מכירים את הרגע הזה, בו מישהו שואל אתכם שאלה, אבל אין לכם שמץ של מושג על מה הוא מדבר?

לי זה קורה כל הזמן.

אנשים מסביבי – חברים, אהובים, עמיתים לעבודה, בני משפחה – עוצרים את החיים שלי ברגע נתון, כדי לעדכן אותי במשהו שעבורם הוא ממש חשוב או מעניין באותו רגע.

בדרך כלל אין לי מושג על מה הם מדברים. לפעמים הם אפילו נעלבים מזה. 

למה אין לי מושג? כי אני לא חי בתוך הראש שלהם. 

אז איפה אני חי?

אני חי בתוך הראש שלי.

ובתוך הראש שלי יש כבר בלגן די גדול. יש שם ספריות מסודרות של מחשבות רצויות, ועוד ערימת זבל של מחשבות שאני ביקשתי שיבואו, אבל הן נדחפות מבלי לשאול.

…מחשבות על הקפה שהרגע שתיתי, ולמה בכלל אני שותה אותו, והאם אני מכור, ואיך זה יהיה להיגמל… מחשבות על שבע משימות מפגרות שהספקתי מהבוקר, ועל שבע משימות חשובות שעוד לא התחלתי לעשות… ואני לא בטוח אם שלחתי בסוף את המייל שהייתי צריך, ואם אני אספיק להכין את המסמך שאני צריך, ומה יש לי היום בערב, ו.., ו.., ו…

בקיצור, 1,872 מחשבות בו זמנית, וזה ביום רגיל.

אני בטוח שאצלכם זה אותו הסיפור. 

ועכשיו, באמצע הטירוף הזה, אנחנו פוגשים אנשים. במטבחון בעבודה, ברחוב, או בקפה; או לחילופין בעולם הוירטואלי – בפייסבוק, בווטאסאפ, באימייל. והאנשים האלו בדרך-כלל שוכחים שאנחנו לא חיים בתוך הראש שלהם.

והאנשים האלו, גם הם מסתובבים עם 1,872 מחשבות בו״ז. אבל הם רוצים לדבר איתנו על מחשבה אחת ספציפית שבדיוק מטרידה אותם, והם צריכים אותנו בשבילה, ואז – 

הם מתחילים את השיחה מהאמצע

״שלחת לי?״ – אני מקבל אימייל מיונתן – לא זוכר על מה הוא מדבר

״אתה בא בסוף?״ – רועי כותב לי בוואטסאפ – לא זוכר לאן הוא מתכוון

״נו אז מה אתה אומר על הרעיון שלי?״ – שואלת תמי ליד מכונת הקפה – רעיון? איזה רעיון?

מה?!?!!! על מה הם מדברים??!!

אין לי מושג. לא יודע מה הם רוצים ממני.

עכשיו תראו, אני לא מאשים את האנשים האלו. הם הרי חיים בתוך הראש של עצמם.

ובתוך הראש שלהם יש להם 1,872 מחשבות משלהם. ולפעמים הם רוצים ממני משהו – עזרה, דעה, או סתם שיחה של בני אדם. וקשה להם לזכור שאני לא חי בראש שלהם.

אז יכול להיות שאני אעשה פרצוף תמה, או שאני אענה על השאלה הלא נכונה, או אם אני ממש אשתדל, אני אכנס לתהליך שדורש ממני הרבה מאמץ, שזה להבין על מה לכל הרוחות הם מדברים. אני אכנס לתוך הראש שלי, ואחפור בספריה למצוא על מה דיברנו לאחרונה, או מה סיכמנו, או מה הייתי אמור לעשות בשבילם או איתם.

כמה פשוט היה אם היו מתחילים את השיחה עם קצת קונטקסט.

זה היה נראה כך:

״זוכר את הפרויקט השקעות שדיברנו עליו, אמרת שתשלח לי לינק של היועץ השקעות. אז שלחת לי?״ – באימייל

״אני הולך היום להרצאה על הבר עם הד״ר שמספרת על אהבה ומיניות, אמרת שאולי תרצה לבוא גם, אתה בא בסוף?״ בוואטסאפ

״נו, אז מה אתה אומר על הרעיון שסיפרתי לך אתמול בארוחת הערב, שאני רוצה לכתוב פוסט חדש בבלוג על אנשים שקמים מוקדם לעומת אנשים שהולכים לישון מאוחר?״ תמי בפינת הקפה.

אני יודע, זה ארוך פי חמישה, ולמי יש כוח היום להאריך בדברים… 

אבל טיפת המאמץ הזו? סיכוי טוב שתגרום לי להקשיב הרבה יותר. וגם לענות לעניין. ועזבו אותי שניה, אני עוד בחור נחמד – מה עם כל האנשים שאתם צריכים את תשומת הלב שלכם והם פחות נחמדים – כמו הבוס, או השותפים, או הפקידה בבנק וכו׳…

איך תגרמו לאנשים להקשיב לכם הרבה יותר

אני מקווה שאתם מבינים למה חשוב לתת קונטקסט לשיחה – כי אנשים יתייחסו אליכם הרבה יותר, כי אתם תשיגו את תשומת הלב שלהם, כי התקשורת איתם תתחיל יותר בנעימות ובלי בלבול, וכי המסר יעבור הרבה יותר טוב.

בוא נראה איך אפשר עם מעט מאמץ לגרום לאחרים להקשיב לכם – 

בשיחות אמיתיות עם בני אדם אמיתיים

כשאתם פוגשים אנשים בשר ודם מחוץ לפייסבוק ולוואטסאפ קחו בחשבון שברגע זה עובר עליהם משהו. הם בדיוק נמצאים באמצע מחשבה מספר 667.

