[פוסט אורח של מלי מרטון בעלת הבלוג “אמא רבודה” שכותבת על הורות בעולם החדש]
מתי הפסקנו לשחק? מרוב כל היעילות והפרודוקטיביות, אנחנו שוכחים לפעמים להשאיר קצת זמן לשטויות ולהנות מדברים קטנים. מזל שיש את הילדים שיזכירו לנו.
על חשיבות המשחק בכל גיל ועל כיף כערך חינוכי.
הימים הם ימי טרום בר מצווה.
רוב המשימות ב”פרויקט בר-מצווה” כבר מאחורי. רב – צ’ק, אוכל – צ’ק, פיינטבול עם החברים – צ’ק. נשאר רק לקנות בגדים לילדים. קטן עלי. הפרויקט מתקרב לסיומו המוצלח. וכך ביום שישי, שבוע לפני, התייצבנו בקניון למשימה. פיית החניה האירה לנו פנים, ואחרי התחלה חיובית שכזו, יצאתי חדורת מטרה מהאוטו וקראתי “בואו!”. התחלתי ללכת בנחישות קדימה, מקווה לסמן וי בקרוב על המשימה האחרונה. פתאום שמתי לב שהילדים לא אחרי. הסתכלתי מסביב, פתאום אני רואה אותם בכניסה מרוחקת.
“מה?! מה אתם עושים? הכניסה זה פה! לאן הלכתם?!”
לא היה נראה שמישהו מקשיב לי. חישוב מהיר העלה שיהיה יותר יעיל ללכת אליהם לראות מה קורה, במקום לצרוח מהצד השני של החניון שמפה יותר קצר. הגעתי אליהם וניסיתי להבין. “מה הקטע להיכנס מפה? חנינו כל כך קרוב לכניסה” ואז הם ענו לי “אבל רצינו מפה, כדי ללכת על הגשר”. רק כדי שתהיו בעניינים, מדובר בשני בנים בני 13, יותר גבוהים ממני, שזה לא כזו חוכמה, אבל בכל זאת, כבר גברים קטנים. והם מעכבים אותי עכשיו כי בא להם ללכת על הגשר. אך טבעי שהתגובה שלי תהיה: “מה גשר עכשיו? מה אתם תינוקות?”.
שום דבר לא היה יכול להכין אותי לתשובה:
“אמא, אין קץ לילדות שחלפה כך פתאום”.
פשוט נשתלתי במקום.
מרוב כל הפרודוקטיביות, יעילות, משימתיות וכל הג’אז הזה, לא עצרתי שניה להריח את המכוניות בחניון, סתם, לא עצרתי שניה לספוג את החוויה ולהנות ממנה. איך זה יכול להיות? הרי פעם גם אני אהבתי ללכת בדרכים חדשות, רק כדי לראות מה יש מאחור, גם אם זו הדרך הארוכה יותר. הייתי חוצה את הכביש לפני הכניסה לספריה העירונית בנתניה כי היה מאוורר כזה בצד של המדרכה והייתי אוהבת לעבור לידו. ופתאום גברת דייקסטרה מתעצבנת שהאריכו לה את המסלול. אחרי שסיימתי להיות מאוכזבת מעצמי, חשבתי שאיזה כיף זה שלילדים יש את היכולת להנות מזה ושזה עדיין חלק מהחיים שלהם.
כולכם שחקו נא איתי
אז כולנו מבינים את חשיבות המשחק בגיל הרך. המשחק משמש ללימוד שיתוף פעולה, יצירתיות, סבלנות, תכנון, עבודה עפ”י חוקים ועוד ועוד. מריה מונטסורי, מפתחת שיטת מונטסורי, אמרה, שהמשחק הוא הדרך של ילדים ללמוד את כל מה שלא ניתן ללמד אותם. באמת קשה ללמד הקשבה, סובלנות ושיתוף פעולה. אבל מה עם המבוגרים? מה המקום של משחק בחיים שלנו? אנחנו בשלב מסויים פשוט מפסיקים עם זה, כי זה לא מוגדר כצורך.
