Please enable javascript in your browser to view this site!

עצמאות זו דרך חיים ולא זבנג וגמרנו

"למה עשית את זה לעזאזל?!" הוא פרוייקט של ראיונות כתובים עם בעלי עסקים קטנים בתחילת הדרך. הם מספרים על מה שהניע אותם לפתוח את העסק ועל הפחדים שהיו צריכים לגבור בדרך. את הפרויקט מנהלת ועורכת הדר ביסמוט.

"אני ענת, נעים מאד 😊
בת 42 (אבל מרגישה כמו בת 20 או מאה ברוב הימים), אני סקרנית וחוקרת, מפנימה ומבצעת, ואוהבת להשקיף על העולם מזווית קצת אחרת.
מגדלת בעל צמחוני ושלושה ילדים דעתניים במושב אמירים שבגליל.
מזה מספר חודשים אני גם אמא גאה לסטודיו 'בריבוע' שעושה את צעדיו הראשונים בעולם.

'בריבוע' הוא סטודיו ליצירה וסדנאות ששם דגש על תוכן אישי, משמעות וזכרונות, והכל קורה בתוך ריבוע עץ. הריבוע משמש כמיכל שלתוכו אפשר לצקת איזה תוכן שרוצים.
כל ריבוע אורז בתוכו עולם שלם של יופי, צבע ורגעים קטנים.
כל ריבוע מיוחד, אישי ומשמעותי.

בסטודיו אפשר למצוא ריבועים מעולמות תוכן ושימושים שונים ואני מעבירה בו סדנאות לנשים שיוצקות לריבוע שלהן את התוכן האישי שלהן.

מה רצית להיות כשהיית קטנה?

זמרת. בראייה לאחור אני אוהבת לשיר באמבטיה ולילדים שלי. אני אפילו עושה את זה די טוב. יעידו המקהלות שהייתי בהן וגם הילדים שלי שנרדמים ממש מהר כשאני שרה להם. כשהייתי קטנה מה שמנע ממני לעוף על זה יותר היה תחושת חוסר הנוחות שאני מרגישה כשאנשים מסתכלים עליי.

איך זה קשור לעסק שלך היום (אם בכלל)?

שאלה מעניינת.. לכאורה לא קשור, אבל תחושת חוסר הנוחות של להיות במקום בו העיניים מופנות אליי, מלווה אותי גם היום.
זאת אחת הסיבות שאני כל כך אוהבת את הסדנאות. הן מאפשרות לי להתמודד עם המקום הזה בכל פעם קצת. הפידבקים שאני מקבלת מחזקים אצלי את הידיעה שזה מחסום שחשוב שאתגבר עליו.
אז נכון, אני לא זמרת, אבל אני שרה את שיר החיים שלי בלי לזייף.

מתי הבנת שאת רוצה לפתוח עסק משלך? מה היה הטריגר?

לפני כשנה החברה בה עבדתי 4.5 שנים נסגרה. נותרתי ביום אחד בלי משכורת ובלי עשייה. התפקיד שלי שם עניין אותי לפרקים ומהרבה בחינות היה טוב מידי בכדי לעזוב אותו בעצמי. אבל כשהחברה נסגרה הבנתי שזאת ההזדמנות שלי לקחת אחריות רחבה יותר על החיים שלי. הרגשתי שאני רוצה להיות זאת שמנווטת וקובעת את סדר היום שלי, שמחליטה במה אני רוצה להעמיק ושעושה בחירות במודע.
גם המיקום הפיזי שלי היווה טריגר. לא קיימות הרבה חברות הייטק בסביבה שלנו וידעתי שאצטרך לשלם מחיר גבוה של נסיעות ארוכות לעבודה ובחזרה. מחיר משפחתי ואישי שלא הייתי מוכנה לשלם.

