7 דברים שלמדנו בבית הספר ולא נכונים לגבי עולם העבודה

מאמר אורח | נעמה

מאז שסיימתי את התיכון יצא לי לעבוד בלא מעט מקומות עבודה. הייתי, בין היתר, מלצרית, מדריכת פסיכומטרי, מורה לאומנות, אנליסטית, ומנהלת פרוייקטים בהייטק. במהלך השנים שמתי לב שאני, וגם רבים מחבריי, היינו מופתעים ובמובנים רבים לא מוכנים לעולם העבודה.

כשחשבתי על זה קצת הבנתי שרובנו מבלים 12 שנה במערכת החינוך. שם, אנחנו מפנימים רעיונות מסוימים לגבי האופן שבו מתנהלות מערכות, רעיונות שלא נכונים במקומות עבודה. כמובן שכולנו מודעים לכך שהעבודה שלנו היא לא כיתה ד' 2, אבל איפשהו ההבנה הלא מודעת בקשר להתנהלות של מערכת ממשיכה להפעיל אותנו.

הנה כמה הבדלים שמצאתי בין בית הספר לעולם העבודה:

1. בבית הספר התלמיד במרכז

המורה צריך לעשות מאמץ כדי ליצור איתך קשר, זה חלק מהתפקיד שלו. הורים ומורים לרב יסכימו על הנקודה הזאת. לעומת זאת, בעבודה חלק מהתפקיד שלך זה להסתדר עם הבוס שלך - ברמה המקצועית ועדיף מאד גם ברמה האישית. גם אם הוא לא הטעם שלך, גם אם היא לא טיפוס סימפטי - בסוף, ההצלחה שלך תושפע מהקשר שיווצר, ולכן כדאי להשקיע בזה. זה כמובן יהיה רעיון טוב אם המנהלת תתאמץ כדי שתהיה אווירה נעימה ותקשורת חלקה. אבל אם זה לא מגיע מצידה - עליך האחריות לדאוג שזה יקרה. אם זה לא יקרה - רוב הסיכויים שאתה, כעובד יהיה הראשון להיפגע מזה.

2. בבית הספר יש טקסטבוק

תלמד את מה שכתוב בו, תביני את החומר היטב, תזכרו טוב את הפרטים - ואתם תצליחו במבחן. כאן נופלים דווקא התלמידים שהיו רגילים להיות תלמידים חזקים. בבית הספר הם הפכו להיות מומחים בלארגן את החומר, להבין או לשנן ובשלב הבא - לבטא את כל זה במבחן מובנה שלפחות מנסה להיות הוגן. בעולם העבודה הרבה פעמים יקרו אחד או יותר מהבאים -

התפקיד עצמו לא מוגדר היטב

העולם משתנה ואיתו עולם התוכן הרלוונטי לעבודה

לא קיימת הכשרה ספציפית לתפקיד

במקרים האלה, מי שנכנסת לתפקיד מוצאת את עצמה בעולם די כאוטי. צריך להגדיר את התפקיד, צריך להתמודד עם תפקיד שמשתנה כל הזמן ואיתו עולם הידע הרלוונטי והמשימות, או שצריך ללמוד תחום חדש מאפס.

גם במקרים בהם יש הכשרה מסודרת, לרב לא ילמדו כישורים נלווים כמו יחסי אנוש, כריזמה או ניהול זמן. למרות שהמיומנויות הרכות האלה לא תמיד מהוות חלק מהגדרת התפקיד הפורמלית, בהרבה מאד מקרים הן כן יהיו קריטיות כדי לבצע את התפקיד בצורה טובה, וגם יהיו חלק מההערכה של העובד. במקרים האלה, עובדת צריכה לדעת לאתר בעצמה את התחומים בהם היא חזקה פחות, לבנות לעצמה "סילבוס", למצוא לעצמה חומרי הדרכה או "מורים" וללמוד לבד, מה שלוקח אותנו לנקודה הבאה.

