Please enable javascript in your browser to view this site!

את בצומת דרכים. ומה עכשיו?

[הפוסט הזה הוא מכתב פתוח למישהי שביקשה לשמוע את דעתי. אז הוא בלשון נקבה. בנים, אתם מוזמנים לקרוא גם.]

את בצומת דרכים. את יודעת איך הגעת לכאן, אבל לא בטוחה לאן תמשיכי.

וזה מבלבל. דרך אחת נראית נעימה, ובטוחה, אבל אולי קצת משעממת. השניה נראית פתלתלה, מסוכנת, מושכת אותך כמו החתיך עם מעיל העור בתיכון, לפני שידעת שבחורים פראיים הם... המממ... מסוכנים לך.

שיואו, איזה פחד. איך תבחרי? מה אם תגלי בעוד חמש שנים שאת כבר רחוק מדי בתוך הדרך הלא נכונה? מה אם תגלי שאת עייפה מדי לחזור? מה אם לא יהיה לך כוח לעשות הכל מחדש?

וכל המחשבות האלו בראש... איך אפשר בכלל לדעת באיזו דרך לבחור?

את מדמיינת את עצמך הולכת שם. את מחייכת לעצמך? זה נחמד? זה נורא? זה מה שאת רוצה? או שזה מה שיעשה את אמא מאושרת? ולמה כל הזמן למרוד? את חושבת לעצמך - למה לא ללכת כמו כולם? ולמה אני משתעממת בקלות? ואוף למה יש כל כך הרבה בחירות? ואם אני אלך על זה, זה אומר שאוותר על זה...

ואיזה נחמד יהיה לגלות שזה בדיוק מה שדמיינת. איזה נחמד יהיה כבר להגיע לסוף הדרך. כמה מדהים יהיה לקבל את ה____, ושיגידו - הנה זאת שהיא ____. וכשהדוד שאף פעם אין לך כוח אליו, ישאל בסדר-פסח - ״נו, איך הולך?״ תגידי לו עם חיוך גדול - ״הולך אדיר! אני בדיוק סיימתי את ה-____ ועכשיו אני כבר ____!״

אז שאלת אותי על צמתים ודרכים

תראי, אני רק בן 38, אני לא זקן ולא סיני ולא יושב על פסגה של הר. אבל יש לי דעה די מגובשת על צמתים ועל דרכים. אני חי בתוך צמתים ודרכים. בחרתי לי חיים בהם כל שבוע יש צומת או שתיים. וכל יום מחדש אני צריך לבחור מה לעשות. והאם להמשיך בדרך הקודמת - או למצוא אחת חדשה. ולשאול את עצמי - האם אני עכשיו בצומת, או שבעצם הגעתי אל הנחלה?

והנה בעצם מה שרציתי לומר לך -

שגם החיים שלך כאלו. החיים של כולנו כאלו. כולם כל יום בוחרים משהו. גם אם הם נמצאים בשיא השגרה. גם אם הם נמצאים עמוק בתוך ״מסלול מבטיח״. כי גם בתוך ״מסלול מבטיח״ לפעמים אתה מרגיש שיש לך בחילה. שאתה לא יודע בכלל מה מבטיחים לך במסלול הזה. והאם ההבטחה הזו היא בשבילך או בשביל איזה תעודה על קיר, או איזה מחמאה ממישהו, או איזה פוסט בפייסבוק. וההבנה הזו בעצמה יכולה לעשות בחילה. 

ובעצם כשהם בוחרים להמשיך בדרך - גם אם היא עושה להם בחילה - אז הם פשוט בוחרים שלא לבחור. כי גם הם, כמוך, מפחדים שוב להגיע לצומת. הצומת מפחידה. אפשר להבין אותם.

ולפעמים לא בחרת להיות בצומת. היא ״נפלה״ עלייך. נגיד אם פוטרת מהעבודה, או שעזבת בעצמך, או שבתוך תוכך את כבר יודעת שאת הולכת לעזוב - זהו צומת שנפלה עלייך. זה לא ״מזוכיזם״ של אנשים שאוהבים שינויים, זו המציאות. ואת לא יודעת. האם לנסות שוב את העבודה הקודמת במקום אחר? או לנסות לעבור תחום? או אולי ללכת ללמוד?