איפה מתרחשת הנקודה שאנחנו מבוגרים מידי לשחק? אז ברנרד שואו חושב שזה הפוך ואמר “אנחנו לא מפסיקים לשחק כי אנחנו מתבגרים, אנחנו מתבגרים כי אנחנו מפסיקים לשחק” אז למרות שזה לא צורך, פתאום תמצאו הרבה מבוגרים שמרגישים שזה חסר להם והם מוצאים דרכים לחזור לשחק. יש היום ערבים של משחקי קופסא בפאבים בת”א. יש חברות שמארגנות משחקי ילדות למבוגרים בשכונה. זה נשמע לכם מוזר? פחות מוזר מלדפוק לשכנים שלכם בדלת ולהזמין אותם לקלאס או למחניים. וזה בכלל בלי להיכנס לכמות המשחקים אונליין, משחקי תפקידים שיש קהילות שלמות מאחוריהם. וכמובן טרנד חדרי הבריחה ששטף אותנו והראה כמה גם מבוגרים אוהבים לשחק.
אז כולם צריכים לשחק, אבל אנחנו הגדולים פשוט נותנים לזה להתדרדר בסדר העדיפויות שלנו. ואנחנו לא יודעים מה כל הטוב שאנחנו מוותרים עליו.
.
לא משחק ילדים
אז ידעתם שחוץ מהכיף הזה להרגיש עוד קצת ילדים נטולי דאגות, יש למשחקים יתרונות משמעותיים בחיים שלנו? גם לילדים וגם למבוגרים. בוועידה האמריקנית השנתית לפסיכולוגיה שבבוסטון הציגו מחקרים כיצד משחקים יכולים לשמש כלי לימודי יעיל. נתנו לילדים בכיתה ז’ לשחק 20 דק’ במשחק שהם לא הכירו וזמן קצר לאחר מכן הם הפגינו יכולות למידה ותכנון יעילות יותר. אבל עזבו אתכם מהילדים. באותו כנס הוצג מחקר שהשווה מנתחים לפרוסקופיים באותו גיל ובעלי אותו ניסיון רפואי ושביצעו את אותו מספר ניתוחים. התגלה כי המנתחים ששיחקו במשחקי מחשב הפגינו ביצועים טובים יותר ומדוייקים יותר. בקיצור אם אתם לפני ניתוח, עזבו אתכם מהמלצות, תשאלו את המנתח אם הוא גיימר. מחקר נוסף הראה שלשחקנים במשחק World Of Warcraft יש יכולות מדעיות גבוהות יותר. כנראה שאלברט איינשטיין ידע על מה הוא מדבר כשהוא אמר: “משחק הוא הצורה הגבוהה ביותר של מחקר”.
אז במה נשחק?
אם בשלב הזה, כבר נורא בא לכם לשחק במשהו כי שכנעתי אתכם בכל היתרונות של המשחק, ואתם לא בטוחים בדיוק איפה תקוע כרגע המונופול, או שבדיוק חסר לכם כמה חלקים ברמי קוב, ובשש בש יש לכם קוביה אחת, והשניה קטנה, מבאסת כזו שלא מתגלגלת טוב, יש לי הצעה בשבילכם.
כהורים בעולם החדש שרוצים כל הזמן להתפתח בעצמם, וגם מוטרדים בעניין החינוך של הילדים, אנחנו כל הזמן חושבים האם אנחנו מציידים אותם בכלים הנכונים. מצד שני לא כולנו יודעים בדיוק ללמד. אבל לשחק ביחד, זה זמן איכות מגניב, ואם מצליחים בדרך ללמד כמה דברים חשובים – הסתדרנו.
אז חוץ מכל היתרונות של המשחק, לקטנים וגדולים, אפשר לשלב את זה. לשחק עם הילדים, כי למרות מה שכתבתי למעלה, אני חולה על יעילות ופרודוקטיביות. מה הבעיה? שאולי עם ילדים קטנים זה עוד עובד קצת, וגם בזמן שאנחנו כן משחקים איתם, לא כולנו בדיוק דתיה בן-דור ואנחנו בעיקר עושים את זה בשבילם. בגיל יותר מאוחר כבר כמעט אין משחק שמשתף הורים וילדים וכולם נהנים וזה ממש כיף לשני הצדדים. אז אני חושבת שמצאתי כמה כאלה. אני הולכת לספר עכשיו על שניים מהם.
