Please enable javascript in your browser to view this site!

ביי חופש, היי שגרה - איך אני אמור להתמודד איתך?

״איזה כיף לך שאתה הבוס של עצמך״ - אני שומע אותה מדברת אליי, מודדת בגדים לעבודה בחוסר-חשק בולט. 

אבל אני לא מחייך. ההיפך. אני שוכב מתחת לשמיכה, השעה תכף שמונה בבוקר - ואני רגיל לזנק מהמיטה בשבע.

להתמודד עם השגרה - הבלוג של ליאור פרנקל

״יש ימים שהייתי מת שיהיה לי בוס״ - אני אומר לה - ״שמישהו יגיד לי מה לעשות היום.״

בייחוד אחרי חגים ארוכים, כשכבר התרגלתי ששום משימה היא לא דחופה באמת. ובעצם האם זה היה שונה כשהייתי שכיר? כנראה שאז היו לי עוד כמה סיבות להתבוסס במצעים הבוקר...

בסופו של דבר, אחרי שאני מצליח לקום, אני מנסה להבין מה קרה פה. למה לא הצלחתי לצאת מהמיטה? איך אפשר להתמודד עם השחיקה? למה עייפות החומר עוד יותר עייפה אחרי החגים - לא היינו אמורים להתרענן? והכי חשוב - 

איך להתמודד עם זה? איך לחזור לשגרה בלי לרצות להידרס בדרך לעבודה?

אז יש לי כמה תובנות, וגם כמה הצעות (וכאמור, הן משתכללות מחג לחג) -

אתה לא תגיד לי מה לעשות(?)

זה לא ממש חשוב אם אתם פרילנסרים, בעלי עסקים, או שכירים - את הזמן שלכם בעבודה אתם מעבירים באחד משני מצבי-פעולה: או שאתם מגיבים או שאתם יוזמים.

להגיב - זהו מצב הפעולה הטבעי של הבן אדם המודרני. ככה גידלו אותנו בבית הספר, בצבא, באוניברסיטה, וככה נראה בדרך-כלל עולם העבודה של השכירים. נותנים לנו שיעורים, אומרים לנו מה לעשות - ואנחנו מגיבים לזה.  המטרות של העבודה, לוחות הזמנים שלה, והמשימות היומיומיות מונחות על ידי מישהו אחר. 

הדוגמא הכי פשוטה למצב של ״להגיב״ היא לפתוח את הבוקר בלענות לאימיילים. מהם האימיילים שלנו אם לא דברים ש*אחרים* צריכים מאיתנו. מהם האימיילים אם לא הדרך של מישהו אחר לקבוע לנו את לוח-הזמנים? את סדר-העדיפויות? את המשימות?

ונכון - לענות לאימיילים זה באמת הדבר הכי קל שאפשר לעשות. לא צריך לחשוב יותר מדי. פותחים את התיבה - וככל שיש שם יותר אימיילים, נוכל להעביר יותר זמן בלענות עליהם, ולהרגיש שאנחנו עובדים. להרגיש שאנחנו מתקדמים. מתאמצים. זזים לאנשהו. 

אם אתם שכירים עם בוס נמרץ - הוא ישלח לכם אימיילים - גם כי צריך, אבל גם כי מבחינתו זה גם הדבר הקל לעשות. למה לחשוב אם אתם יכולים לחשוב בשבילו? למה לעשות אם אתם יכולים לעשות בשבילו? למה לטפל אם אתם יכולים לטפל בשבילו? זכותו, הוא הבוס. אבל האם זה אומר שהדבר הראשון שאתם צריכים לעשות בבוקר הוא לעבור על האימיילים שלו על פי הסדר? או שאולי יש דרך יותר טובה גם עבורכם ובעצם גם עבורו?

ואם אתם עצמאיים, אם יש לכם כמה לקוחות, או שותפים, או סידורים לעשות - תוכלו להעביר ימים שלמים רק בלענות על אימיילים. שזה בעצם להעביר ימים שלמים בלהגיב על מה שה״מציאות״ רוצה שנעשה. 

זה הדבר הכי קל לעשות. והדרך הכי טובה להיווכח בכמה אנחנו תלויים בו, הוא לבוא לעבודה בבוקר ולמצוא אימייל ריק. אופס, מה עושים עכשיו?! האימה...

אז אולי כדאי להיות בצד היוזם?