יום לאחר שסיימתי לעבוד, באופן קוסמי והזוי במיוחד, הגעתי לסדנת סופשבוע חד פעמית שנקראת 'כל הדרך אלייך' עם מיכל ליבדינסקי. באמת שנקלעתי לשם באופן לא צפוי. ערב קודם הייתי עם אילן (בן זוגי) בהופעה של מיכל ושי אביבי ('בעושר ובאושר') ומשהו באותנטיות שלה שבה אותי מייד. בוקר אחרי נכנסתי לדף שלה בפייסבוק וגילית שבעוד שעתיים מתחילה סדנת סופ"ש חד פעמית במרחק חצי שעה נסיעה ממני. השארתי את הילדים ואילן (שחגג יום הולדת באותו היום) ונסעתי.
הסופ"ש הזה הזיז, פירק וחיבר אצלי הרבה דברים. כאקט מסכם כתבתי לעצמי מכתב חזון של איפה אהיה בעוד 5 שנים. עניין העצמאות עלה שם באופן מאד חזק.
ידעתי שאני רוצה להיות עצמאית ולנווט את החיים שלי לכיוונים שמעניינים אותי, אבל עוד לא ידעתי איזה תוכן אני יוצקת לתוך העסק שלי.

מה עשית לפני שפתחת את העסק?

עשיתי הרבה. אני אוהבת לקרוא לזה גם וגם.
הלימודים האקדמים שלי היו בטכניון. למדתי שם במשך ארבע שנים הנדסת מערכות מידע, מה שהביא אותי באופן טבעי לעולם ההייטק.
אחרי 3 שנים בהם עבדתי בתחום הרגשתי שאני רוצה עוד. שהעולם הזה מצומצם מידי עבורי. חזרתי לטכניון ולמדתי שם לימודי עיצוב פנים במשך שנתיים.
בינתיים עזבתי את איזור המרכז ועברתי יחד עם אילן למושב אמירים שבצפון. גם ההייטק נותר מאחור והתרכזתי בעיקר בליצור משפחה וליצור לעצמנו סביבה נעימה לחיות בה. בזמן הזה היו עוד כמה מיזמים קטנים בתחום הצימרים שעשיתי, אבל בגדול החיים המקצועיים שלי היו על אש קטנה.
לפני 7 שנים, אחרי ששיר ביתי השנייה נולדה, רציתי לחזור לספסל הלימודים ולהעשיר את ארגז הכלים שלי, והלכתי ללמוד עיצוב גרפי.
כמה חודשים אחרי סוף הלימודים הרגשתי שאני רוצה לחזור לעבוד בהיקף שעות גדול יותר והגיעה אל פתח דלתי הצעה שהיתה תפורה למידותיי.
עבדתי מהבית במשרה חלקית בעבודה ששילבה בדיקות תוכנה, אפיון מוצר וגם עיצוב גרפי. כל הכישורים שלי ארוזים להם בזר אחד.
עבדתי שם כשכירה במשך 4.5 שנים עד שהחברה נסגרה.
 

כשסיפרת לכולם שאת פותחת את העסק, מה היו התגובות ואיך הן השפיעו עלייך?

התהליך הזה התבשל במשך כמה חודשים בהם היו הרבה קדימה ואחורה. היחיד שהיה שותף לכל אורך הדרך היה אילן. הוא גם היה היחיד שהתמיכה שלו היתה חשובה והכרחית מבחינתי. היה ברור לשנינו שמדובר במסע שדורש השקעה רבה של זמן ומשאבים וששנינו צריכים להיות מגוייסים כדי שזה יקרה.
אילן דחף אותי לעצמאות עוד הרבה לפני שהבנתי שאני שם. אני זוכרת שלפני שנסעתי לסדנא הוא אמר לי 'עכשיו זאת ההזדמנות שלך. את צריכה להיות אמיצה וללכת אחרי הלב שלך'.
כמישהי שגדלה בבית בו חונכתי לחשוב תמיד על העתיד ולדאוג לביטחון כלכלי, כל הקונספט של לעשות את מה שאני אוהבת היה זר לי. לקח לי הרבה זמן לספר לעצמי מה אני אוהבת ובמה אני טובה ולהאמין שאני יכולה ומותר לי להתפרנס מזה.

בזמן בניית הקונספט של 'בריבוע' הרגשתי שאני צריכה קבוצת מיקוד לשאלות. קבוצה שארגיש בה בנוח להתייעץ ולהתלבט על כל מיני שאלות שעולות.
פתחתי קבוצת ווטסאפ שקראתי לה 'קבוצת המיקוד של ענת' שהיו חברות בה נשים שהערכתי את דעתן ושעזרו לי לדייק את העשייה.

