רועי פוברצ׳יק משתף במחשבות על אבהות בעולם החדש
יום האב הוא בגדול לא ממש יום שמציינים בישראל.
אבל המציאות היא שיום האב הוא יום מסובך. להיות אב זה דבר מסובך.
לפני כמה זמן הייתה לי שיחה עם אבא שלי. ללא ספק אחת הדמויות המשמעותיות בחיים שלי ואחד מההשראות הגדולות שלי.
דיברנו על מצב כלכלי. דיברנו על פרוייקטים שאני עובד עליהם כרגע. על אלו שאני רוצה לעשות ואלו שאין לי ברירה אלא לעשות.
דיברנו על מרווח נשימה לעצור ולהחליט על דברים. דיברנו על לעשות בחירות בחיים ומה מנחה אותם.
באמצע השיחה הוא הזכיר לי פרק מ”שנות הקסם”. בפרק ההוא, האב, נאלץ להתלבט בין עבודה שתכניס לו יותר כסף (שהמשפחה צריכה) אבל העבודה רחוקה מאוד מהמגורים שלהם וזה אומר שהוא יבלה את רוב היום שלו בנסיעות. זה אומר שהוא קם ויוצא מהבית לפני שהמשפחה שלו מתעוררת. זה אומר שהוא חוזר הביתה מאוחר אחרי שכולם הלכו לישון.
הוא לא רוצה את העבודה הזאת. אבל המשפחה צריכה שהוא ייקח את העבודה הזאת. הוא לוקח את ההחלטה הקשה ולוקח את העבודה שתרחיק אותו מהמשפחה שלו, או מהאפשרות לאיזשהם חיים עבור עצמו. הוא מסכם את זה במשפט I’m the provider.
אין לו ברירה. יש לו תפקיד מוגדר מאוד במשפחה. והוא צריך לתחזק ולהחזיק אותה כלכלית כדי לאפשר לכולם ללמוד, לחיות את חיי החברה שלהם ולהשאיר להם דלתות פתוחות.
I’m the provider.
זה משפט מאוד משמעותי בחיים של כל גבר. גם ב-2017.
גם בעידן של העצמה נשית. גם בעידן של קבלה חברתית ושינויים במבנים המשפחתיים.
כגבר, מגדלים אותך לספוג בשביל המשפחה שלך. מגדלים אותך שהמצב הטבעי שלך הוא קודם כל לוודא שהמשפחה שלך מאושרת וטוב להם. אחרי זה אתה. מגדלים אותך לדעת שהאחריות הראשונה שלך היא הרווחה של כולם. ובסוף אתה.
כמו שאומר קונור אוברסט באלבום האחרון שלו – My happiness is just a mere afterthought.
אבות, בעיקר כאלו שהיו אבות בשנות התשעים וה-2000 המוקדמות נדפקו הכי הרבה. כי כל החיים אמרו להם להיות סוסי עבודה דבר ראשון. ומצד שני, אכלו חרא על זה שלא היו מספיק בבית עם הילדים והמשפחה. עם כל ההתפכחות של “משפחה זה חשוב” וה”אבות החדשים” של 2010 ומעלה – אותם אבות עכשיו נתפסים כ”אבות שלא היו מעורבים מספיק”. והם רצו. תאמינו לי שהם רצו. אבל הם קודם כל היו צריכים להיות המפרנסים. I am the provider.
הכי גרוע זה המיתוס הזה שנולד אי שם בעבר – שהגבר מעדיף לבנות קריירה על פני להיות עם הילדים שלו. הכמות גברים שאני מכיר היום כחברים, הורים לחברים, שהחרטה הכי גדולה שלהם זה החוסר זמן עם המשפחה שלהם היא עצומה.
היום כגבר בישראל, התחילו למכור לנו את “אבא הוא הורה שווה”. וזה בא עם המון דברים מעולים, כמו לקחת את הילדה שלך מהגן. כמו לבלות איתה יותר זמן. לבשל עבורה. לשחק איתה. ללמד אותה דברים חדשים. אבל על הגב, איפשהו שם מאחורה, I’m the provider הוא מעין עוגן, מעין משקולת שיושבת על הגב.
I’m the provider הוא לא רק כלכלי. הוא משהו בחוסן הרגשי. משהו בפרקטיות שצריכה להיות באבא.
לאבא שלי, לחברים אבות שלי, לאבות של חברים שלי. להיות אבא טוב זה דבר מסובך. להיות בן זוג טוב זה דבר מסובך.
לקבל על זה קרדיט, ואהבה והוקרה, זה לא משהו שנמצא עדיין בנורמה הישראלית. כי גבר לא צריכים חיזוקים או תשבוחות. גבר צריך להיות גבר.
I see you out there. And you’re kicking ass.
הפוסט המקורי פורסם בפייסבוק וזכה להמוני תגובות. אם אתם רוצים להמשיך את הדיון – מוזמנים לעשות את זה שם.
רועי פוברצ׳יק הוא קודם כל אבא של אמילי. חוצמזה הוא גם הבעלים של סוכנות Growth Hacking שעוזרת לסטארטאפים לצמוח. וחוצמזה הוא חבר טוב שלי עם דעות מוצקות לגבי כל דבר בעולם.
