בוס, צא לי מהווריד!

אין משהו יותר מעצבן מבוס או לקוח שיושבים לכם על הראש, נכון? אוקיי אז בואו נדבר על איך לקבל אוטונומיה מהמנהל/הלקוח שלכם –

*אני הולך לכתוב היום בלשון זכר. לפעמים אני כותב בלשון נקבה. הפוסט רלוונטי לשני המינים.

אם אתה הומו-אדאפטוס כבר הבנת שכדאי לך לאהוב את העבודה. או כי זו עבודה שאתה אוהב מלכתחילה, או שתצטרך להסתגל וללמוד לאהוב אותה – כדי להוציא ממנה את המכסימום עבורך. לפחות כל עוד אתה במשבצת הנוכחית.

ואחד משלושת הדברים שיגרמו לך לאהוב את העבודה שלך (ראה ערך ההרצאה הזו של דניאל פינק, או בספר שלי) הוא לקבל אוטונומיה כדי לעשות אותה. ככל שיתנו לך את החופש לשלוט במשימות שלך ובזמן שלך – כך תהיה יותר מרוצה. ככל שיתנו לך להחליט מה אתה עושה ומתי – כך תרגיש יותר משמעותי.או על דרך השלילה – ככל שיחטטו לך במשימות כל דקה – כך תסבול. כולם שונאים שאומרים להם מה לעשות, שיושבים להם על הכתף, ואז שואלים אותם פעם בשעה – נו, כבר עשית? נו, זה מתקדם? נו, איך הולך? נו, כבר שלחת? כבר עשית? כבר סיימת?

אין פלא שלפעמים מתחשק לך לקחת את היד, ולהעיף את הבנאדם הזה מהכתף שלך. אפילו אם הוא זה שמשלם לך משכורת או כסף על פרויקט. חלאס!!!! עזוב אותי! אני יודע מה לעשות, לא נולדתי אתמול. יותר מזה – כשיושבים לך על הכתף הרבה יותר קשה להתרכז. זה מלחיץ. יותר קשה להיות קריאייטיבי. זה פוגע בפרודקטיביות.

למה בעצם אין לך אוטונומיה לשלוט על המשימות והזמן שלך באופן יומיומי?

התשובה הסטנדרטית שיענה האדם הממוצע היא – ״כי המנהל/הלקוח שלי שתלטן. נודניק. קונטרול פריק. אוהב לשבת על הצוואר שלי.״וואלה? יש מצב. יש מנהלים/לקוחות שהם בלתי נסבלים. אבל אתה יודע איזו עוד אופציה יש? שהמנהל שלך לא נותן לך אוטונומיה כי אתה לא לוקח אותה. כלומר, אתה לא מאפשר לו לתת לך אוטונומיה. אני אסביר. אבל קודם אלך צעד אחד אחורה –

אתה יודע מה התחושה הכי כיפית שיכולה להיות למנהל/לקוח? שהוא יכול לסמוך על העובדים שלו. הפנטזיה של רוב המנהלים היא שהם לא צריכים כמעט להדריך את האנשים שלהם. הם יכולים לשבת בשקט, להתרכז, ולחשוב על האסטרטגיה של הצוות, של המוצר, של החברה. של איך לקדם את כל הדברים האלו כדי לייצר מכונה יותר נעימה, יעילה, לעבוד בה. לשבת ולתכנן איך בזכות הצוות שלהם הם יוכלו לקדם את העניינים בכיוון שצריך לזוז בו. ועדיין רוב המנהלים עסוקים בלרדוף אחרי העובדים, ולשבת להם על הצוואר עד שהוא נתפס.

אז כולם סובלים. וואלה יופי.

כן, תאמין לי, המנהל שלך מת לתת לך אוטונומיה. נקודת פתיחה טובה, נכון? מעולה. עכשיו בוא נבין למה הוא לא נותן לך, ואיך תוכל לחתור לשם. לא רוצה להבהיל או משהו, אבל יש מצב שתוכל לאהוב את העבודה שלך בתור מספר שבועות/חודשים.

