החיים שלך צ׳יפסים

מכירים את הביטוי Couch Potato? משמעותו – ״אדם עצלן, לא אקטיבי, שמעביר את זמנו על הספה, כמו תפוח אדמה שהניחו שם ולא זז. בדרך כלל הביטוי מתייחס לאדם שמעביר את רוב זמנו בצפייה בטלוויזיה.״

אז פעם עבדתי בחברה שרווחיה עלו, ככל שהיו יותר couch potatoes אמריקאים. ככל שגרמנו ליותר אנשים, לצפות ביותר טלוויזיה – כך החברה היתה מצליחה יותר. לכן באופן עקיף גם השכר שלי, ושאר התנאים – בונוס שנתי, איפה יהיה הנופש של החברה, וכולי – כולם השתפרו בהתאמה למספר תפוחי האדמה שנשארו לשבת על הספה.

לא, זו לא היתה חברה שמייצרת סוג של תפוצ׳יפס לאמריקאי הממוצע – אלא חברת הייטק מכובדת מאד, מיוחסת, סיפור הצלחה ישראלי. סטארטאפ שצמח ובתוך עשר שנים המוצר שלו סיפק טכנולוגיה שהגיעה לשליש מבתי האב האמריקאים. החברה הונפקה בבורסה, היו לה סניפים ברחבי העולם. היזמים שהקימו אותה היו גאונים – עסקית, וטכנולוגית. הדבר האחרון שאפשר היה לומר עליהם הוא, שהיו להם כוונות רעות. אנשים מדהימים – מלח הארץ – שפיתחו טכנולוגיה פורצת דרך.

אני הצטרפתי כעובד מספר 500. הייתי אז בן 28, גרתי בתל-אביב, בדירת שותפים. בדירה לא היתה טלוויזיה. היה מובן מאליו לכל המתגוררים שם – שלא נכניס את המוצר הזה הביתה. בישלנו ארוחות גדולות, לשלושתינו היו בנות זוג, הערבים היו ארוכים, עם קפה ובירה, שיחות לתוך הלילה, לפעמים כל זוג התבודד בחדרו. טלוויזיה? אין סיכוי. היא היתה השטן עבורינו. הדבר שהופך אנשים לזומבים. עכשיו אל תבינו אותי לא נכון –

היום יש לי טלוויזיה. וגם לו לא היתה, הייתי מספר לכם איך אני רואה נטפליקס במחשב. אני לא איזה מרדן נגד המרקע – זו לא הנקודה – הנקודה היא, שבאותו הזמן הייתי. חייתי עשר שנים בלי המסך הזה. המממ, כמעט.

כמעט, כי בעבודה שלי היו המון טלוויזיות. הייתי מהנדס-מערכת שאחראי על פיתוח מוצר שגורם לטלוויזיה שלך להיות הרבה יותר חכמה. להיות מסוגלת לקלוט 300 ערוצי HD בתקופה בה בקושי היו עשרה בארץ. מוצר שיודע לשלב פרסומות מתוחכמות – שנבחרות על פי האזור בו אתה גר – בתוך ערוצי הטלוויזיה האלו.

הייתי כותב את האפיונים למוצר, מדבר עם הלקוחות על המוצר, יושב עם צוותי הפיתוח כדי לוודא שהם יבנו את הפיצ׳רים הנכונים למוצר, ונוסע עם אנשי השיווק למכור את המוצר ללקוחות האמריקאיים שלנו (Verizon, AT&T, Time Warner). עכשיו מה הקטע –

שאני הולך בבוקר לעבודה, לבנות את המוצר המושלם עבור couch potatoes, ואז חוזר בערב הביתה למקום אליו לא תכנס טלוויזיה? איך ייתכן שזה היה נורמלי בעיניי? לא הרגשתי בכלל את הסתירה. לא התביישתי בעבודה שלי – התגאיתי בה. איך זה יכול להיות?

