עשיתי הכל חוץ מלהודות שזו הייתה הטעות שלי.
שלחתי מצגת+חוזה גדול עם התמחור הישן, הלא מעודכן, ללקוח חדש. וממש בנינו על ההכנסות ממנו. ולך תשלח עכשיו אימייל של ״סליחה! זה בעצם עולה 30% יותר…״
הדופק שלי היה בשמיים. לא רציתי להודות שהטעות היא שלי –
האשמתי את הדדליין הלא ריאלי. את Hubspot ששינתה את הממשק בדיוק ולא הראתה לי תכתובות ישנות…. את זה שחלק מהצוות רק גויס, ואנחנו עוד לא יודעים לתקשר כמו שצריך…
פחחח. הכל חוץ מלהגיד ‘טעיתי’.
(וגם זה, אחרי שיומיים ידעתי על הטעות והתפללתי שהיא תתמסמס, ואני אצליח לתקן אותה בעצמי.)
אבל היא התגלתה. והיה ברור שזו האחריות שלי. עזבו אחריות, זו היתה הטעות שלי.
ואני יודע שאני לא לבד. גם היום, גם בחברה שבה אתם עובדים, אנשים מבריקים, חכמים, מוכשרים, אחראיים – ביזבזו אנרגיה אדירה כדי להסביר למה מה שקרה לא הייתה הטעות שלהם.
למה? כי הם מפחדים. על האגו שלהם. על התגובה של המנהלות שלהם. או הקולגות. מפחדים שיחשבו שהם לא מקצועיים או לא לוקחים דברים ברצינות.
אבל האמת היא, שזו הטעות האמיתית! הטעות היא לא להודות בטעות.
פרופ׳ איימי אדמונדסון מהרווארד, חקרה מאות צוותים וגילתה משהו מטורף – דווקא הצוותים שעושים הכי הרבה טעויות, הם אלה שמצליחים הכי הרבה.
לא כי הם פחות מקצועיים. אלא כי הם מרגישים מספיק בטוחים להודות בטעויות שלהם.
היא קוראת לזה ‘psychological safety’ – היכולת להגיד ‘פספסתי’ או ׳טעיתי׳ או ׳עשיתי פדיחה׳ בלי פחד שיאשימו, ילעגו, או יענישו אותך.
כי בכל פעם שאנחנו אומרים ‘זה לא אני’, אנחנו לא רק משקרים. אנחנו מפספסים הזדמנות ללמוד. לצמוח. להשתפר.
וזה לא רק עניין של כסף – זה אנרגיה, זו היצירתיות שהולכת לאיבוד כשאנחנו עסוקים בלהגן על האגו במקום לפתור בעיות.
אבל את זה בטח כבר ידעתם. אז מה הבעיה?
הבעיה היא שכדי שיהיה לנו Psychological safety המנהלים שלנו, והארגון שלנו – צריך לעבוד קצת יותר קשה. מנהלות צריכות לנשום עמוק ולא להיכנס בעובד שעשה טעות. מנהלים צריכים לדבר בקול רם גם על טעויות שהם עשו (כי כולנו עושים!) כדי לתת דוגמא, כדי שהעובדים שלהם ירגישו יותר בנוח לטעות.
וכי כל הדיבור צריך להיות על ״איך משתפרים קדימה״ ולא על ״למה עשית את זה!״
שום צוות, ושום עובד, עוד לא השתפרו בעבודה שלהם בגלל הפחד לטעות. אם כבר, הפחד הזה שיתק אותם, ושיתק את היצירתיות שלהם, ואת האומץ לנסות דרכים חדשות לפתור בעיות חוזרות.
