מי ישנה את העולם אם לא את?

[הפוסט הזה הוא פחות או יותר מילות הפתיחה במפגש הארצי של אנשי העולם החדש. המפגש ריכז נציגים מ-14 השכונות בארץ שמשתתפות בפרויקט ״נפגשים בשכונה״]

בואו נדבר רגע על לחם ופיתה. כלומר על חיטה -

אנחנו, בני האדם הגדולים והחכמים, גילינו את החיטה. ואז הפצנו אותה על פני כדור הארץ. כדי לשרוד, להתרבות, ובסופו של דבר לשגשג.

זה הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו - אנחנו החזקים. אנחנו השולטים. אנחנו יצרנו, שינינו, הזזנו, קבענו.

אבל מה אם נסתכל על התמונה מהכיוון ההפוך? מה אם החיטה היא החכמה בסיפור? כמו וירוס חכם היא זו שהשתלטה עלינו בני האדם? מה אם, החיטה היא זו שניצלה אותנו - ובזכותינו הפכה מעוד דגן משעמם ונדיר על פני האדמה, לפופולרית? למצליחנית? מה אם אנחנו אלו שעובדים קשה כדי לזרוע, להשקות, לקצור, להרבות אותה? והיא? כל מה שהיא עושה זה להתנופף ברוח? אולי בעצם מבחינה אבולוציונית - היא המנצחת הגדולה?

אם התיאור הזה נשמע לכם מוכר, זה כי הוא מופיע ב״קיצור תולדות האנושות״ של יובל נוח הררי. בשבת האחרונה גיליתי מאיפה הוא אולי השאיל אותו -

מכירים את מייקל פולן? כדאי לכם. הוא כותב וחוקר מוכשר מאד. (הספר האחרון שלו How To Change Your Mind - היה לאחד מרבי-המכר החזקים של 2018. הספר עוסק ביכולת של סמים פסיכודליים לטפל בדיכאון. אבל עזבו אתכם מסמים - הבחור הוא אחד מחוקרי המזון המעניינים בזמננו. אולי ראיתם בנטפליקס את הסדרה המעולה בכיכובו - Cooked - שם הוא עוקב אחרי המקורות של מטבחים שונים ומשונים.)

מה אם הצ׳יפס הוא המלך?!

איפה היינו? אה, כן, בשבת. אז בשבת האחרונה קראתי את אחד הספרים המוקדמים שלו - ״הבוטניקה של התאווה״. הוא מספר שם איך בעודו מסתובב בגינה שלו, זורע זרעי תפוח אדמה, פתאום הבין משו חשוב. הוא הביט בעץ התפוחים הפורח, וראה דבורים עטות על פרחיו בתשוקה. ואז חשב לעצמו -

״...כמובן, הדבורה חושבת שהיא שולטת בעניינים... אבל אנחנו יודעים שהיא לא. אנחנו יודעים שמה שקורה בין הדבורה לפרח הזה הוא, שהפרח הפעיל מניפולציה מתוחכמת על הדבורה. וכשאני אומר מניפולציה, אני מדבר על זה במובן הדרוויניסטי, כן? אני מתכוון שהפרח פיתח אוסף תכונות מאוד מסוים - צבע, ניחוח, טעם, דפוס - שפיתה את הדבורה להיכנס פנימה, ושיטה בדבורה בחוכמה לקחת את הצוף ולאסוף מעט אבקה על רגליה, וללכת לפריחה הבאה. הדבורה לא קובעת את הכללים.

והבנתי אז, שגם אני לא קובע את הכללים. התפוח אדמה הזה? הוא ולא תפוח אדמה אחר, פיתה אותי לשתול אותו, להפיץ את הגנים שלו, לתת לו קצת יותר שטח מחייה.

ואז הבנתי את הרעיון - מה יקרה אם נתבונן בעצמנו מנקודת המבט הזו של מינים אחרים שמפעילים אותנו? חקלאות נראתה לי פתאום לא כהמצאה, לא כטכנולוגיה אנושית, אלא כהתפתחות אבולוציונית משותפת שבה קבוצה של מינים מאוד נבונים, בעיקר עשבים אכילים, ניצלה אותנו, הבינה איך לגרום לנו למעשה לברא את העולם מיערות, המתחרים של העשבים, כן? ופתאום הכול נראה שונה. ופתאום לכסח את הדשא באותו יום נהפך לחוויה שונה לחלוטין.״

מייקל פולן מבין שיש משהו שנקרא קו-אבולוציה. כלומר, אבולוציה דו-צדדית. כמו שהוא משתמש בתפוח האדמה כדי לאכול ולשרוד, כך תפוח האדמה משתמש בו כדי להתרבות ולשרוד. מה אם נסתכל על העולם מנקודת הראות של תפוח האדמה?


קו-אבולוציה?! מה הקשר אליכם?

