שבע בבוקר. אני נוסע על אופניים בטיילת. חוצה את הגשר בין הפארק לנמל, הוא צר ועשוי מעץ שגורם לגלגלים לטירטור נעים. עוקף בנינוחות זוג רצים מבוגרים. מולי מגיע ילד על אופניים – מה הוא ער כל כך מוקדם? ואז –
זמזום אופנוע מפחיד מאחוריי. פאק, כמעט נפלתי מהאופניים! מי החצוף שעולה על גשר הולכי רגל עם ב.מ.וו ענק?!
אה – אוקיי, אלו שוטרים. אחד רוכב, אחד רכוב. הסירנה לא דולקת אבל האורות מהבהבים-כחול. נחמד לראות שוטרים – הם בדרך לתפוס גנבים ולשמור עליי מפורעי החוק. אני יודע כי ככה סיפרו לי מאז שהייתי ילד. זה גורם לי להרגיש בטוח.
שלוש דקות עוברות, הגעתי לאמצע הנמל. ליד ארומה, אני רואה את השוטרים שותים אספרסו ארוך ליד האופנוע. האורות עדיין מהבהבים להם. זה לא הגנבים שחיכו להם – זה הקוראסון שקדים.
הם שוברים לי את הלב. נסעו על גשר צר וסיכנו את העוברים והשבים רק כדי להגיע לקפה? עשו קיצור דרך – ״מה קרה? אפשר לחשוב!״ – הם אומרים לעצמם בטח, כשרואים את המבט שלי ננעץ בהם דרך הקסדה המשטרתית.
שמונה בבוקר. מהשוטרים לא שכחתי, אבל העצבים שככו. אחרי מקלחת וקפה אני מגיע למשרד, שוב על האופניים. בא לקשור אותם למתקן של העירייה. זהו הדבר היחיד שיוצא מהאדמה שאני מוכן לקשור אליו את כלי הרכב שלי. כל השאר ניתנים לפריצה. כבר ארבע שנים שאני קושר ככה, עם אותו מתקן. ואז –
אני רואה את זה –
זה שובר לי את הלב. לא יעזרו מאות מתקנים כאלו שלמים – כשאתה רואה אחד חתוך – נוצר לך חיבור נוירונים חדש בראש. איך אוכל עכשיו לסמוך על זה? ארבע שנים של אמון ירדו לטמיון בגלל מחזה אחד אומלל.
לפני שש שנים עשיתי פרויקט פרילנס עם חברים. בניתי שני אתרים ללקוח אמריקאי עם כיסים גדולים, שהחברים שלי ידעו להזמין לו את הויסקי הנכון. אחרי חודשים ארוכים, העבודה הייתה מוכנה, ואני הייתי מוכן לתשלום. האחרון איחר לבוא. התקשרתי לחברים מודאג, לשאול אותם האם הדולרים בדרך. הם בדרך, ובשניה שיגיעו נשלח לך את חלקך – הרגיע אותי החייכן שבינהם.
הוא לא ידע שיומיים קודם, הוא לחץ בטעות על Reply to all. מאותו מייל היה אפשר להבין חד-משמעית שהכסף כבר עבר. אליהם, אבל לא אליי. והוא לא יודע שאני יודע.
הוא שבר לי את הלב. אולי היתה לו סיבה טובה לשקר. אולי היתה להם בעיה בתזרים. אולי הוא התכוון להעביר לי את הכסף למחרת. לא יודע, ולא אדע לעולם – כי החלטתי שאני לא עובד איתם יותר. לא חשוב כמה ניסו להתנצל – פעם אחת שבה האמון נשבר הספיקה לי.
ואתם, מה אתכם?
הפיתוי לעשות קיצור דרך, לנסוע על גשר העץ, הוא גדול. כולנו משקרים קצת, מרמים קצת, זה טבוע בנו מכל מיני סיבות שרק דן אריאלי יודע להסביר כמו שצריך.
אבל אנשים שאתם עובדים איתם – קולגות, מעסיקים, לקוחות – סומכים עליכם. לקח לכם שנים לבנות את האמון הזה.
תזכרו שמעשה אחד, יכול לקבור את כל האמון הזה עמוק בחול. פעם אחת של קיצור דרך, שקר אחד, פדיחה אחת – יכולה לשבור להם את הלב. אל תהיו זה ששובר את הלב. תעשו את המאמץ הנוסף – כי השם שלכם, הקרדיט שנותנים לכם, היכולת לסמוך עליכם – זה הדבר הכי יקר בעולם הקריירה החדש.