״חמישים שקל לשלוש דקות?! זה 1,000 ש״ח לשעה! התיקון אופניים הכי יקר בארץ!״ היא צעקה עליו
שניה אחרי שהתאוששתי מיכולות החישוב המהירות שלה, החלטתי, שכמו ישראלי טוב, אני אתערב איפה שלא שאלו את דעתי –
״הפוך, גוטה, את צריכה לברך אותו לא לצעוק עליו״ – אמרתי. למרות שכאמור, it wasn’t my business.
״הכי יקר בארץ! אני מומחית בתחום שלי ולא מקבלת 1,000 ש״ח לשעה!״ – עכשיו היא צעקה גם עליי.
זה קרה ממש הרגע, בחנות האופניים, איפה שתוך שלוש דקות ראיתי את הבחור מתקן לה את הפנצ׳ר כולל החלפת פנימית, ושלוש דקות אחרי כן, גם שלי כבר היה מתוקן. התרשמתי מהמקצוענות שלו.
״אז בעצם, אם היית יושבת בחנות חצי שעה או שעה, ממתינה במזגן, ואז מקבלת את האופניים – 50 ש״ח היה מרגיש הגיוני נכון?״
״כן. עכשיו אני מרגישה שרימו אותי.״
״אוקי, אז לדעתי, אם היית מוכנה לשלם 50 ש״ח על חצי שעה, את היית שמחה לשלם 500 ש״ח על שלוש דקות.״
״מה?״
״כן, כי הבנאדם חסך לך חצי שעה עד שעה. את יכולה לחזור הביתה במהירות ולהמשיך להרוויח את הכסף שלך בזמן הזה במקום להיות תקועה פה.״
״מה?״
״בדיוק. אם העבודה קורית יותר מהר, אני רוצה לשלם יותר, לא פחות. הקטע של למדוד כמה קשו עבדו על משהו בשבילי, ולרצות לשלם יותר ככל שזה לקח יותר זמן – זו חשיבה של פעם.״
הפרצוף שלה נשאר כועס. אבל היתה שתיקה. לפי יכולות החישוב המהירות הסקתי שהיא אינטיליגנטית פלוס, לכן כנראה שהסכימה איתי. אבל האגו שלה לא הצליח להפוך את הכעס לחיוך.
והאמת? ככה אנחנו מתנהלים הרבה פעמים גם בעבודה. כועסים על עובד שלנו שעשה את העבודה בשלוש שעות במקום ביום שלם. כשבעצם אנחנו צריכים לשמוח מזה. הוא מצא קיצור דרך? העבודה נעשתה עדיין במקצוענות הנדרשת? יופי! עכשיו יש יותר זמן לעבור על זה, יותר זמן לתיקונים, ויותר זמן בשבילו לנוח.
(זה כמובן שונה לחלוטין מהמקרה בו הוא עבד שלוש שעות ביום ולא רק שלא סיים – אלא גם לא התקדם בקצב הראוי. כשזה המצב, זה באמת הגיוני לכעוס עליו או להתאכזב ממנו).
שילמתי את החמישים שלי עם החיוך הכי גדול שמצאתי בפה, ומלמלתי לעצמי – ״נייס! בזכותו התפנה לי זמן לכתוב היום פוסט חדש״
בתמונה: הבוסית שלי
שניה אחרי שהתאוששתי מיכולות החישוב המהירות שלה, החלטתי, שכמו ישראלי טוב, אני אתערב איפה שלא שאלו את דעתי –
״הפוך, גוטה, את צריכה לברך אותו לא לצעוק עליו״ – אמרתי. למרות שכאמור, it wasn’t my business.
״הכי יקר בארץ! אני מומחית בתחום שלי ולא מקבלת 1,000 ש״ח לשעה!״ – עכשיו היא צעקה גם עליי.
זה קרה ממש הרגע, בחנות האופניים, איפה שתוך שלוש דקות ראיתי את הבחור מתקן לה את הפנצ׳ר כולל החלפת פנימית, ושלוש דקות אחרי כן, גם שלי כבר היה מתוקן. התרשמתי מהמקצוענות שלו.
״אז בעצם, אם היית יושבת בחנות חצי שעה או שעה, ממתינה במזגן, ואז מקבלת את האופניים – 50 ש״ח היה מרגיש הגיוני נכון?״
״כן. עכשיו אני מרגישה שרימו אותי.״
״אוקי, אז לדעתי, אם היית מוכנה לשלם 50 ש״ח על חצי שעה, את היית שמחה לשלם 500 ש״ח על שלוש דקות.״
״מה?״
״כן, כי הבנאדם חסך לך חצי שעה עד שעה. את יכולה לחזור הביתה במהירות ולהמשיך להרוויח את הכסף שלך בזמן הזה במקום להיות תקועה פה.״
״מה?״
״בדיוק. אם העבודה קורית יותר מהר, אני רוצה לשלם יותר, לא פחות. הקטע של למדוד כמה קשו עבדו על משהו בשבילי, ולרצות לשלם יותר ככל שזה לקח יותר זמן – זו חשיבה של פעם.״
הפרצוף שלה נשאר כועס. אבל היתה שתיקה. לפי יכולות החישוב המהירות הסקתי שהיא אינטיליגנטית פלוס, לכן כנראה שהסכימה איתי. אבל האגו שלה לא הצליח להפוך את הכעס לחיוך.
והאמת? ככה אנחנו מתנהלים הרבה פעמים גם בעבודה. כועסים על עובד שלנו שעשה את העבודה בשלוש שעות במקום ביום שלם. כשבעצם אנחנו צריכים לשמוח מזה. הוא מצא קיצור דרך? העבודה נעשתה עדיין במקצוענות הנדרשת? יופי! עכשיו יש יותר זמן לעבור על זה, יותר זמן לתיקונים, ויותר זמן בשבילו לנוח.
(זה כמובן שונה לחלוטין מהמקרה בו הוא עבד שלוש שעות ביום ולא רק שלא סיים – אלא גם לא התקדם בקצב הראוי. כשזה המצב, זה באמת הגיוני לכעוס עליו או להתאכזב ממנו).
שילמתי את החמישים שלי עם החיוך הכי גדול שמצאתי בפה, ומלמלתי לעצמי – ״נייס! בזכותו התפנה לי זמן לכתוב היום פוסט חדש״
בתמונה: הבוסית שלי