במעגל הקרוב הדעות נעו בין 'איזה יופי שאת הולכת אחרי התשוקות שלך' לבין 'זה יופי של תחביב אבל בשביל זה למדת בטכניון?'.
לפעמים זה עבר לידי ולפעמים זה ערער אותי. עם הזמן שמתי לב שזה תלוי מתי זה תופס אותי. שלב הקמת העסק לא דמה אצלי לקו לינארי בעלייה מתמדת, אלא יותר לגלים. בשפל היה לי יותר קשה לקבל את הביקורות הלא מפרגנות וכשהייתי על הגל זה עבר לידי. בשני המקרים, בדיעבד, זה חיזק אצלי את ההרגשה שזה מה שאני רוצה לעשות.
למדתי שאני צריכה לבנות לעצמי עמוד שידרה יציב וגמיש. כזה שלא יהיה נוקשה אלא פתוח גם לדעות של אחרים (שמיקדו אותי הרבה פעמים) אבל גם מספיק יציב כדי לזכור מה המרכז שלי ולהשאר נאמנה לו.
בפועל זאת עבודה עצמית לא פשוטה שאני מתאמנת עליה יום יום.

בחודשים שקדמו להקמת העסק, אני זוכרת במיוחד תקופה של שבועיים קשים בהם היו הרבה סימני שאלה. זה קרה כשאילן העלה המון ספקות בנוגע להתכנות הכלכלית של העסק. אני זוכרת את תחושת היאוש וחוסר הצדק על החלום הזה שבורח לי מבין האצבעות.
ידעתי שאם מכניסים לתוך המשוואה הזאת שנקראת 'תכנית כלכלית' את כל מה שאני יודעת בנקודת הזמן הזאת, אז הוא צודק.
אבל המנוע הפנימי שבי לא הרפה. זה באמת ובפשטות היה חזק ממני. אני אדם מעשי בחשיבה שלי ולא טומנת את הראש בחול (אני מקווה..) אבל הבנתי שלמרות הרצון לדעת הכל מראש ולא לעשות טעויות, זה בלתי אפשרי.
גם היום הנקודה הזאת מאד מאתגרת, אבל אני מאמינה בלב שלם שהמשוואה הזאת חייבת להיות חיובית. זה רק שעוד לא אספתי את כל המידע שאני צריכה כדי להפוך אותה לכזאת.

למה בחרת דווקא בתחום הזה? מה יש בו שמושך אותך?

זה לא בדיוק תחום וזה מה שאני אוהבת בו.
למעשה יצרתי לעצמי משהו שהוא אני. כזה שמשלב את מה שאני אוהבת לעשות וטובה בו. אני אוהבת לעצב וליצור, אני מאמינה בהנדסת אנוש נכונה ואוהבת לתכנן מוצרים, ואני אוהבת לשמח אנשים ולבחון מה מעורר אצלם רגש.

כל ריבוע שאני יוצרת מתוכנן בקפידה למלא פונקציה מסויימת ומאובזר בהתאם. כשאני יוצרת מוצר חדש אני חוקרת את הצורך, את הגודל, את המסר שחשוב לי להעביר דרכו.
אני משלבת בו את כישורי ההנדסה שלי בתכנון ובבניה, את כישורי העיצוב שלי בחיבורים הנכונים ואת הסקרנות שלי בכל מה שקשור להתנהגות אנושית.

לגור בפריפריה בישוב קטן זה לפעמים מאד בודד. לפחות עבורי כמי שגדלה בעיר. במשך הרבה שנים עבדתי מהבית והאינטראקציה שלי עם אנשים היתה מאד מצומצמת. הסדנאות בסטודיו הן הצוהר שלי לעולם. המקום בו אני פותחת דלת רחבה ומאפשרת לעולם החיצון להיכנס פנימה.
בסדנאות אני יכולה להראות לכל אחת שהיא יכולה להחזיק מברגה ומקדחה, ולאפשר לכל אחת לעשות את הבחירות העיצוביות שלה.
הן גם המקום בו החלק שבי שאוהב להתבונן על אנשים ולהיכנס ברווח הדק שבין אדם לעצמו ולהאיר שם משהו, מתמלא.
אני מרגישה ויודעת שמשהו אחר קורה בסדנאות. הן אי של שקט בתוך מרחב ירוק והשראתי שמאפשר חיבור של כל אחת לעצמה ולאחרות. היצירה והתוצרים היפים הם הבונוס.

כמה זמן עבר עד שהחלטת שאת הולכת על זה ופותחת עסק? מה קרה בין הרגע שהרעיון לעסק עלה ועד שהוא יצא לאור?

