Please enable javascript in your browser to view this site!

ככה כתבתי ספר בדרך לעבודה

אורי אשכנזי בפוסט אורח - מספר איך יצא לו ספר בדרך לעבודה

זמן מת ששוכב על הריצפה

מה הייתם עושים אם הייתם מגלים שיש לכם עוד שעה וחצי נוספת ביום שלא שמתם לב אליה? איך הייתם מנצלים אותה? לומדים משהו חדש ומעניין? קוראים ספר טוב? סוגרים את כל הפינות המעצבנות של חיי היום יום שרק דחיתם ודחיתם?

ובכן, כאבא לשני ילדים ועובד שכיר במשרה מלאה שרק צמא לעוד קצת זמן פנוי, בחרתי... ובכן... לשרוף אותה. כן כן, לכלות אותה על שום דבר. טוב לא בדיוק שום דבר, אבל שום דבר שיכול להועיל לי, לקדם אותי או לדחוף אותי לעבר הגשמת מטרות.

במשך שנים אני נוסע לעבודה ברכבת. מדובר בנסיעה שאורכת כ-40 דקות (לא כולל עיכובים על בסיס כמעט קבוע) לכל כיוון.
בחישוב מהיר – נסיעה פעמיים ביום, כפול 5 ימים בשבוע, כפול 4 שבועות, והגענו ל(בערך) 26 שעות בחודש.

אלו היו השעות "שלי" ביום. הרגעים בהם הרשתי לעצמי להשתחרר, להירגע, לעשות מה שבא לי בלי שאף אחד יפריע לי. השקט שלפני הסערה של יום העבודה, והפאוזה שמאפשרת להתנתק ולהשאיר את תלאות היום מאחור לפני שנכנסים הביתה.

 26 שעות חודשיות שבחרתי לנצל לצפייה בסדרות. המון סדרות. כמה המון סדרות?
כל העונות של הסופרנוס, הסמויה, קליפורניה תמיד זורחת, עמוק באדמה, ג'סיקה ג'ונס, לגיון ו-אוז.
ככה המון סדרות.

26 שעות שבחרתי להיות בהן 100% פאסיבי.
עד לאחרונה.

אורי אשכנזי - יזם למגירה

ככה הגדרתי את עצמי כשביקשו ממני לקשקש על עצמי שורה וחצי בסוף הפוסטים שכתבתי לאתר תוכן גדול.

חשבתי שהבאתי יציאה מגניבה שגם החמיאה לי וגם הייתה מאוד מודעת למצבי. מצד אחד מישהו שמשתוללים אצלו אינסוף רעיונות בדרך של שגרה ומשתף אותם עם כל מי שהוא יכול, ומצד שני, שם זה בדרך כלל גם נגמר.

במקרה הטוב, הייתי כל כך מתלהב מאיזה רעיון, שהייתי משקיע במשך הימים הראשונים כמויות אדירות של זמן ואנרגיה במקומות הלא נכונים. הייתי קונה דומיין, פותח קבוצת פייסבוק, חושב על שיתופי פעולה עתידיים עם כל מיני גורמים, חושב על אירוע ההשקה, מחשב איך אני משקיע מחדש את הכסף שנכנס מהרעיון בפיתוח השלב הבא שלו ועוד ועוד. הכל, חוץ מלפתח את הרעיון ברמה הפרקטית. התאהבתי ברעיון, אבל נמנעתי מלטבול את ידיי בעשייה עצמה.

מילא זה, אבל מה שגרוע אפילו יותר זה שבדרך כלל תוך כדי המחשבות על פיתוח הרעיון, צץ לו רעיון חדש, שונה לחלוטין ומלהיב. באופן כמעט מיידי, רוב תשומת הלב שלי עברה לרעיון החדש, והרעיון הקודם הפך מעניין קצת פחות, מה שהוביל לירידה דראסטית במוטיבציה להוציא אותו לפועל. וככה סתם, הוא נזנח כמעט לחלוטין.

במקרה הרע והשכיח יותר, נכנסו הרעיונות הטובים, יחד עם הגרועים, לאחת מאינסוף רשימות ה"רעיונות" שלי, ונשכחו אי שם, במגירה.

במשך תקופה ארוכה, המצב הזה לא ממש הפריע לי. להיפך. אהבתי את ההגדרה הזאת, יזם למגירה.
אפילו התלהבתי כשראיתי איזה רעיון שחשבתי עליו שנים לפני כן, יוצא לפועל ע"י מישהו שאין לי שום קשר אליו. ראיתי בזה הצדקה וחיזוק שוואלה, יש לי רעיונות לא רעים בכלל. מה זה לא רעים, מצויינים!