למה אני מספר לכם את כל זה? כי אני רוצה לדבר על הכוח שלכם בעולם החדש. הרבה פעמים הדיבור בנינו, בקבוצת האונליין - וגם במפגשי השכונה - הדיבר הוא על איך אנחנו, או אני היחיד - איך אנחנו יכולים להשתלב בעולם? הדיבור הוא על איך בהרבה מובנים העולם סביבנו הוא עדיין העולם הישן, ואנחנו צריכים לחכות שכל מיני גופים, וגורמים, וכוחות נסתרים, ופלטפורמות חינוך, ופוליטיקאים יעשו שדרוג גרסא. ואז יהיה לנו יותר קל להשתלב בתוך העולם - אחרי שכולם יבינו מהו העולם החדש. מדוע שקיפות עדיפה על כוחניות. מדוע קהילה עדיפה על תחרות. מדוע איכות עדיפה על כמות. מדוע שיח פתוח, מבין, שנותן מקום - עדיף על שיח שבו צריך להיות צודק, על חשבונם של אחרים. עולם שבו אנשים נשפטים לא על פי הבנים של מי הם, וכמה כסף יש להם בבנק - אלא על פי הערך שהם מביאים לעולם, והניסיון שצברו במו ידיהם. על פי הידע האמיתי שלהם, לא על פי הדיפלומה שמראה על המוסד השווה שלמדו בו. וכולי וכולי.

העניין הוא, שכמו הדבורים והפרחים - או מייקל פולין ותפוח האדמה שלו - יש פה קו-אבולוציה. אתם שבאתם לכאן היום - בינכם עובדים, בינכם מנהלים, בינכם עצמאיים, בינכם יזמים, בינכם מקימים עסקים - אתם חלק מהסיפור. בזכותכם תחלואות העולם הישן ייעלמו מהר יותר, ונשאר רק עם החלקים הטובים שלו. בזכות פעולות שתקחו, יוזמות שתרימו, החלטות שתעשו - את מי לשכור, ועם מי לעבוד, ועם איזו חברה לא - ואיך לענות ללקוח, ומה ללמד את עצמכם ואת הילדים שלכם - אתם יכולים להשפיע על העולם הזה. ובזכות כמה דברים טובים שהעולם הפחות-חדש הביא איתו - כמו זכות הדיבור, וחופש הבחירה, ועוד כמה שהגיעו עם העולם החדש - כמו הרשתות החברתיות, והבלוגוספירה - היום קל יותר מתמיד לשנות, ולהשפיע על העולם - לא פחות מאשר הוא משפיע עליכם. ועצם זה שאתם משתתפים בפרויקט ״נפגשים בשכונה״, ושבאתם עד לכאן היום, בשיא הגשם - אומר שאתם רוצים להיות הפרח שמושך את הדבורה. תפוח האדמה מהזן האטרקטיבי שגורם לאדם לרצות לאכול דווקא אותו. אל תחכו לעולם החדש. תצרו אותו.

ואפרופו ספרים טובים וצ׳יפס - רציתי לדבר גם על עניין אחר וספר אחר - והוא על נותנים ולוקחים.

נותנים, לוקחים, משווים - מה הכי שווה להיות?

לפני כמה שנים יצא ספר מעולה שנקרא Give and Take. הספר עוסק באחד הנושאים שהכי מעניינים אנשים עסוקים בעולם החדש - האם כדאי לעזור לכל מי שמבקש? או רק למי שיצא לך משהו ממנו אם תעזור לו? או אולי בכלל כדאי לך לבקש הרבה עזרה, אבל לא לתת יותר מדי?

אדם גרנט, הסופר, שהוא פרופסור סופר-מבריק מאוניברסיטת Wharton, והיועץ הארגוני הכי מרתק בזמננו (לדעתי, כן?) - מחלק את אנשי העולם לשלושה סוגים. הנותנים (givers), הלוקחים (takers) והמשווים (matchers).

הנותנים הם האנשים שרק רוצים לתת, לעזור, בלי לצפות לרווח מיידי. בלי לצפות לרווח בכלל. הם מייעצים בכיף, פוגשים אתכם כשאתם מבקשים, עוזרים לכם בעבודה, משקיעים את זמנם לתמוך בכם כשביקשתם. אתם מכירים אנשים כאלו, אולי זה אתם. אמא שלי כזו דרך אגב (הי, אמא, את כבר קוראת את הבלוג שלי?)

המשווים הם אלו שעושים התחשבנות כל הזמן. הם נותנים ועוזרים אבל בעיקר כשהם יכולים לדמיין מה הם יקבלו בחזרה. על פי המחקר הרוב הגדול של האנשים - כנראה גם אתם - הם כאלו. אתם אולי ממש תשמחו לעזור, אבל בפנקס הסודי שלכם בראש סימנתם את זה בקטנה.