כשחזרתי מסדנת הסופ"ש דיברתי על זה עם אילן והחלטנו שהולכים על זה. עכשיו חיפשתי את התוכן. אני חושבת שהוא התגבש לכדי משהו ממשי די מהר כי לא זכור לי זמן ארוך של חיפוש. במהלך החודשים שאחרי עוד הייתי זכאית לדמי אבטלה שיועדו לפתיחת העסק. בזמן הזה הייתי עסוקה בלרקום חלומות ולדייק אותם למציאות. לבדוק איך אני הופכת קונספט רעיוני למשהו מוחשי. לענות על שאלות כמו מי אני ומה הערכים שלי, איך הייתי רוצה שיראה היומיום שלי, מה סל המוצרים שלי ואיך אני פורטת את זה לדברים מדידים.

ידעתי שבתחילת מאי תסתיים תקופת האבטלה וזה היה הדד ליין שלי לפתיחת העסק.
לקחתי יועצת עסקית שקידמה אותי עד לנקודה מסויימת ובעיקר נפחה בי אופטימיות שזה אפשרי. היו עליות וירידות ורגעים של ספקות ובמובנים מסוימים עדיין יש. אמנם הסטודיו שלי כבר מארח סדנאות בנושאים שונים וגם הריבועים שלי כבר יצאו אל העולם, אבל אני מרגישה שיש שם עדיין גמישות גדולה ושהעסק שלי עדיין רך ומשתנה. השאלות נשאלות על בסיס יומיומי וגם ההתמודדות עם האתגרים החדשים היא יומיומית.


מה נתן לך את הפוש הקובע? בנאדם, מעשה, סיטואציה. תארי כמה שיותר את הרגע בו הרעיון הפך למציאות.

אמנם רגע אחד נשמע רומנטי, אבל לא היה רגע אחד של הארה. היה רצף של אירועים שהתחברו להבנה הזאת.
החברה שנסגרה וסדנת הסופ"ש שהייתי בה, הכינו את הקרקע לעצמאות, אבל היו עוד 2 דברים משמעותיים.
הדבר הראשון קרה בערך חצי שנה לפני שהחברה נסגרה. היום אני יודעת ששם נטמן הזרע לרעיון.
הנה משהו שכתבתי על המסגרת הראשונה שלי:

"שבת. קצת אחרי שכל האורחים מתפזרים, אני יושבת שרועה על הספה ובוהה בה. במסגרת.
זאת לא בדיוק מסגרת, יותר מגירה שהתפרקה לה מאיזה ארון. כזאת ששמרתי כי אולי מתישהו אעשה איתה משהו.
אני בוהה בה ונזכרת שבבוקר, כשסידרתי עם שיר את החדר, מצאנו את אוסף הפיות שלה.
פיות קטנות מנצנצות, יושבות אחת על השניה בתוך קופסא.
אני בוהה במסגרת ורואה איך היא הופכת לסיפור. לעולם קסום של פיות.
העיניים שלי אומרות 'מחר', אבל הרגליים קמות מעצמן. אפילו שלילה וכל הבית כבר ישן.
אני מפנה את השולחן ומתחילה לעבוד.
מדביקה טפט עדין שיתאים לפיות, צובעת, קודחת (בשקט) כמה חורים קטנים (כדי שהפיות יוכלו לרחף) ובונה להן בתים קטנים לשבת בתוכם. מניחה, מזיזה, מניחה שוב, תולה, מדביקה ובודקת שכל אחת מקבלת את המקום שמתאים לה. זהו. סיימתי.
אני מעמידה את המסגרת על השולחן ומתרחקת שני צעדים אחורה.
מתבוננת בה ורואה אותי.

את לימודי ההנדסה שלמדתי בטכניון
את לימודי עיצוב הפנים והעיצוב הגרפי שכל כך אהבתי
את קורס הנגרות שנתתי לעצמי במתנה
את ההשראה משיטוטיי האינסופיים ברחבי הרשת
ואת כל אותן שעות בהן הרכבתי קומפוזיציות שיודעות לספר סיפור.
הכל התחבר לי. בריבוע".