צחקתי כשראיתי עוד רעיון כזה שהיה לי מתממש על ידי מישהו אחר. חייכתי לעצמי כשיצא עוד אחד. התחלתי להרהר כשהבא בתור עלה לאוויר. ופתאום, זה נהיה כבר עניין שבשגרה. בממוצע פעם בחודש-חודשיים נתקלתי ברעיון מעולה שהיה לי, שאשכרה יוצא לפועל, לפעמים משנה חיים של אנשים, לפעמים סתם הופך למכונת מזומנים של מיליונים. ופתאום, זה כבר לא היה מצחיק. זה היה מבאס. ממש.

זה הוביל אותי להרגשה הולכת וגוברת של החמצה נוראית. של רעיונות שלא מתממשים סתם בגלל חוסר היכולת שלי להתמיד ברעיון אחד וללכת איתו בכל הכוח. רעיון אחד! אחד! למה זה כל כך קשה לי? מה אני עושה לא נכון?

תעצרו את הרכבת אני רוצה לעלות!

הספר של ליאור הגיע אליי out of nowhere ובול ברגע הנכון. בחיי. רגע אחד היה פוסט מוזר ומסתורי על זה שליאור נעלם לכמה שעות כדי לכתוב ספר, ורגע אחרי, נדמה שהוא בתוך הראש שלי, מדבר אליי ורק אליי ואומר – "לא הצלחת להוציא עד עכשיו פרויקטים לאור? הנה, תקרא את זה, זה יעזור". אני חושב ש-40 שניות אחרי זה כבר התחלתי לקרוא את הספר.

אז דבר ראשון, כן, יש בספר המון טכניקות שעוזרות להוציא אל הפועל פרויקטים קטנים כגדולים, ואפשר למצוא בו גם סביב ה-2 טון של מוטיבציה (בחישוב גס). אבל עבורי, זו בכלל לא הייתה הנקודה.

התזמון היה מושלם. ויותר מזה, הכותרת של הספר, "תעשה את זה כבר!",  נשמעה כמו משפט שכל אחד מהחברים והקרובים שלי שנאלצו לשמוע על הרעיונות שלי במשך השנים יכול היה לומר לי (וכנראה שגם אמר בנקודה כזו או אחרת).

ומשהו שם בפנים זז.

אחרי משהו כמו 20 עמודים כבר קיבלתי את ההחלטה שזהו זה, הפעם זה הולך לקרות – אני הולך להוציא פרויקט לפועל, ולא אכפת לי איזה.


הרגשתי שיש איזה פקק שתוקע את כל התהליך וקיוויתי שאם אני אצליח פעם אחת לשחרר אותו, אולי הסכר ייפתח.

השאלה הגדולה הייתה: מה יהיה שונה הפעם?

אז עשיתי רשימה שמכילה את כל הפרמטרים והטריקים שיגרמו לזה לקרות, בהסתמך על היכרותי רבת השנים עם עצמי, וחמוש בטכניקות שלמדתי מהספר של ליאור:

חלון עבודה מוגדר

אחת הבעיות המרכזיות שמנעו ממני להתחייב לפרויקט הייתה שמעולם לא הגדרתי מסגרת זמן המיועדת לעבודה על הפרויקט. תמיד הייתה תחושת אילתור ו"וואלה או שילך או שלא ילך".

החלטתי שמספיק. די לגנוב 10 דקות בזמן העבודה. מספיק לנסות לאלתר משהו בלילה כשאני עייף מול הטלויזיה. החלטתי להרים מהריצפה את הזמן האבוד שחיכה לי ברציף תחנת הרכבת, למרות ההקרבה הגדולה שהרגשתי בויתור על זמן הכיף שלי, ולהפוך את קרון הרכבת ל"משרד לענייני הפרויקט".

הזמן ברכבת מוקדש אך ורק לעבודה על הפרויקט, או, אם אני עייף מידי או בלי מצב רוח (מה שקרה לא מעט), אני יכול לשמוע מוזיקה/פודקאסטים או סתם לבהות החוצה מהחלון. שום דבר אחר חוץ מזה.

שום קובץ וידאו מכל סוג שהוא לא הורשה להיכנס למחשב הנייד שלי עד שהפרויקט הסתיים, אחרת, ידעתי שיהיה לי קשה לעמוד בפיתוי.