זו יכולה להיות מחשבה מאד נעימה, אבל רוב הזמן זה לא המצב. זו מחשבה מעצבנת, או משעממת, או מלחיצה. אז בשיחות אקראיות/פתאומיות עם בני אדם, כדי להשיג את הקשב שלהם, אתם צריכים שהם יצליחו לצאת מהמחשבה הזו שהם קשובים לה עכשיו, כדי שהקשב שלהם יהיה מופנה אליכם.

להתחיל מיד לדבר על מה שרציתם זו הטקטיקה הגרועה ביותר. אם אתם קולטים שעובר עליהם משהו לא נעים, כדאי שתנסו קודם כל לגלות אמפתיה. אולי בכלל לא דחוף לדבר על מה שרציתם עכשיו. ואם כן, תתעניינו קודם בהם, ורק אחרי כן, תתנו קונטקסט, ואז תעברו לדבר על העניין.

נשמע טרחני? אולי, אבל רוב האנשים יודו לכם.

באימיילים

רוב בני האדם מקבלים יותר אימיילים ממה שהם באמת צריכים. רובם לא אימיילים חשובים או מעניינים.

אין משהו יותר מעצבן מלקבל אימייל מבלי שאתה מבין על מה מדובר בו. זה יגרום לאנשים (אני) להשאיר אותו טמון בתיבה כמה ימים עד שיירקב וגוגל ימליץ לי להיפטר ממנו כי הוא תופס סתם מקום.

אנשים אחרים יחזירו לכם אימייל עם ״על מה אתה מדבר?!״ וככה נולד עוד שרשור אימייל מיותר…

המקום הכי קל לתת בו את הקונטקסט באימייל, הוא הכותרת. תשתמשו בה כדי לכתוב על מה מדובר, ותנו איזה רמז עד כמה הדבר דחוף או לא.

״פרויקט המסעדה שלנו – צריך את דעתך על התפריט – לא דחוף״ – זו כותרת מעולה לאימייל. אם אקבל אותה כשאני באמצע עשר משימות דחופות אני אדע שאני יכול להסתכל על זה בערב המאוחר, ולא צריך להוסיף לעצמי עוד לחץ עכשיו.

תשוו את זה לכותרת האימייל: ״איך זה נראה לך????״ שהיה גורם לי לפתוח את האימייל מיד, רק כדי לגלות שיש בפנים תמונה של תפריט מסעדה, לאבד את הפוקוס שלי, להגיב על האימייל ואחרי עשרים דקות להתבאס על עצמי שעשיתי את זה באמצע כל הדברים האחרים. 

בפייסבוק

יש פלטפורמות בהן אתה לוקח מגהפון, וצועק משהו לתוכו, ומקווה שמי שדיברת אליו ישמע.

חלק מהאנשים קוראים לפלטפורמות האלו גם ״רשתות חברתיות״.

למשל פייסבוק.

הבעיה היא שלהיות בתוך פייסבוק זה כמו להיות בחוף הים, כשיש 200 מצילים שצועקים בבת-אחת לתוך מגהפון. המשתזפים בים לא יידעו למי להקשיב, והם בוחרים באקראי מגהפונים להתרכז בהם. הם בדרך כלל יקשיבו רק לתחילת המשפט שצועק כל אחד, ואם זה לא מעניין אותם, הם עוברים להקשיב למישהו אחר.

אז גם כאן כדאי לזכור – האנשים בפייסבוק לא חיים בתוך הראש שלך, והקונטקסט יכול לעזור.

נגיד שאתה בדיוק צריך מעצב גרפי שיצטרף למשרד שלכם.

במקום לכתוב משהו כמו:

״במשרד שלנו כיף נורא!

יש חדר פינג-פונג, כולם שותים אספרסו איכותי, והפרויקטים גורמים לאנשים להתעלף מהכיף.

אנחנו מחפשים מעצב גרפי שיצטרף לצוות שלנו.

לפרטים וגו׳״

אז פספסת 95% מהחוף כי הם התחילו לקרוא את הפוסט שלך, חשבו שאתה רוצה לספר כמה נחמד במשרד שלך, ועברו הלאה בפיד שלהם…

אבל מה אם היית מתחיל ישר עם הקונטקסט?

למשל –

״*** מחפשים מעצב גרפי ****

במשרד שלנו כיף נורא!

….

וגו׳״

קאפיש?

באתר שלך

מדהים אותי לראות עסקים קטנים או סטארטאפים שעובדים נורא קשה על עיצוב האתר שלהם ובסוף יוצא להם אתר יפיפיה עם צבעים מגרים ואנימציות של חיות. אבל על מה הם שכחו לעבוד? נכון, על הקונטקסט. יעני, על מה שמבינים מיד כשנכנסים אל האתר.

הידעת? מעל חצי מהאנשים שביקרו באתר שלך (55%), יבלו בו פחות מ-15 שניות לפני שיחליטו אם להישאר או לעזוב. אז לפני שאתה עובד על הפיצ׳ר החדש של הוספת מפה לאתר שלך, תעצור שניה ותשאל את עצמך – האם כל אחד שנכנס לאתר מבין מה לעזאזל רוצים ממנו?! היה מבין על מה מדובר? היה מבין האם האתר הזה בשבילו? ואם כן למה יש לו סיבה טובה להישאר בו?

קונטקסט.

לסיכום – אנשים לא חיים בתוך הראש שלכם, אז תנו קונטקסט לפני שאתם קופצים לעניין. הרבה יותר אנשים יקשיבו לכם ביתר שאת.