3. בבית הספר יש מורה

המורה יודעת את כל החומר, היא תעשה כמיטב יכולתה להסביר אותו, והיא הכתובת לכל שאלה בנושא. בעולם העבודה לא תמיד תהיה דמות כזאת, ואם יש בוסית / חונך לרב הם יבצעו עוד תפקידים מעבר להוראה ולא יהיו זמינים להוראה באופן אופטימלי. המשמעות היא, שצריך לדעת להיות המורים של עצמנו.

המשמעות של להיות המורה של עצמי היא, בשלב הראשון, להגדיר מה צריך ללמוד. בשלב השני, לאתר מקורות מידע שאפשר ללמוד מהם - קולגות, אינטרנט, ובאופן עקיף - גם לקוחות. בשלב השלישי צריך להיות קשובים מאד ליכולות שלנו, ולמשב את עצמנו על ההתקדמות - מה למדתי, במה עוד צריך להשתפר, ואז לחזור לשלב 1 - להגדיר את התחום שדורש שיפור, לאתר מקורות מידע וכו'. הבונוס כאן, בעיני, הוא שהיכולת להיות המורים של עצמנו היא יכולת חשובה מאד בכלל, ובעולם עבודה משתנה במיוחד. כך שזה בהחלט משהו ששווה להתאמץ ולהשתפר בו.

ezgif.com-optimize (2).gif

4. בבית הספר יש מבחן

בנקודות מסוימות וצפויות במהלך השנה נבדקת רמת היכולת. תלמידים מצפים לדעת מראש מתי זה יקרה, ולהיות מסוגלים להתכונן - זאת הסיבה שהרעיון של בוחן פתע מפר את הכללים ונחשב קצת דרקוני. תלמידה יכולה לא להגיע לשום שיעור כל השנה, ולפני הבגרות לוקחת את עצמה בידיים, לעשות מרתון של שבועיים ולהוציא תשעים ושלוש.

בעולם העבודה המצב שונה - אין זמן אחד בו נמדדת הצלחה, ואף פעם אי אפשר לדעת מתי מנהל בכיר ישאל דווקא אותך על איזה פרט קטן. המשמעות היא שכמעט כל אינטראקציה היא חלק מהערכה מתמשכת. אי אפשר להשלים במרתון - כדי להצליח ברב המקרים צריך לתפקד בצורה טובה כל הזמן (או לפחות רב הזמן). מצד שני - טעות אחת היא לא כישלון, כדי לתפקד בצורה גרועה צריך לעשות שורה של טעויות, כך שהדרמה של מבחן אחד שקובע גורלות נחסכת.

5. בבית הספר, הצלחה מוגדרת מבחוץ

בבית הספר יש מדד ברור להצלחה - אם קיבלת ציונים טובים, אם ההערכות בתעודה היו טובות, את תלמידה מוצלחת. בעולם העבודה הצלחה היא הרבה יותר אמורפית, ואין לה הגדרה אחת. אנשים שונים יכולים להגדיר הצלחה בדרכים הפוכות לגמרי, וההגדרה יכולה להשתנות על פני זמן. עבור מישהי אחת, הצלחה היא להתקדם לדרגה ניהולית ולצבור תחומי אחריות. מישהו אחר ירצה להתמקצע ולהפוך לסמכות בתחומו. עובדת אחרת מגדירה הצלחה באמצעות העלאה במשכורת. המטרה של מישהו אחר תהיה להגיע, לעבוד תשע שעות, לחזור הביתה ולהספיק לעסוק בתחביב או לבלות עם הילדים. אין סולם אחיד, צריך לבחון את המושג הזה ולהגדיר עבור עצמנו מהי הצלחה. צריך גם לחזור לבחון ולעדכן את המושג הזה מדי פעם.

6. בבית הספר, פידבק מגיע מבחוץ

כשאת מצליחה לרב תדעי את זה, כשאת נכשלת יתקנו אותך. תפקידה של המורה הוא לשים לב לתלמידים, לאופן העבודה שלהם ולתת להם את הפידבק הנדרש כדי להצליח. בין היתר, היא תייצר שיעורי בית, עבודות ומבחנים, על חלק מהם יהיה פידבק מובנה שיעזור להבין מה עובד טוב, איפה צריך להשתפר ואיך אפשר לעשות את זה.