זה הכל עליי

מניסיון עבר, כבר הבנתי שכל פרויקט שבו אני תלוי במישהו אחר כדי להפוך אותו לממשי, מעכב אותי ומוריד אותי מהמסילה. לכן הצבתי לעצמי חוק – הפרויקט שייבחר חייב להיות כזה שאני יכול להתחיל ולסיים אותו 100% בכוחות עצמי.

בלי מילת קוד אחת שאני לא יודע לכתוב, בלי עיצוב ובלי שום דבר שאני צריך להיות תלוי במישהו אחר כדי שהוא יבוצע. להיעזר אפשר, אבל רק אם אני מחליט שזה בונוס ולא שלב קריטי בדרך.

להרגיש את קו הסיום, כבר מההתחלה

בוערת חזק ומתכלה מהר. ככה נראית המוטיבציה שלי ברעיונות חדשים שמלהיבים אותי. הייתי חייב דרך שתשאיר את הלהבה בוערת, גם אם לא בעוצמה של מנוע סילון. העיקר שתחזיק מעמד, בעיקר ברגעים הקשים.

לכן, נקודת הסיום של הפרויקט חייבת הייתה להיות ברורה, ולא רחוקה. לא הייתה לי שום כוונה לפתוח עכשיו סטארטאפ או עמותה או השד יודע מה שאין לו קו סיום מוגדר. ככה אני אוכל לדעת בדיוק איפה אני ביחס לסיום הפרויקט וידעתי שזה יהיה גורם מוטיבציוני מעולה.

החלטתי גם שיהיה הפרויקט אשר יהיה, הוא צריך להסתיים תוך בין חודשיים ל-4 חודשים. אחרת, היעד יהפוך למשהו ערטילאי, גדול מידי ולא מוחשי.

עם רטייה של סוס

התזזיתיות שלי היא מתכון לאסון. חוסר יכולת בסיסית להישאר מפוקס על הרעיון, על המטרה, מוביל לסטייה מהירה מידי מהדרך, ובדרך כלל לעצירה מוחלטת.

החלטתי שאני הולך להיות כמו סוסי המירוץ המסכנים ששמים להם רטיות בצידי העיניים כדי שיטוסו לעבר המטרה בלי ששום דבר יסיח את דעתם. ככה אני הולך להיות. ראש בקיר. רק דבר אחד נמצא מולי והוא הדבר היחיד שמעניין אותי.

זה דרש ממני המון אנרגיות והמון משמעת עצמית, אבל - כל רעיון חדש שעלה לי, גם אם הוא קשור לשלבים הבאים של הפרויקט הנוכחי, נדחה על הסף ומיד נרשם במחברת ייעודית, עד לרגע בו אסיים את השלב הראשון והקריטי של הפרויקט.

 

כל אלו עזרו לי להתפקס על רעיון שניקר לי בראש בעבר וכנראה רק חיכה להזדמנות לצאת החוצה – לכתוב מדריך דיגיטלי על אחת האהבות הגדולות שלי – פיתוח רעיונות חדשים (ideation), כשנתקעת לבד ואין לך עם מי לחשוב.

ומה אתם יודעים, בתוך פחות מ-3 חודשים של נסיעות ברכבת, הספר מוכן, ואין גאה ממני.

אז לא, זו לא הייתה נסיעה חלקה ומהנה. יותר כמו רכבת הרים. היו ימים בהם לוויתי בתחושות של התרגשות ומוטיבציה בשמיים, וימים אחרים בהם הוצפתי בתחושות תסכול, חוסר אנרגיה ומחשבות על "למה לעזאזל אני כותב את זה ומי בכלל ירצה לקרוא את זה".

אבל קצב ההתקדמות הברור לעבר מטרה שנראתה קרובה ואפשרית מתמיד, והציפייה לקראת הרגע הזה שבו הספר ייצא לעולם (בין אם מישהו יקרא אותו או לא) עשו את שלהם.

ומי יודע, אולי עכשיו כשהפקק השתחרר, הגיע הזמן לנער אבק מכל עשרות הרעיונות ששוכבים אצלי שנים במגירה, ולהפוך מיזם למגירה, ליזם מהמגירה. 



אורי אשכנזי-פומרנץ. מנהל אסטרטגיית מותגים, מנחה סדנאות חדשנות לעסקים וחברות, מחבר המדריך "SOLO Brainstorming - איך לא להיתקע לעולם בלי רעיונות, כשאתה לבד".

צילום: יעל דוידזון