מצב הפעולה השני הוא מצב בו אנחנו יוזמים. אנחנו מובילים את איך שהיום שלנו נראה. איך ייראה השבוע. איך תראה השנה הקרובה. כן, אנחנו נעשה גם מה שצריך - נטפל בלקוחות, או במשימות של הבוס, ובסידורים - אבל רק אחרי שהזכרנו לעצמנו מה חשוב עבורינו. מהו סדר העדיפויות העסקי שלנו. ומהי הדרך הכי אפקטיבית להתקדם לשם...

במצב פעולה של ״ליזום״ אני הרבה יותר עירני בבוקר. כי אני מונחה לעשות את מה שאני החלטתי שאני רוצה שיקרה. יכול להיות שאגיע לתיבת האימיילים רק בשעה עשר. וגם כשאגיע, אטפל רק באימיילים הכי הכי דחופים ברמה שאם לא עונים עליהם עכשיו היקום יקרוס לתוך עצמו או חתולים ישתלטו על צבא ארצות הברית. האימיילים האחרים מפריעים לי להגיע לאן שאני רוצה להגיע. הם לוקחים ממני את זמן הריכוז הכי טוב שלי (בבוקר.) פרופ׳ דן אריאלי טוען שהשעות הכי פרודקטיביות של רוב האנשים הן בבוקר (נגיד 9-11), ואסור לבזבז אותן על שטויות כי אתם יכולים להספיק לעשות בהן את רוב מה שתצטרכו היום. 

ואני בכלל לא מדבר על דברים כמו צ׳אט, הודעות פייסבוק, וכל מיני Slack או Whatsapp שהם הבריחה הטובה ביותר מלעשות משהו. ככל שפחות מתחשק לנו לעשות משהו - נבלה את הזמן שלנו שם. אם אתם נמצאים שם כל היום, כנראה שאין לכם משהו יותר מעניין לעשות, ואולי הגיע הזמן לבחון שוב את הצורה בה בחרתם להעביר את הימים שלכם? או - שמישהו בחברה שלכם (הבוס/הקולגות) בטעות חושב שתצליחו להשלים משימות כשכל שלוש דקות הוא שולח לכם הודעה שמוציאה אתכם מריכוז. 

במצב פעולה של ליזום, אני זה ששולח את האימיילים, יותר מאשר זה שעונה על אימיילים. אני גורם לאחרים לפנות את הזמן שלהם בשבילי. אני זה שעושה יותר טלפונים. אני רושם יותר רשימות. חולם יותר חלומות. גורם לסדר-עדיפויות שלי להתממש, ולא להתבטל בגלל ש״יש לי מלא אימיילים.״ 

מה שהאחרים רוצים יחכה לאחר-כך. לזמן בו האנרגיה שלי נמוכה יותר. 

בני אדם גרועים בכל הקטע של לקחת דברים בפרופורציות

חלק מהסיבה לדכאון של היום של ״אחרי החגים״ הוא ש״לפני החגים״ כל הזמן אמרנו ש״נעשה את זה אחרי החגים.״ ועכשיו זה הגיע. מה נעשה עם כל מה שהבטחנו? איך נתמודד עם תיבה מלאה ב-37 אימיילים? ויש את האירוע הזה שהבטחנו לקבוע, וגם את התור לרופא שבסוף לא הספקנו לקבוע, ובנוסף לכל זה צריך גם להתחיל את הדיאטה של אחרי החגים. 

אמאל׳ה!

רגע. שניה. תנשמו שניה לעומק... תרגעו...

לפעמים אנחנו שוכחים שהעבודה לא באמת נגמרת. המשימות לא באמת מסתיימות. כשתסיימו אותן - יבואו אחרות במקומן. כשתענו לאימיילים - יגיעו חדשים. ויותר מזה - כולם חזרו היום לעבודה - והם אתכם באותה הסירה - גם הם מנסים לצאת מהשוק, עם תיבות מיילים מפוצצות, ושני קילו חדשים בכרס. 

אז בואו נקח את היום הראשון אחרי החגים בפרופורציות. זה רק יום אחד, ואחריו יהיו עוד הרבה. לאט לאט אנחנו נגיע לכל המשימות, ונעשה את מה שחשוב, ונשכח ממה שמיותר. איך אני יודע? כי כבר יצא לי להיות כמה פעמים אחרי החגים, וגם ב-״אחרי אחרי החגים״ - והעולם חזר להסתובב בקצב שלו. 