הדבר השני שקרה היה שדיירים שגרו בדירה שהשכרנו עזבו.
ניסינו להשכיר את הדירה במשך חודשיים אבל לא הצלחנו. על מנת לשפר את נראות הדירה החלטתי לשפץ אותה. זה תחביב כזה שיש לי.
נכנסתי לדירה ובמשך שבועיים צבעתי קירות, הדבקתי קרמיקות, החלפתי ידיות, שיפצתי רהיטים ושתלתי פרחים.
עם כל קיר שצבעתי הרגשתי איך החלל הזה הופך מסתם דירה לסטודיו שלי. ראיתי איפה אני הולכת לנגר, איפה יהיו הסדנאות, איפה יהיה חלל המפגש ומה אתלה על הקירות. לקח לי עוד שבועיים להגיד את זה לעצמי ולתת לעצמי את החלל הזה במתנה. כשהורדתי את כל חומרי העבודה והיצירה שלי לסטודיו, הפכתי לעצמאית באמת.


האם היה ויתור גדול שהיית חייבת לעשות כדי להקים את העסק? אם כן, מה הוא ומה המחירים שלו בחיים שלך.

הויתור הראשון שעולה לי הוא ויתור כלכלי. הויתור הזה גזר ויתורים משניים על איך אנחנו מנהלים את החיים המשפחתיים שלנו.
דבר נוסף שאני נדרשת לוותר עליו הוא נקודת המבט של המשקיפה. אני אוהבת להשקיף על דברים וללמוד מהם. כבעלת עסק אני מוצאת את עצמי הרבה יותר בצד האקטיבי, העושה, היוזם מאשר בצד המשקיף והמתבונן. גיליתי שיש במקום הזה גם הרבה עונג, אבל לפעמים אני מתגעגעת לקצת יותר 'משקיפה' במאזן היומיומי שלי.
כשהחלטתי להיות עצמאית ידעתי שאצטרך לזוז מאזור הנוחות שלי, ושבמרבית הזמן אצטרך להיות בצד המוביל והיוזם. המחשבה התאורטית לוותה בחששות, אבל בפועל יש לי כל כך הרבה תכניות וחלומות לעסק שלי, שהעשייה וההובלה בדרך כלל זורמים. בעיקר כשאני יודעת לאן אני הולכת ואיך לפרוט את זה למשימות ישימות.

ויתור אחרון הוא הויתור על הקלולסיות. קצת כמו עם ילדים (שאחרי שהם נולדים אי אפשר כבר לחזור למקום הפשוט הזה שבו אתה דואג רק לעצמך) גם העסק מביא איתו אחריות גדולה מאד. הוא השתקפות של מה שאני עושה איתו וזה מפחיד ומרגש באותה המידה.


מה הרווחת מהויתור הגדול שעשית? איך הוא לקח אותך למקומות טובים יותר (מלבד העסק עצמו)?

אני אוהבת ללמוד ולגדול וזאת אחת המתנות המשמעותיות שהעסק נותן לי. אני לומדת בכל יום דברים חדשים על איך מנהלים עסק ולא פחות חשוב על עצמי, על הגבולות שלי ועל כמה אני יכולה להתרחב ולהיות עוד.
אני חווה (ברוב הזמן) תחושת עשייה משמעותית שכמהתי אליה הרבה שנים. התחושה הזאת של 'איזה כיף לקום בבוקר ליום חדש' היא משהו שאינו מובן מאליו ואני מודה עליה כל יום.
רווח גדול נוסף הוא היכרות עם נשים חדשות שנכנסו לחיי. מפגשים השראתיים שהעסק והמדיה מזמנים לי ואני לומדת דרכן הרבה.
אבל הרווח הכי גדול הוא החופש שלי. החופש לקום כל בוקר מחדש למציאות שאני בוחרת לייצר, לחלום שלי שקורם עור וגידים ולעשייה מספקת.

מה הפחד הכי גדול שלך ואיך את מתמודדת איתו ביום-יום? מתי הוא מופיע ואיך הוא מתבטא?

הפחד הגדול שלי הוא שאני חיה בסרט. שאנשים לא יראו את מה שאני רואה בעסק שלי. שיום אחד אתעורר ואגיד 'מה לעזאזל חשבתי לעצמי'.
לפעמים, כשאני מרגישה שהעסק צומח בקצב איטי מידי (לטעמי) או כשנושאים כלכליים דופקים בדלת, התחושה הזאת מלווה בלחץ ובנדודי שינה.
שמתי לב שהתחושה הזאת מתגברת כשאני לא מחוברת לעשייה שלי. כשבמשך כמה ימים ברצף אני יושבת על המחשב, עושה תחשיבים, מתעסקת במנהלות ופחות בלהיות יצירתית.
אחרי כמה סבבים כאלה למדתי שכשזה קורה אני צריכה לחזור אל שולחן היצירה שלי. בראייה לאחור, אחרי כל סבב כזה נולד לי מוצר חדש.


