת הפסקה ועושים את זה באופן שבאמת מרענן אותנו – היכולת שלנו להרגיש שיש לנו שליטה על הזמן שלנו עולה, ותחושת העומס יורדת. סקר שנעשה בקרב עובדים ב2019 הראה שעובדים העדיפו להרגיש שמקום העבודה שלהם מספק להם יותר זמן (למשל באמצעות עידוד יותר הפסקות וקביעת זמנים שבהם אין ציפייה להיות זמינים) מאשר לקבל תוספת שכר. מסתבר שהמשוואה של זמן = כסף עובדת לשני הכיוונים.

חשוב להדגיש שאנשים רבים נמצאים במצב שבו הם מתקשים לסגור את החודש, ובעבורם עבודה שעות ארוכות היא צורך הישרדותי, ולכן חלק גדול מהתפיסות שבספר פחות רלוונטיות. בעבור אלה מאיתנו שנהנים מהכנסה גבוהה, מסתבר שעלייה ברמת ההכנסה לאו דווקא משפרת את מידת האושר ושביעות הרצון (ובאופן אירוני עלייה בשכר נמצאת בקורלציה הפוכה לתחושת סיפוק ואושר). מרגע שהצלחנו להגיע לרמת חיים טובה בעבורנו שמספקת את צרכינו בסיסיים ויותר מזה, החוויות שאנו צוברים והזמן שלנו להנאה ובילוי שווה יותר מאשר הכנסה נוספת.

2. לא להשוות

טיפ חשוב להורדת תחושת העומס הוא להפסיק להשוות את כמות העבודה שלנו לאחרים. הסיבה הפשוטה היא שמרבית האנשים פשוט מגזימים ונוטים להעריך את כמות העבודה שלהם בכ-10% יותר ממה שהם עובדים בפועל (פועל יוצא של יכולת Time Perception נמוכה). התוצאה היא תחושות של לחץ ואשמה שגורמות לנו לעבוד יותר זמן (ולהיות פחות יעילים) ולחוש יותר עמוסים.

השוואה נוספת שכדאי להפסיק לעשות היא לאנשים שחיים ברמת חיים גבוהה משלנו. המשפט המפורסם מדבר על השוואה לדשא של השכן. הבעיה היא שאם בעבר השוונו את עצמנו לשכנים שלנו שהיו פחות או יותר באותו מעמד כלכלי שלנו, היום אנחנו חשופים להרבה מאוד אנשים שרחוקים מאיתנו מרמת החיים, אבל הופכים להיות קבוצת ההשוואה שלנו. יותר  ויותר אנשים לא משווים את עצמם למשפחת כהן השכנה, אלא למשפחת קרדשיאן…

3. לשריין זמן לפעילות פנאי

טכניקה נוספת שמסייעת להפוך את זמן העבודה לאיכותי שדורש פחות זמן, היא קביעת זמנים ברורים לפנאי. המחקרים בתחום מראים שלזמן בו המוח לא עסוק במשימות הקשורות בעבודה או בענייני עבודה, יש חשיבות מכרעת ביכולת לעבד את המידע, התחושות, האירועים וכו'. בעצם היכולת להתנתק מהעבודה היא הכרחית לטובת ביצוע העבודה בצורה איכותית.

זה לא מקרי שכל כך הרבה רעיונות ותובנות מגיעים אלינו במקלחת, רגע לפני השינה או תוך כדי שיחה עם חברים שלא קשורה בכלל לעבודה.

המשמעות של זמן פנאי היא ניתוק מעבודה וממשימות שקשורות בה. הכותבת ממליצה לצאת להליכה, לשמוע מוזיקה, לצפות בסדרה או סרט, לעשות אימון, לקרוא ספר או כל פעילות אחרת שמאפשרת ניתוק של המוח מענייני עבודה, ובעצם מעניקה זמן לעיבוד ורענון. ככל שנדע לעשות הפסקות לפנאי באופן קבוע (ממש לשריין לזה זמן ביומן) ורצוי לא רק בסוף יום העבודה, אלא כחלק מיום העבודה – כך איכות העבודה שלנו בזמן שבו אנחנו עובדים עולה.

