[הפוסט נכתב ב-2013]
משהו פה רוטט. השעה 5 וחצי בבוקר, אור חלש מתגנב מתחת לחריץ של הדלת שלא נסגרת עד הסוף. ביקשתי מבעל הבית לסדר את זה כבר חמש פעמים, אבל הוא בשלו – “בטח, אני מסדר לך את זה עוד השבוע!” – הוא משקר לי במצח תימנית נחושה. זהו משחק ששנינו שותפים בו כבר חודשיים. אני מבקש, הוא מתעלם, אני לא מתעקש, בדלת יש חריץ, ויהי ערב ויהי בוקר שכונת נווה צדק.
אני בודק הכל פעם אחרונה. דרכון – יש, ארנק – יש, מפתחות – יש, חליפה – יש, משקפיי גוגל מעוצבים – יש. פיהוק אחרון, מוודא שהחלונות כולם סגורים, לוקח את המזוודה המתגלגלת-כה-טוב שקניתי בבוסטון, ויוצא החוצה אל המונית. מבעד למשקפיים אני נוכח שהנהג שלי הוא אכן זה שהזמנתי, המחיר רשום לי בפונט לבן, שקוף, Roboto, מאה עשרים וחמש ש”ח לנתב”ג זה עדיין מחיר הוגן ב-2015. אני קורץ ומשלם דרך Paypal. שונא להתקע עם כסף קטן בארנק כשאני בחו”ל.
בדרך לשדה אני מביט החוצה. ברדיו מתנגן שיר של אלביס פרסלי, הנהג אוהב את התחנה האזורית. אני נזכר איך שמענו המון אלביס בבית כשהייתי קטן. אמא הייתה מעריצה שרופה, ואני הייתי רוקד איתה בחדר השינה, מזיזים את הברכיים לצלילי הקסטה השחורה-כתומה עם הכיתוב “אלביס – להיטים – #3” שאבא הקליט לה ממרתון שהשמיעו ברדיו. אני תוהה איך קוראים לשיר, מרים גבה, והשאזאם היקר תוך רגע כותב לי “Baby What You Want Me To Do 1968”.
השם קצת ארוך למסך הקטן הזה שנמצא ליד העדשה הימנית שלי, אז הכיתוב רץ לאיטו משמאל לימין. זה תמיד מזכיר לי את הטלטקסט שיום אחד הופיע בטלוויזיה ונראה כמו הקסם הכי משוכלל שיהיה פה.
אני מרגיש שאני ממש נוסטלגי היום. אולי השעה מוקדמת, אולי הטיסה הקרבה, אולי מה שמאיר אמר. אני מחליט לנוח קצת מהמשקפיים, ומניח אותם על הירך. גולל למטה את החלון, רוח חמימה נכנסת, והמונית נעצרת באיזה פקק פתאומי. בטח תאונה. אני מביט בלוחות הפרסומות שבצידי הכביש – יש פלטפורמות שישרדו לעולם אני חושב.
בחורה נאה בשנות העשרים המוקדמות, מחייכת אליי, חושפת שיניים לבנות, מושלמות, כאלו שיושרו אצל אורטודנט כשהייתה בת 14. חיוכה נראה ענק ומושלם על הבילבורד הרחב. ברבע לשש בבוקר אני מוכן להתאהב בה בלי תנאים. בלי דעות קדומות.
השיער השחור שלה גולש על כתפיים שזופות שנחשפות מתוך חולצת ג’ינס חסרת שרוולים. היא יושבת על ספה כתומה, ידה מחבקת כלבלב לבן מתולתל ומתוק. שרשרת זהב מעוצבת על צווארה, חצאית ירוקה – כמו העיניים – קצרה, אבל לא מדי, נעליים לבנות בלי גרביים.
אין כיתובים על הבילבורד, זה כבר לא 2013, רק בחורה אחת כובשת. והכיבוש הרי משחית. אני משחק עם עצמי את משחק הניחושים – “מה מפרסמים פה?” – שרשרת הזהב בטוח בפנים. הספה אולי של איקאה. משחת שיניים? ואולי בכלל היא עוד סלבריטי שאני לא מכיר וזו פרסומת לתוכנית חדשה בכבלים? העקשנות שלי שלא להחזיק טלוויזיה כבר 15 שנה, תמיד משאירה אותי קצת מחוץ לפריים.
