מקדמת דנן של עולם הקריירה, או במקרה של 99% מהעולם המערבי – מאז המהפיכה התעשייתית – רובינו מתנהגים בעבודה כמו הכלבים. מכיוון שהמנהלים מספקים לנו מקום עבודה, ומשכורת – אנחנו מגיעים למסקנה – שהם החשובים מכל. שאנחנו צריכים לרצות אותם. שאנחנו צריכים לעשות מה שאומרים לנו. לבוא, ללכת, לקשקש בזנב. אנחנו מתנהגים כאילו כל חיינו תלויים בהם. כאילו רצונם רצוננו.
לעיתים נדירות אנחנו נתקלים במישהו בעבודה שמתנהג כמו חתול. אחד, שדווקא משום שהוא מקבל מהמנהלים משכורת, מקום עבודה, שולחן, כסא – הגיע למסקנה ההפוכה. שהוא זה החשוב פה, לא הם. חתול כזה, שמבין שהמנהלים לא שוכרים עובדים כי הם עושים צדקה, או מתוך רחמים. אלא, הם שוכרים אותו, כי הם מבינים את ערכו, ושאילולא הוא יהיה בחברה וייצר לה ערך – החברה תהיה שווה פחות.
מערך הכוחות של מעסיקים ועובדים מורכב בהרבה מאנלוגיה פשטנית על חתולים וכלבים. זה ברור. הסיטואציה תלויה ביכולות החברה, וביכולות העובד. היא תלויה בהיצע וביקוש של המקצוע הספציפי ועד כמה יהיה קל או קשה להחליף את עובד אחד באחר. והיא תלויה בתזמון, ובתנאים סוציאליים, ובתריסר גורמים נוספים. ועדיין – שווה להרהר בהגיון החתולי מדי פעם –
מדוע שכרו אותי מלכתחילה? איזה ערך הגעתי להביא לחברה? האם אני מנסה לרצות את הבעלים ללא סיבה? האם אוכל להיות יותר עצמאי? עד כמה אני מעריך את עצמי?