בעולם העבודה, פעמים רבות צריך להיות אקטיביים כדי לקבל פידבק. כשיש מה לשפר, לרב העובד ישמע על זה, אבל לא תמיד בצורה הכי קונסטרוקטיבית. מקומות עבודה לרב מוכוונים לכך שהעבודה תעשה, ולא ממוקדים בכל עובד ובהתקדמות שלו. לכן צריך לדעת לזהות את הפידבק השלילי, לווסת את הרגשות השליליים שכרוכים בלקבל ביקורת או נזיפה, ולנצל אותו כהזדמנות ללמידה.

גם כשמדובר בהצלחות, לא תמיד אפשר לצפות לפידבק מובנה. אני מאמינה שבמקרה הסביר אם עשית פרוייקט גדול והוא הצליח, הוא יביא איתו הערכה. אבל, הבוס שלך לא מחלק מדבקות סמיילי לכל מי שענה תשובה נכונה (ובטח לא לכל מי שהתאמץ - אבל על זה בסעיף הבא). בעבודה היומיומית הסיזיפית צריך למצוא דרכים לזהות את הפידבק החיובי בעצמינו, ולהנות ממנו. אפשר לזהות אותו במטלה שפעם היתה קשה והיום הולכת יותר בקלות, מלקוח מרוצה ואפילו מרמת האנרגיה שמסיימים איתה את היום.

7. בבית הספר, אם תעבדי קשה, תזכי להערכה

במערכת החינוך (ובצדק) מכוונים לתגמל עבודה קשה. בכיתה הטרוגנית לא כולם יכולים לקבל ציון גבוה, ועדין המטרה היא לעודד את כולם למצות את היכולות שלהם. לכן פעמים רבות המדיניות החינוכית היא לתגמל מאמץ והשקעה, חריצות ועקשנות - גם כשהתוצאה הסופית לא מצטיינת באופן אובייקטיבי. בעולם העבודה כמובן שחשוב להתאמץ כדי להתקדם, אבל מה שחשוב באמת זה כמה ערך אתם מסוגלים לתת למקום העבודה. כמובן, עבודה קשה כן יכולה ללמד על הפוטנציאל שלך להביא ערך, אבל היא חייבת לבוא עם תוצאות.

אז מה המסקנה?

ezgif.com-optimize (1).gif

אני לא באה לטעון שבתי ספר צריכים להשתנות, או שמקומות עבודה צריכים להשתנות. כמובן ששינויים מסויימים יכולים להיות מועילים, אבל הציפיה ממערכת להשתנות כדי להתאים לעובדים... שייכת לסעיף 1. אני חושבת שכעובדים, בייחוד עובדים צעירים בתוך מערכת וותיקה, בהרבה מקרים יש תסכול שנובע מציפיות לא מודעות ולא מותאמות. זה נשמע בערך ככה - "הבוסית שלי אף פעם לא מחמיאה לי", "אף אחד לא הסביר לי מה אמורים לעשות כאן","אני עובדת ממש קשה, נשארת עד מאוחר ואף אחד לא מעריך את זה" "הבוס שלי נזף בי על משהו שבכלל לא הסבירו לי שצריך לעשות".

נראה לי שכשמרגישים תסכול כזה כדאי לעצור ולחשוב על הציפיות שלנו ומאיפה הן מגיעות. כשיגיע תור הדור הזה להיות מנהלים, אולי דברים יראו אחרת. עד אז, לפעמים עוזר להיות מודעים למקור של הציפיות שלנו. מתוך מקום של מודעות, אפשר לקבל החלטות מושכלות - אפשר להחליט שמאפיין מסויים הוא קו אדום ולחפש מקום עם אופי אחר, ואפשר להחליט שהיתרונות עולים על החסרונות, ולהסתגל.


נעמה היא הייטקיסיטית שלמדה פסיכולוגיה קלינית ומשלבת בין שני התחומים בבלוג שלה, ארגז כלים פסיכולוגי. היא כותבת למשל על דחיינות, על התפקיד של אי נוחות בחיינו ועל הנטיה האנושית המשונה לשכפל מערכות יחסים.