אני נשבר. חובש חזרה את המשקפיים ומסתכל על האשה שלי בבילבורד. דרך המסך הקטן אני רואה כיתוב על הספה מימין: “חצאית – 60 ש”ח”, “נעליים – 110 ש”ח”. זו פרסומת ל- H&M. אני תוהה מה קרה פה – איך לעזאזל הם מראים לי פרסומת כזו דרך המשקפיים שלי?! הם הרי יודעים טוב מאד שאני לא בקטע של בגדי נשים מאז פורים, כיתה ד’.
ואז אני נזכר בביקור אצל אחותי שלשום, היא חבשה את המשקפיים שלי שעות (שלה מעפנים, מהגרסא לפני ה-HD). בטח הסתובבה ב-Belle and Sue, או באתר של עזריאלי מרפרפת על חלונות ראווה וירטואליים. אני נכנס להגדרות, ומוחק את ההיסטוריה של “Personal Taste” מהשבוע האחרון.
אני מביט שוב ביפה שלי על לוח המודעות. “אתה לא הגבר הראשון שלי, גבר” – עכשיו כתוב איפה שקודם היו המחירים של H&M. זו פרסומת צינית לאתר דייטינג מחורבן. הרומן הזה כבר לא יצליח בנינו, אבל לפחות המשקפיים שלי נזכרו שאני גבר. המונית מתחילה לזוז בדיוק כשעל הצג מופיע לי כיתוב: טיסה LY-311 ללונדון ממריאה בזמן, וכדאי שאמהר כי אני רחוק 12 קילומטר מטרמינל 3.
אני ממשש עם היד את כיס שמאל של הג’ינס. תנועה אוטומטית שבאה לבדוק שלא שכחתי את הסמראטפון שלי. הכיס ריק. אני מתגעגע קצת למסך הזכוכית ההוא, עם השריטה האלכסונית. מתגעגע לגעת בו, להניח אותו על שולחנות בבית קפה, ליד האספרסו, כמו חבר. מה יהיה עם הנוסטלגיה היום…
אקס מספר: 3
תכונות גוף: גבוה, כ-1.80, שזוף, מבנה גוף רזה, שיער שחור טיפה מקורזל
גיל: 29
עיסוק בשנים האחרונות: ברמן בבארים שונים ברחוב דיזינגוף, ת”א
שנים ביחד: 2008-2010
תכונות חברתיות: משעשע, ציני, קצת אנטיפט, כ-500 חברים בפייסבוק
איפה נפגשו: לא ידוע
פרט רכילותי עליהם: שכח לקנות לה מתנה ליומולדת 26, כתב על זה סטטוס, קיבל 73 לייקים, הם נפרדו לתקופה של שבועיים, ואז חזרו לחודשיים ואז זה נגמר.
התאמה לסגנון שלה: 7
אקס מספר: 4
תכונות גוף: בינוני, כ-1.72, שזוף, שרירים מעט מנופחים, שיער בלונדיני מקריח מקדימה
גיל: 31
עיסוק בשנים האחרונות: עורך דין במשרד פטנטים
שנים ביחד: 2013, חודשיים וחצי
תכונות חברתיות: אוהב צדק, חכם מאוד, מנומס, כ-800 חברים בפייסבוק
איפה נפגשו: תמונה ראשונה שלהם יחד זוהתה בפאב ברחוב לילינבלום, ת”א
פרט רכילותי עליהם: חשד בסבירות גבוהה שהיא שכבה עם שניים מהחברים שלו
התאמה לסגנון שלה: 5
[תשעים דקות מוקדם יותר…]
המונית מגיעה לשער נתב”ג. המאבטח מביט עלינו עם המשקפיי מאבטח המפחידים שלו.
אני בטוח שהטכנולוגיה במשקפיים שלו זהה בדיוק לזו שאצלי, רק שעיצבו אותן ככה שהוא יראה מפחיד. שחורים, גדולים, עם מגני-רוח בצד, ופנס מעליהם. נראים מחומר קשיח וגמיש במיוחד.
זה עובד לו, אני אכן נלחץ לשניה. אני מזכיר לעצמי שאני לא מחבל, ואין לי פצצה במזוודה, ואז מסתכל לו בעיניים עם המשקפיים שלי. ככה אני תמיד משעשע את עצמי בסיטואציות האלה – אני רוצה שהוא יתחיל לחשוב לעצמו מה אני יכול ללמוד עליו תוך כדי שהוא בודק אם אני מחבל או לא…
טרמינל 3, ז’ה טם. אני גורר אחרי את המזוודה, מעליה הג’קט והולך להיעמד בתור לטיסה LY337. הבידוק עובר ממש מהר, הדיוטי פרי לא באמת מעניין אותי, אז יש לי המון זמן לשרוף. אני עובר בחנות של סטימצקי, מגחך לעומת המחירים המופקעים שמותר לבקש בשדה תעופה לפריטים שמחוצה לו עולים גרושים. מתאם לשקע אירופאי – 95 ש”ח.