אחרונים ולא חביבים - הלוקחים. הם אלו שרוצים לנצח כל עסקה. הם יבקשו יותר טובות או עזרה מאשר יתנו בעצמם. הם ייעזרו בכם, ואח״כ ייעלמו כשתצטרכו משהו בחזרה. יש עוד מאפיין ללוקחים - הם יתנהגו באופן לא סימטרי - בצורה קיצונית - לאלו שמעליהם בהיררכיה בעבודה, לעומת אלו מתחתם. למי שמעליהם בסולם תמיד ״ישמחו״ לעזור, ואת מי שמתחתם רק ינצלו, וכשאפשר גם יגנבו לו את הקרדיט.

מכירים כאלו? בטח מכירים.

והנה השאלה שחקר אותה גרנט בספר -

מי הכי כדאי להיות? מי הכי פרודקטיבי? מי הכי יצליח בקריירה שלו?

אמא שלי - שהיא דוגמא נפלאה לצד של הנותנים - יכולה להעביר שעות בטלפון בשיחות עם מישהו שביקש כתף תומכת. אבל אם היא מבלה איתם בטלפון שעות איך היא אמורה להספיק לעשות את המשימות של עצמה?

ואכן זה המצב. כשמסתכלים על הגרף שהתקבל במחקרים של גרנט, רואים שבצד של ה״הכי לא פרודקטיביים״ - נמצאים הנותנים. הסיבה היא שמסביבם יש המון משווים, וגם לוקחים, שמנצלים את טוב ליבם בלי סוף. והנותנים, מכיוון שהם נותנים, לא עושים חשבון - ויעדיפו לעזור מאשר לסיים את מה שהם צריכים לעשות. הם עובדים יותר שעות ביממה, ומספיקים פחות.

ומי נמצא בקיצון השני של הגרף? מיהם הכי פרודקטיביים? תוכלו לנחש?

אתם בטח חושבים - ״זה בטח המשווים! ידעתי שאני עושה את הדבר הנכון!״

אז זהו, שלא.

האם אלו הלוקחים?

גם לא :)

מסתבר שבצד הפרודקטיבי ביותר, נמצאים - שוב - הנותנים! ולא רק שהם הכי פרודקטיביים - הם גם האנשים הכי מצליחים, מקובלים בחברה, מקודמים מהר למשרות ניהוליות, אהובים על ידי כולם, ועוד ועוד סופרלטיבים.

רגע, איך זה יכול להיות?

גם את גרנט זה הפתיע, אפילו קצת ביאס. מה תעשה עם מחקר שבו גילית שבשני הקצוות של מה שמדדת יש את אותו סוג בנאדם? זה אומר שהחלוקה הראשונית שלך היתה גרועה? הנחת המחקר שלך מפורכת?

לא. זה רק אומר שצריך לרדת לפרטים. תמצא עוד מאפיינים, ונסה להבין מהו ההבדל בין הנותנים בקצה האחד של הגרף, לנותנים בקצה השני.

ואכן יש הבדל עקרוני. מסתבר שהנותנים הפרודקטיבים, הנתינה שלהם היא אסטרטגית בשני מובנים: האחד - הם נותנים בעיקר לנותנים אחרים ולמשווים, אבל דואגים להרחיק את עצמם מהלוקחים הנצלנים. הם יודעים לזהות את הלוקחים, ומאד ייזהרו האם לתת להם עזרה או לא.

הדבר השני הוא - הם נותנים במנות קטנות ועוצמתיות. כלומר האפקט של העזרה שלהם חזק, למרות שהם משקיעים מעט מאד זמן בעניין. לדוגמא - אם אני אומר לאורי בטלפון: ״אורי, שמע, אני בדיוק עם האורז על האש, הכלב צריך להשתין והילד על הקירות - אין לי זמן לדבר, אבל שלח לי את הקו״ח שלך ואם זה רלוונטי אמליץ עליך״, ואז אקשר את אורי למקום העבודה שלי - אז זה לקח לי בדיוק חמש דקות, ואורי אולי ימצא עבודה בזכותי ולעד יזכור אותי לטובה.

ומה מסתבר עוד? שהנותנים מהסוג הזה (הסוג שמתרחק מהלוקחים) - הם אלו האנשים המצליחים ביותר, המקודמים ביותר במקום העבודה, האהובים ביותר. אלו שמשיגים את מה שרצו. כך על פי המחקר של גרנט.

וכאלו הן מובילות השכונות שלנו (ויסלח לי איתי שאני מדבר בלשון נקבה - זה כי הוא הזכר היחיד בחבורה). הן משקיעות ממרצן, מזמנן - לפגוש אתכם פעם בחודש בשכונה שלכם. כדי שתוכלו להרוויח. לקבל. ובראשן - הדר ביסמוט שאמנם עומדת פה בשקט, אבל היא מנהיגה אותן ברעש גדול. לאחרונה הצטרפה אליה מזל רפאלוב נסימי להוביל את הפרויקט המהמם הזה - שכולו נתינה. נתינה שאין בסופה פרי חומרני, אלא הרבה פרצופים מחייכים, שמוקירים תודה. הפרצופים שלכם.

אז תודה לכן מובילות יקרות, ומנהיגות חזקות. אני גאה שהפעילות שלנו מובלת על ידי נשים - כולנו יודעים who runs the world.