אז קחו את היום הזה לאט. במקום לנסות להתחיל לעשות בבת-אחת שבע-עשרה דברים ביחד ולא לסיים אף אחד מהם כמו שצריך - עדיף להחליט על שלוש עד חמש משימות קלילות, ואותן לעשות בנחת, בריכוז. ההשלמה של המשימות האלו ייתן לנו קצת תחושה של סיפוק ועשייה, ואנחנו נחזור להרגיש שהכל בסדר - ומחר בבוקר יהיה קצת יותר קל.   

אז למשל המשימה הראשונה שאני עושה תמיד אחרי החגים, היא לעדכן את הפוסט הזה. לפני שאני פותח מיילים, לפני שאני עושה כל דבר אחר. זו משימה אחת לא מסובכת, שאני יכול להשלים, להרגיש טוב עם עצמי, ואז ללכת לשתות אספרסו שני.

הבנאדם צריך שיהיה לו אופק

פעם, כששירתתי בצבא, סרן יבגני סיפר לי שהוא הזמין טיסה לחו״ל שמונה חודשים מראש.

״למה כל כך הרבה זמן מראש? מה הלחץ?״ שאלתי אותו.

״הבנאדם צריך שיהיה לו אופק״ - ענה לי יבגני בחיוך הגדול שאפיין אותו - ״זה עוזר להתמודד עם השעמום של השגרה״.

יבגני - באינטואיציה של חכם סיני עתיק - צדק לגמרי.

נכון - צריך לדעת גם איך להנות מהשגרה. ואיך לעשות את היומיום למרתק ומהנה, וליהנות מהדרך, וכל זה.

אבל אין כמו אופק טוב שרואים אותו כדי להתמודד עם היומיום. ואני דווקא לא מתכוון לנסיעת חו״ל - זו היתה האינטרפטציה של יבגני לעניין - למרות שגם זה תמיד נחמד אם מתאפשר. 

אני מתכוון שתמיד כדאי שתהיה לנו איזו מטרה - עסקית, אישית, וואטאבר. מטרה יכולה להיות - להגדיל את הרווחים שלנו בשנה הקרובה ב-20 אחוז, או דווקא הפוך - להצליח לשמור על ההכנסות הקיימות אבל גם לקחת יותר חופש ולבלות יותר עם המשפחה/החברים. מטרה יכולה גם להיות - לזוז בעבודה לתפקיד שנראה לי מעניין. ואולי זה הפרויקט הזה שחלמתם עליו בפסח והגיע הזמן לשים לו דדליין

אם יצא לכם לקרוא את הפוסט הזה אתם יודעים שאני לא חושב שצריך ״מטרות גדולות ונעלות״. להיפך, ככל שהמטרה יותר קטנה, וברת-השגה, כך יהיה לכם יותר קל מבחינת המוטיבציה. אני, למשל, אוהב לקבוע מטרה לשלושת החודשים הקרובים - זה זמן שמצד אחד אפשר להספיק בו הרבה, ומצד שני הוא לא רחוק מדי מכדי להתחיל בדחיינות.

למשל, לפני שבוע קבעתי לעצמי שאני רוצה ברשימת התפוצה שלי 1000 עוקבים חדשים בשלושת החדשים הבאים. אז החלטתי לעשות כמה דברים. נגיד, למקד את הכתיבה שלי בתחום ספציפי , להוסיף פופאפ, להוסיף כפתור חדש לאתר, ויש רשימה של עוד איזה שלושים דברים קטנים שאני הולך לנסות כדי להשיג את המטרה הזו.

כשיש לי מטרה, אני עובר להיות במצב פעולה של ״ליזום״ ולא ״להגיב״. 

*(אגב הפוסט נכתב באפריל 2016. מאז נרשמו לניוזלטר עוד 4,000 איש, ועוד כ-1500 עוקבים לפייסבוק.)

מה עכשיו?

אז שניה לפני שאתם קופצים לענות על 2,540 אימיילים שהצטברו, רצים לעשות סידורים בעירייה ובדואר, נרשמים לשיננית, וקופצים מהחלון - קודם כל תנשמו. תזכרו שאתם רק בני אדם. תחליטו על כמה משימות פשוטות שרק אותן אתם רוצים לעשות היום - אבל מההתחלה עד הסוף - כדי לקבל תחושת סיפוק. 

ואז תדאגו שיש לכם אופק. תעצרו לכמה דקות, ותחשבו - מה הייתי רוצה להשיג בשלושת החודשים הקרובים? זו לא צריכה להיות מטרה גדולה או מסובכת - ההיפך, עדיף שזה יהיה צנוע אבל בר-השגה. 

_____

אגב, מישהו יודע מתי החופש הגדול מתחיל?