מתוך שעמום אני מסתכל על הקופסא עם המשקפיים, והופ קופץ לי בעדשה אותו המוצר בחנות הסינית – זו ששולחים ממנה בחינם לארץ. אני יכול להזמין בקריצה שלושה מתאמים ב-2.5 דולר.
נו, מילא, משקפיים חכמים כבר המציאו, אבל משלוח מסין שיגיע אליי תוך חמש דקות הם עוד לא הצליחו לעשות.
אז אני קונה חתיכה אחת במחיר מופקע. נשבע לעצמי לא לאבד אותה כמו חמשת האחרונים שקניתי באותה החנות…
נשארה לי שעה שלמה להעביר. הספרים בסטימצקי לא כל כך מפתים אותי, מזל שקניתי משקפיים.
אני מתיישב במעגל המרכזי של שדה התעופה, ובוחר לי מישהי שיושבת על אחת הספות לא רחוק.
קורבן מושלם. שיער בלונדיני, אני לא יודע לזהות אם במקור או לא, עיניים ירוקות, מבנה גוף רזה-בינוני – קשה לדעת, היא עושה עבודה טובה עם בחירת הבגדים שלה. סקיני שחורים, חולצה מכופתרת בצבע תכלת עם כפתורים לבנים, איפור קל, רגל על רגל, משחקת בסמארטפון שלה. עוד חמישה מעצבים הודיעו שיוציאו ליינים חדשים של המשקפים עד הקיץ, היא בטח מחכה עם קניית המשקפיים עד אז… לא early adopter כמוני…
אני מפעיל עם האצבע את האפליקציה החדשה שמצאתי לפני שבוע: “Who’s Her Ex”.
מחייך לעצמי, רק חסר לי פה פופקורן. כבר ניסיתי את זה פעמיים, וזה שווה את ה-9.99 דולר שצריך לשלם פר הפעלה. אני יכול להעביר עכשיו חצי שעה בלי בעיה…
האפליקציה עוד לא מושלמת – ראשית, אחרי זיהוי הפנים של הבחורה היא נותנת לי 3 אופציות. אלו תמונות פייסבוק, ואני מיד מזהה שזו בחורה מס’ 2, יש לה תמונת פרופיל עם אותה חולצת תכלת…
שנית – משום מה האפליקציה עובדת רק על נשים. המפתחים טוענים שעוד לא הצליחו לזקק איך מגלים מיהן האקסיות של בחור ברמה מספיק טובה. לדעתי, הם בכלל לא מנסים. גם מארק צוקרברג התחיל עם השוואה בין בחורות…
סיוון גולדמן, מרכז ת”א, בת 28. אני מרפרף קצת בתמונות שלה – אין שם הרבה דברים מעניינים, היא בטח מוודאת שהתמונות החושפניות לא יהיו Public. אחרי שאני קצת מבין מי היא, אני מעביר לשלב המעניין – רפרוף על האקסים שלה. אחרי כמה דקות כאלו, אני אהיה מוכן עם שורת הפתיחה שלי. אני אדע בדיוק באיזו נקודה לפגוע כדי להוציא ממנה מספר טלפון. שיהיה לי מה לעשות כשאני חוזר לארץ…
אקס מספר: 6 (אחרון)
תכונות גוף: גבוה, כ-1.85, מבנה גוף שמנמן, שיער חום מלא
גיל: 26
עיסוק בשנים האחרונות: מובטל
שנים ביחד: 2015 עד לפני חודש
תכונות חברתיות: 2300 חברים בפייסבוק, חברותי מאד, ממוצע של 120 לייקים על כל סטטוס
איפה נפגשו: לא ידוע
פרט רכילותי עליהם: נסעו יחד לאיטליה, במסעדה ברומא הוא שפך עליה יין. היא עשתה לו Unfriend עוד באותו הלילה.
התאמה לסגנון שלה: 8
טוב, זה הטעם שלה.
אני מוותר. נחפש קורבן אחר…