והנה בעצם מה שרציתי לומר לך -

שלא תוכלי לדעת עד שתנסי. כלומר, מה שכבר עשית קודם, את יודעת איך את מרגישה כלפיו.

אם הדרך הקודמת עשתה לך בחילה, או כאב ראש - אז ללכת בה מחדש כנראה יחזיר אותך לשם. אבל מה תעשה לך הדרך החדשה? זו שאת לא מכירה? האמת היא, שלא יעזור לך לחשוב על זה מאה פעם ביום, מאה פעמים בשעה. את לא תדעי עד שתנסי. עד שתנסי ללכת בה. אפילו רק כשתבחרי בה, רגע אחרי, כבר תרגישי יותר מעכשיו מה את מרגישה כלפיה. 

אבל רגע... מה אם... רגע!

ומה אם ניסית וגילית שזה מעפן? ומה אם ניסית וגילית שזה מעפן והזמן שלך נשרף? וההשקעה שלך נשרפה? וכבר סיפרת לכולם על הדרך החדשה. ועכשיו מה כולם יאמרו? זאתי, לא סגורה על עצמה.

נו, אז שיגידו. זה לא שיש לך ברירה. את לא רוצה את הדרך שעושה לך רע - גם אם יש אנשים שממשיכים ללכת ככה עד הפנסיה. אז אין לך ברירה. זה לא בשבילך לשנוא את הדרך. את תצטרכי לנסות ולראות. 

ומה אם אני סתם מפונקת? את חושבת. למה אני לא יכולה להסתפק במה שכבר היה לי? אז הנה, זו עוד סיבה טובה לנסות את הדרך החדשה. לכי, תראי אולי היא באמת לא נוצצת ומבטיחה כמו שחשבת, ואז תחזרי לקודמת, אחרי שקיבלת פרופורציות. ואת תרגישי הרבה יותר טוב עם עצמך. תרגישי שלא הפסדת. 

והנה בעצם מה שרציתי לומר לך -

אל תחשבי על מה סוף הדרך. כי הרגע שבו את תהיי כבר ____ או שתקבלי ____ - הרגע הזה נמשך ערב אחד. ערב אחד של בקבוק יין, אולי צ׳ייסר. ערב אחד של חיוך גדול, אושר אמיתי, ועמוק. הרגשה שהגעת למקום, שעבדת בשבילו כל כך קשה. ואולי גם בוקר אחד אחריו שבו את מרגישה שעשית מה שצריך. וזה נפלא. וזה מגיע לך לחגוג את זה. יודעת מה, אולי שבועיים כאלו. 

אבל אחרי שהערב הזה עובר, והבוקר הזה עובר, ועוד שבועיים עוברים - הרגע הזה נגמר. ואת נשארת עם הדרך. ואת תקומי בבוקר ותצטרכי שוב לאהוב או לשנוא את החיים שלך. אז תעזבי את המחשבות על הפסגה, תתמקדי בדרך עצמה.

אני אולי נשמע כמו נזיר בשקל שמכר את היונדאי גטס שלו, אבל אני נשבע לך, אני מאמין בכל מילה שכתבתי. עזבי אותי, את - את בעצמך כבר יודעת שזו המציאות. את יודעת את זה, כי כבר ניסית פעם, והלכת פעם, והגעת לפסגה ונהיית ____ וראית - זה לא מה ששינה לך את החיים. 

והנה בעצם מה שרציתי לומר לך - 

אם הייתי את, הייתי מנסה את הדרך החדשה. הקצת יותר מפחידה. הקצת יותר מרגשת. כי זה בעיניי הדבר הבטוח לעשות. הדרך המפחידה, תגרום לך לצמוח, גם אם תהיה לא נעימה. גם אם תגלי שהיא לא בשבילך. וגם אם תחליטי לעזוב אותה, ולחזור לצומת לחשב מסלול מחדש - את כבר תהיי יותר גדולה. יהיו לך ביד יותר כלים לקחת החלטה מחדש.

במקום להמשיך לחשוב ולחשוב ולחשוב - תנסי. תעשי. תיצרי. תלכי.

את כבר תביני מה את צריכה תוך כדי הליכה.

בהצלחה.