4. לטפח קשים חברתיים

אנחנו יצורים חברתיים. ההבדל בין להיות מוקפים באנשים ולייצר קשרים חדשים לבין  התבודד הוא הבדל שמשפיע לא רק על איכות החיים אלא גם על משך החיים. המחקר מראה שבידוד חברתי גורע שנים מהחיים באופן שדומה לעישון כבד. בנוסף מסתמן שקשרים במדיה החברתית לא מייצרים את האפקט החברתי החיובי, אלא דווקא מגבירים תחושת בדידות. במילים פשוטות – להיות עם אנשים ולפגוש אנשים חדשים בעולם האמיתי זה קריטי בשביל להיות מסוגלים לעבוד ולתפקד באופן מיטבי.

5. לא לבלבל בין מטרות ואמצעים

אנחנו מכורים ליעדים –  KPIs, OKRs, SMART ועוד מגוון שיטות ומתודות להצבה יעילה של יעדים. לא משנה באיזה שיטה בוחרים, חשוב לא ליפול במלכודת שבה נופלים הרבה אנשים והיא לבלבל ביד במטרה לאמצעים להשגתה. לדוגמה אני יכול להציב לעצמי מטרה "לכתוב ספר". אני אשקיע הרבה מאוד זמן, בכתיבה, אשלם לעורכת לשונית, אחפש הוצאה, אתן את כל כולי, ובסופו של דבר ייצא ספר, אבל הוא יהיה כישלון… אולי ספר הוא לא באמת המטרה שלי? למה אני רוצה בכלל לכתוב ספר? אולי כי יש לי ידע שאני חושב שהוא משמעותי בעבור אנשים ואני רוצה להעביר להם אותו או כי אני רוצה לעזור להם לשפר את חייהם. אם זה המצב יש הרבה דרכים להשיג את המטרה הזו מלבד כתיבת ספר – אני יכול  להעביר הרצאות, לבנות סדנאות, לכתוב בלוג, לעשות פודקאסט, להעלות תכנים ליוטיוב או טיקטוק או לעשות מנטורינג וכו' וכו'.

הרבה פעמים זה מה שקורה לנו בעבודה – אנחנו עובדים יותר שעות כדי להשיג משהו כאילו הוא המטרה (כסף, טייטל מפוצץ, רילוקיישן וכו'), אבל בעצם זה אמצעי להשגת דברים גדולים בהרבה (תחושת ערך, חוויות וכו').

למה בחרתי לכתוב את הסיכום הזה?

מאז שהשתחררתי מהצבא מצאתי את עצמי עובד מסביב לשעון. סופי השבוע היו הימים הכי פרודקטיביים שלי, נהגתי להשוויץ בזה שאני זמין תמיד, גם כשאני בחופשות והפכתי את העבודה ללא הפסקה לאידיאולוגיה. היה לי חשוב להגיע מוקדם למשרד וללכת מאוחר, ולהמשיך לעבוד גם מהבית כדי להראות שאני מחוייב. היום אני יכול להודות שבלא מעט מהערבים שבהם נשארתי בשביל לסגור את המשרד אחרי לא עשיתי באמת שום דבר שקשור בעבודה ובעיקר מרחתי את הזמן.

כשהפכתי לאבא משהו השתנה. מכיוון שהיה לי חשוב להגיע מוקדם הבייתה להיות עם הבת שלי, מצאתי את עצמי מגיע מוקדם מאוד למשרד ויוצא בשעות הצהריים. אז שמתי לב כמה השעתיים הראשונות לפני שאחרים הגיעו למשרד ולפני שמגיעים המיילים של הבוקר היו פרודקטיוביות. כמות השעות שעבדתי ירדה באופן אובייקטיבי, אבל כמות העבודה שעשיתי לא רק שלא ירדה אלא אפילו עלתה.

בהמשך שמתי לב לכך שכשאני עובד בסופי שבוע ושולח הודעות בסלאק, הן לרוב מקבלות תשובה עוד באותו יום, מה שגרם לי לענות עליהן וחוזר חלילה. בפועל מעט מאוד מההודעות היו דחופות או כאלה שמחייבות טיפול בזמן אמת, ולכן התחלתי לתזמן את ההודעות שאני שולח לראשון בבוקר. התוצאה הייתה ששום דבר לא נפל, ולי היה הרבה יותר זמן פנוי משום שלא קיבלתי עשרות תגובות במהלך הסופ"ש.