תבינו, אני גדלתי בשנות השמונים. ובשנות השמונים (עדיין) חינכו ילדים שעבודה היא לא משהו שאתה אמור להזדהות איתו. להיות גאה בעבודה קשור אך ורק לייחוס שלה. עו״ד? כבוד. רופא? כבוד. עיתונאי רציני? כבוד. סופר? כבוד. רו״ח בחברה טובה? כבוד. תוכן העבודה כשלעצמו – לא ממש חשוב. עו״ד שמקדם עוולות שעושים גדולים וחזקים על קטנים וחלשים? מה זה משנה – העיקר שאתה עו״ד. מהנדס שבונה מוצרים שמעודדים אנשים להיתקע מול הטלוויזיה ימים שלמים? מה זה משנה – העיקר שאתה מהנדס. אני מניח ש-

בתוכי הרגשתי את הסתירה. אבל לא היה מי ש-יעמת אותי איתה. החברה מסביבי הריעה לכך שאני עובד בהייטק. ההורים שמחו שאני מהנדס – וגם לו עבדתי בתעשייה צבאית שבין השאר מוכרת נשק למשטרים אפלים באפריקה – מבחוץ היה נראה שהעבודה שלי מכובדת. מה שלא ידעתי אז זה-

איך זה מרגיש לעבוד על משהו שאתה מאמין בו. האמת? אני מרגיש בר-מזל שהצלחתי להגיע לנקודה הזו. וגם – אני מרגיש מבועת שהגעתי לנקודה הזו, כי היא נקודת אל-חזור.

כי כשאתה עובד על משהו שאתה מאמין בו – הכל יותר קל. לקום בבוקר יותר קל. להיות *שם* ולתת את העבודה הכי טובה שלך – יותר קל. להתמיד גם בשעות הקשות – יותר קל. כשאתה עובד על משהו שאתה מאמין בו אתה חושב עליו גם בבוקר, גם בערב, גם בלילה, וגם במקלחת. וזה הרבה יותר קל להיות יצירתי. אתה מאמין בו כי אתה מבין את הצורך, ואתה מבין את הלקוחות, ואתה מבין את החזון – אז הכל יותר קל. וכשאתה מאמין במשהו – אין לך בעיה לשווק אותו ולמכור אותו. כי אתה לא מרגיש שאתה ״עובד״ על מישהו כדי שיקנה. שיווק?!

שיווק זה הדבר שכל החיים תיעבתי. שיווק היה בעיניי = לרמות אנשים. שיווק היה פרסומות של חברות ציניות שרוצות למכור לך משהו כדי לעשות ג׳ובות – לא כי הן אשכרה חושבות שהחיים שלך ישתפרו אם תקנה. ופתאום אני אוהב שיווק. כי איזה כיף זה לספר על משהו שאתה מאמין בו, לאנשים שרוצים לשמוע. פתאום אתה מרגיש שאתה יכול לעזור. וכן, יש גם חלקים שהם יותר קשים –

נגיד קשה לעשות שירות לקוחות – כי כשמישהו לא מרוצה ממה שבנית – אתה לוקח את זה ללב. וקשה לגלות שמשהו לא עובד כמו שחשבת שיעבוד – כי אתה לוקח ללב. ואם יש תקופה קשה – אז זה קשה פי עשרה – כי… נו… אתה לא רוצה שיישבר לך הלב. וזה שווה את זה כי –

להיות שכיר בחברה שאתה מאמין במוצר שלה הרבה יותר קל. מכיוון שאתה יותר יצירתי, ועם יותר מוטיבציה, אתה נהיה עובד יותר טוב. אתה מקודם. המשך הקריירה שלך כאילו נפתח לרוחב. אתה אוגר אנשים שיספרו אח״כ איזה כיף היה לעבוד איתך, כמה passion יש לך. וגם

להיות עצמאי שעובד על מוצרים שהוא מאמין בהם יותר קל. כי אתה פתאום לא נלחם ״לסגור״ פרויקטים, אלא מוצא כאלו שאתה מאמין בהם. והלקוחות רואים את הברק בעיניים שלך. ועדיין, כל זה קצת מסוכן כי –

אחרי שפעם אחת עבדת על משהו שאתה מאמין בו, אתה משתנה לתמיד. אין דרך חזרה. אתה נהיה קצת היפי. אתה פתאום מבין איך כל הדברים הגדולים בעולם קרו. הם קרו כי היו שם אנשים שהיה אכפת להם. והיה אכפת להם, כי הם האמינו במה שהם עשו, וייצרו, והמציאו, ותחזקו, ותיקנו, ושיפרו וחוזר חלילה. האמונה היא שיוצרת את המוטיבציה. לא ההיפך.

וזו אחת המשימות הכי קשות בעולם – להצליח לעבוד במשהו שאתה מאמין בו. אבל זו הדרך היחידה לעשות שינוי שתהיה גאה בו. זו הדרך היחידה להעביר את השליש-חיים הזה בעבודה – עם משהו שיש לו משמעות.