אלו שני משחקים שאני ממש נהנית מהם, הילדים מאד אוהבים אותם, לכולם כיף בכללי, וגם לומדים מלא תוך כדי. לומדים דברים שלא לומדים בבית הספר, חלקם מיומנויות חשובות לחיים, וחלקם הם טריגרים לשיחות שלעולם אין דרך לפתוח בהן.
אמא, איפה אנחנו?
למשחק הראשון קוראים GeoGuessr.המשחק נותן לנו תמונה ואנחנו צריכים לסמן על מפה איפה אנחנו בעולם. הוא יכול לזרוק אותנו בכל נקודה על כדור הארץ. כשאפשר לבחור מקומות מפורסמים בעולם כמו הבית הלבן, השדרה החמישית בניו-יורק או מקדש אנגקור בקמבודיה. האפשרות השניה היא נקודה כלשהיא בכדור הארץ, וזה כבר הרבה יותר קשה. זה מיועד לילדים גדולים יותר או לאחר כמה משחקים. בשלב הקשה כבר מצאנו את עצמנו בתחנת דלק ברוסיה, שביל הררי בסיציליה, באיזה רחוב לא סלול בסלאם מזעזע בברזיל, או באמצע שמורת טבע בקנדה. לכו תנחשו איפה אתם.
מה שמדהים במשחק, שזה קשה גם לנו, אנחנו לא “עוזרים” לילדים ולא נמצאים בעמדת המבוגר הידען. אמנם יש לנו קצת יותר כלים, וזה בא לידי ביטוי תוך כדי משחק, אבל סה”כ אנחנו והם באותו מצב. הכיף במשחק הזה שהוא עוזר לנו ללמד משהו שאנחנו לא יכולים ללמד, בדיוק כמו שאמרה מריה מונטסורי. הרי אם הייתי אומרת עכשיו להורה הממוצע לכתוב מערך שיעור או מדריך מפורט שיסביר לילדים שלו איך להתמצא במרחב, בחו”ל, אם הלכנו לאיבוד, התמודדות עם מקום חדש, רובנו לא היינו יודעים לכתוב את זה, למרות שאנחנו יודעים לעשות את זה מצוין. זה גם נותן להם אפשרות לראות אותנו ניגשים לפתרון בעיה. זה מלמד התמדה, התמודדות עם תסכול וחוסר אונים, אני לא יודעת ללמד את זה בדרכים אחרות ובמשחק הזה, זה כל כך קל. בעיקר זה זמן איכות מגניב וכיפי שאנחנו נותנים להם בו יותר מכל מה שנוכל לדמיין.
אחרי שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים איפה אנחנו, נועצים את הניחוש שלנו על המפה, וזה נראה כך:
בכל ניחוש מקבלים ניקוד לפי כמה היינו קרובים למיקום האמיתי. שיחקתם ונהניתם? עכשיו תשלחו את זה למורה לגיאורפיה ותציעו להשתמש בזה בכיתה, מובטח שיעור מהנה ביותר.
?what would you rather
המשחק השני והמגניב ביותר נקרא “?what would you rather” או בתרגום חופשי “מה הייתם מעדיפים?” המשחק הוא בעצם סדרה אינסופית של שאלות בהם אתם נדרשים לבחור בין שתי סיטואציות. אחרי שבוחרים את מה שאנחנו מעדיפים, מקבלים את התוצאות באחוזים, מה בחרו כל מי ששיחקו את המשחק, כמה בחרו כמונו וכמה הפוך.
השאלות נעות בין שאלות שטותיות ומצחיקות: מה הייתם מעדיפים לשבת על מושב אסלה קר, או חם? תחשבו על זה שניה… ועד שאלות הרות גורל כמו “למנוע את מלחמת העולם השניה, או לזכות בסכום משנה חיים בלוטו?”