לקח לי הרבה זמן להודות בזה, אבל בסוף הבנתי שאני פשוט מכור לעבודה. תחושת הסיפוק שהייתה לי מעצם העשייה לא הייתה קשורה להאם עשיתי משהו משמעותי, אלא לזה שאני עושה. מנגד אם לרגע הפסקתי בגלל מחלה או חופשה – תחושה של אשמה וחוסר ערך הייתה צפה. כך מצאתי את עצמי עושה דברים לא יעילים בעליל, רק בשביל לעשות. מייצר לאחרים עבודה, עובד על דברים שאין לי בהם ערך מוסף ומעמיס על עצמי כדי להרגיש חשוב ועסוק.

כשרומי הייתה בת 3 חודשים טסתי לשייט עם קבוצת יזמיות ויזמים ישראלים, שכוללת את המוחות המבריקים והאנשים הכי מעוררי השראה בתעשיית הסטארטאפ הישראלית. ביקשתי ללמוד מהם איך מאזנים בין הורות לבין הובלת חברה. אחד החברים (יזם בעל רקורד יוצא דופן) ענה לי בפשטות – "אי אפשר. אני רואה את הילדים שלי שתי דקות ביום בשיחת וידאו. זה מה שצריך לעשות מי שרוצה להיות יזם".

התשובה שלו כיווצה לי את הבטן. באותו רגע החלטתי שאני לא מוכן להיכנע לתפיסה הזו. זה אולי לא פשוט, אולי לא טריוויאלי ואולי נוגד הרבה מהמיתוסים שעליהם גדלנו כיזמים, אבל אם אנחנו מתיימרים לפתור בעיות טכנולוגיות מורכבות ולשנות את העולם, איך אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לא לעשות כל מה שצריך בשביל לתת מענה לבעיה האדירה הזו?

ככל שלמדתי על הנושא יותר ופגשתי יותר יזמיות ויזמים (בעיקר בעלי ניסיון שכבר עשו דבר או שניים) הבנתי שאפשר לייצר איזון. פגשתי מנהלות ומנהלים בחסד שלא ויתרו על ההורות ושבסדר העדיפויות שלהם המשפחה (או במקרים מסויימים תחביבים או אורח חיים) קודמת לביזנס. זה לא מנע מהם לבנות חברות אדירות ומצליחות – להיפך. האיזון הזה איפשר להם לקבל החלטות קשות ממקום בטוח ולהתמודד טוב יותר עם חוסר הוודאות שבחיי היזם/ת.

בשיחה עם בנצי רונן, אחד החברים שפגשתי בשייט כמה שנים לאחר כן, הוא המליץ לי על הספר Do Nothing וסיפר כי עזר לו לעשות שינוי לטובה בחייו. כך הגעתי לספר ולכן החלטתי להנגיש את התובנות העיקריות מתוכו, ואף הרשיתי לעצמי להוסיף מחשבות, דוגמאות וחידודים משלי.

תודה שקראת ❤️

******

מי זה ציקו?

רועי ציקורל (או פשוט ציקו) הוא אבא של רומי ובן זוג של טל. הוא יזם אימפקט שמתמחה בחינוך, חיבור בין חדשנות ללמידה ושיטות ניהול לא שגרתיות מביאות תוצאות לאורך זמן.

סיכום הספר Do Nothing

בעשור האחרון ציקו הוביל חברות, פרויקטים ומוצרים בעולם העסקי והחברתי. בין השאר הוא הוביל את הפרויקטים הטכנולוגיים והמדיה של הקרן החינוכית הגדולה בישראל, פיתח קורסים מקוונים שהכשירו אלפי מורות ומורים לשימוש בטכנולוגיה ומודלים חדשניים, הניע את אתגר הפרסונליזציה בחינוך (PIE challenge) ועוד. יחד עם שלושה שותפים, ציקו הקים והוביל את חברת Masterschool המפעילה רשת בין לאומית של בתי ספר המכשירים אלפי אנשים בעולם לקריירה, מבלי לשלם שכר הלימוד עד שהגיעו למשרת החלומות שלהם.

ציקו מלווה סטארטאפים, יזמים/ות וארגונים ומסייע להם לבנות מודלים המחברים הצלחה עסקית לאימפקט חברתי. אפשר לשמוע עוד על הסיפור שלו בראיון שנתן לפודקאסט 30 דקות או פחות.