ספרי על דבר אחד קטנטן שלמדת על ניהול/שיווק/הקמת עסק - שעשה אצלכם שינוי גדול. לא הקלישאות הגדולות, דווקא טריק קטן, שולי, כמעט מובן מאליו.

יש שני דברים:
1. שגם עסק קטן צריך שיהיה לו תקציב שיווק חודשי וצריך להכניס את זה למאזן הכלכלי. יש לכם רעיון פגז? מעולה! עכשיו צריך שגם אנשים אחרים ידעו עליו. ובשביל זה צריך תקציב שיווק.

2. שצריך מלא סבלנות. בדרך כלל דברים לא קורים בין לילה וכרוכים בהרבה התמדה ועשייה. כשבדקתי עסקים שנתפסים בעיניי כמצליחים, גיליתי שהם קיימים כבר בין 4 ל-10 שנים ושהם עברו דרך ארוכה כדי להיות במקום שבו הם נמצאים. אז סבלנות. לא כל קמפיין מביא תוצאות מיידיות אבל כל עשייה שיווקית מדייקת את קהל היעד ואת מה שעובד לכם ולו.

היית עושה משהו אחרת אם היית יודעת את כל מה שאת יודעת היום?

חשבתי וחשבתי. תכלס – לא. לא כי אני חושבת שאני עושה הכל מושלם, אלא כי אין לי עדיין פרספקטיבת זמן נכונה לשפוט.


מה הדבר הקטן שגורם לך להרגיש שעשית את הצעד הנכון? שאת מרגישה שאת יכולה לטפוח לעצמך על השכם ולהגיד "כל הכבוד"? 

אחת הסדנאות שאני מעבירה בסטודיו היא סדנה יעודית לאמהות ובנות. הקשר הזה בין אמהות לבנות מאד מעסיק אותי. אני חווה אותו כחיבור מהותי ועמוק ולכן קראתי לסדנה סדנת 'אמאבת'. בסוף הסדנה אני מבקשת מהן לכתוב משהו אחת לשניה. זה רגע אינטימי שלהן ומאד מרגש אותי להסתכל על זה מהצד. כמעט תמיד יש שם בסוף חיבוק של הכרת תודה ודמעות. הרגע הזה שבו אני צופה מהצד על משהו כל כך חזק ומרגש הוא רגע שבו אני אומרת לעצמי 'סחתיין'. איזה כיף שאני יכולה לאפשר את הסביבה הזאת שיוצרת זכרונות ורגעים מחברים בין האמהות והבנות האלו.


מה היית מייעצת לאנשים שרוצים לפתוח עסק כמו שלך?

להנות מהדרך.
עצמאות היא דרך חיים ולא זבנג וגמרנו. כדי להתמיד ולצלוח גם את האתגרים הכרוכים בה, תוודאו שאתם נהנים. זה לא חייב להיות משהו גרנדיוזי. תרפדו את היומיום שלכם בדברים משמחים שהעסק שלכם מאפשר לכם. מפגש עם אנשים מעניינים, לימוד והעמקה של תחום שקשור לעסק ומעניין אתכם או הליכת בוקר בזמן גמיש אם זה מה שעושה לכם את זה.
אה! ותקנו לעצמכם מתנה לחג. מגיע לכם".


ענת מזמינה אתכם לבקר אותה בסטודיו במושב אמירים, בפייסבוקבאינסטגרם ובאתר (שזו בעצם ההשקה החגיגית שלו!). כדאי לכם!

עסקים קטנים שמעוניינים להצטרף לפרוייקט מוזמנים לכתוב מייל בצירוף הכותרת "למה עשיתי את זה לעזאזל?" לכתובת : hadar@mcopy.co.il



הדר ביסמוט, מנהלת את קהילת השוות באזור פרדס חנה-כרכור, אנשי העולם החדש ושותפה בפרוייקטים "למה עשית את זה לעזאזל?" ו-"ללמוד או לא".
יוזמת, מגשימה ועובדת על הדבר הגדול הבא.