הערך המרכזי במשחק הזה הוא, שהוא מעלה לדיון שאלות שאין דרך להעלות אותן סתם ככה ביום יום. לדוגמא:
זה מדהים לראות מה הילדים חושבים. הם יפתיעו אתכם הרבה פעמים. אם אתם באמת רוצים להפיק מזה ערך, בנוסף לכיף המשותף, אל תרוצו לשאלה הבא. תאתגרו אותם, גם אם הם בחרו את מה שאתם בחרתם, תשאלו למה? שינמקו. תהיו devil’s advocate תתנו להם טיעונים שהם לא חשבו עליהם. לא תאמינו לאן הדיונים יפליגו. יש שאלות שנראות מטופשות אבל הן מובילות לדיונים על ערכים, מוסר, אהבה, מוות. מה שטוב זה, שאם זה נהיה כבד מידי, מיד תגיע שאלה הרת גורל כמו: “מה היית מעדיף להיות, גנדלף או אובי וואן קנובי?” או שאלה מטרידה כמו “מה היית מעדיף, לא לגעת במחשב יותר לעולם, או לא לגעת לעולם יותר בבני המין השני?”
לי היה ממש כיף גם לראות את היחס שלהם לתוצאות, לראות אם הם אוהבים לראות שבסוף כולם חשבו כמונו ולקבל אישור שבחרנו נכון, או בכלל להיות במיעוט שחושב אחרת ואנחנו לא “כמו כולם” שזה דיון בפני עצמו.
עוד קצת שאלות מגניבות מהמשחק:
לסמוך על קבוצה או לסמוך על מקגייוור? לדעת הכל או לשלוט בהכל? לטייל בכל העולם בכיסא גלגלים או לחיות כל החיים ברדיוס של 100 ק”מ? להיות בלתי מנוצחים או בלתי נראים? לבגוד או להיות נבגד? לראות את העתיד או לשנות את העבר? יש עוד מלא, פשוט תיכנסו לשחק. את הלינק הזה אפשר לשלוח למחנכ/ת של הכיתה. כל שאלה פה היא בסיס לשיעור חינוך. אחרי 10 דק’ של צחוק אפשר לפתח דיון מעשיר ומלמד על דברים סופר חשובים, שהם בכלל חלק ממשחק, אז מראש זה בא לילדים יותר טוב.
ונשאיר אתכם עם שאלה:
כיף כערך חינוכי
תראו כמה אפשר ללמוד כשמשחקים. ואיזה כיף זה. מי אמר שללמוד צריך להיות סבל? איך הגענו למצב שהילדים צריכים רק “לשרוד” את בית ספר? מתי מישהו ישים לב שהילדים מעבירים 6-7 שעות בבית ספר ואז באים הביתה ולומדים את מה שמעניין אותם ועושה להם כיף? אנחנו נמצאים במצב הזה, כי ההגדרות והמטרות של בית הספר לא השתנו כבר 150-200 שנה והצורה והשיטה הבסיסית נותרה מתאימה למטרות שלשמן הוא קם: להכשיר אנשים לעבוד במפעל. כשבתי ספר של העולם החדש יקומו, ויגדירו מחדש את המטרות והערכים, אין לי ספק שכיף חייב להיות חלק מזה. אני רואה את הילדים שלי, וגם ילדים שאני פוגשת בבתי ספר בהרצאות, איך הם מתפקדים כשכיף להם. פתאום הפרעות הקשב נעלמות, פתאום קשה להם לקום ממה שהם עושים, בניגוד להמתנה להפסקה.
אז עד שיקומו בתי הספר של העולם החדש לילדים, אנחנו ההורים נשחק איתם, ונרוויח קצת בעצמנו בדרך, נראה שללמוד זה גם כיף ולא רק סבל, נחשוף אותם לכל מיני נושאים כדי שימצאו מה מעניין אותם, נעודד אותם ללמוד את מה שמעניין אותם לבד, וכך נעזור להם להיות קצת יותר מוכנים לעולם החדש.
בהצלחה לנו.
אם שלחתם לינקים למורים, והם עשו בזה שימוש, אשמח אם תכתבו לי.
ואי אפשר לסיים בלי השיר,הוא תקוע לי בראש כל כתיבת הפוסט.
אהבתם? בואו לבקר בבלוג שלי או הירשמו לניוזלטר
מלי מרטון היא בעלת הבלוג “אמא רבודה” שכותבת על הכנת הילדים לעולם החדש, וגם על איך מממשים את עצמנו כהורים על אותה אוטוסדרדה.