היום זה היום הראשון שהוא יום ראשון בשנה שהיא לא 2020. בגדול העולם עדיין לא עובד. אנשים מתים מקורונה. יש בחירות שוב. ומתחת לבית איזה מעצבן צופר בחמש בבוקר. מישהו בכביש עיכב אותו בדקה. הוא יעיר את כל השכונה כדי לחסוך דקה. כל הכבוד על הפרודקטיביות, גבר.
העניין הוא, שאני לא מאמין במספרים. או במזלות או במסלולי ירח. אני כן מאמין בסיפורים. שמה שאנחנו מספרים לעצמנו יש לו המון עוצמה. זה מין כוח-על שיש רק לבני-אדם. רובוטים היו מתים שיהיה להם אפילו קצת מהיכולת להאמין שיש לנו.
הבוקר רכבתי לעבודה דרך ענן. ראשון בבוקר זה סמן ימני למאוויים הסמויים שלך. כל הדרך ניסיתי להבין איך אני מרגיש. זה היום הראשון שהוא יום ראשון בשנה שהיא לא 2020. האם האוויר יהיה שונה? האם אני אהיה שונה? האם ארשה לעצמי לזרום פעם עם אמונה במספרים? האם אוכל להחליף את הסיפור רק בגלל שעברנו ל-2021? האם זה שכולם לקחו את 2020 ודחפו חזק למגירה מאחורי הגרביים שאתה כבר לא לובש אבל גם לא זורק – פשוט יעבוד?
לא יודע. אני אפילו לא יודע מה לספר לעצמי. ואולי בעצם זה מה ש-2020 רצתה לומר – שאנחנו לא בשליטה כמו שחשבנו.
העניין בלהיות מבוגר זה לנסות לדעת מה יהיה הסוף. כדי שיהיה אפשר לכוון אליו או לחשוש ממנו או לחכות לו.
וזה מה שהרגשתי על האופניים. שאני לא רוצה לחכות לסוף. לא לנחש אותו, לא לשאול אחרים מה הוא יהיה, ובטח לא לחיות בשבילו. מה שיש פה עכשיו זה מה שיש. אני אתן לילדה שלי לאמן אותי בזה: מצאתי שני פרחים ואבא פה איתי – אז ״עכשיו״ הוא מדהים. זו לא חוכמה כשאתה ילד – וכמעט בלתי אפשרי לגדולים. ועדיין – השנה בכל רגע אחפש שני פרחים ומישהו לידי שאני אוהב. זה צריך להספיק כדי לצמוח מאושר.