בוא נתחיל מנקודת הקיצון. מהפנטזיה.

בפנטזיה שלך, אתה בא בבוקר, ואתה יודע על מה אתה צריך לעבוד. ואתה מחליט מה לעשות מתי. ומתי תקח הפסקות. ומתי תתחיל כל דבר, ומתי תחליף למשימה אחרת, ומתי תחזור לראשונה. מתי תהיה יצירתי, ומתי תעשה את העבודה היותר שחורה. אתה תחליט מתי בא לך להיות באינסטאגרם, ומתי בא לך להיכנס לסשיין של שעתיים של עבודה רצופה. בפנטזיה שלך אתה מדי פעם אפילו מעלה רעיונות חדשים, שהבוס מעולם לא הזכיר, והם מייצרים לך משימות חדשות. ואז אתה עושה אותן, ומרגיש שתרמת, ושאתה משפיע ושעשית שינוי. אתה תותח. כפיים. מגיע לך – באמת.

עכשיו בוא נדבר על הפנטזיה של המנהל או הלקוח שלך. בפנטזיה ההיא אתה בא בבוקר, ואתה יודע בדיוק על מה חשוב לעבוד. רגע לפני שהוא צריך לשלוח למישהו או להראות את התוצר – אתה כבר הספקת לשלוח לו את החלק שלך. כשהוא בא לדבר איתך על ״הדבר הבא״ אתה כבר מספר לו שאתה כבר עובד על זה. שהכנת טיוטה או רעיון. כשהוא צריך להציג משהו אתה יודע את זה ועוזר עם מה שאתה יודע הכי טוב. בפנטזיה של המנהל שלך אתה יודע בדיוק איך לתעדף את המשימות שלך, אתה עובד על החשובות קודם כל, וכשאתה אומר לו ״סורי, את המשימה הזו לא הספקתי״ אתם שניכם מחייכים אחד לשני, נותנים כיף באוויר, ואומרים בבת-אחת ״לא נורא, זה היה פחות חשוב״. בפנטזיה של המנהל שלך אתה מסיים מה שצריך בזמן. הוא לא צריך לחכות לך. וכשהמנהל שלו, או השותף של הלקוח שואלים אותו ״נו, הדבר ההוא כבר מוכן?״ הוא תמיד עונה ״ברור, העובד הפנטסטי שלי סיים את זה אתמול.״

יש שקיעה באופק, ואתם מדלגים לעברה באושר.

אז פנטזיה יש רק ב-דיסני. אבל איך תוכל לשפר את המצב הנוכחי, כדי להגיע ל-20% או 30% או אולי 80% לכיוון הפנטזיה? אם תוכל לשפר את האוטונומיה שלך בעבודה אפילו רק ב-20% – החיים יהיו יותר טובים. בחיי.

הוא צריך לדעת שתעשה את הדבר הנכון

העקרון הראשון והחשוב מכל הוא – שאפשר לסמוך עליך. הנדנודים הבלתי פוסקים של המנהל נובעים מזה שהוא לא סומך עליך שאתה תעשה את מה שצריך. וככל שהוא סומך עליך פחות – כך הוא יהיה יותר בלתי נסבל. וגם ההיפך – ככל שהוא יאמין למה שאתה אומר ומתחייב אליו – כך הוא ירגיש יותר דביל לשאול אותך
״נו, מה אתה עושה?״.

כי אולי אתה לא עושה את מה שהוא ביקש. זה יכול לקרות מכל מיני סיבות. אולי כשהוא ביקש ממך לעשות משהו, עשית רק חצי משהו. כי התעצלת. או שאולי עשית – אבל לא את ״משהו״ אלא עשית ״משהו אחר״. זה מתסכל אותך – כי אתה עבדת קשה. ״הוא לא לי הסביר את המשימה כמו שצריך״. המממ… זו הבעיה שלך, והמטרה שלך, להבין את המשימה כמו שצריך. נכון, הוא המנהל, הוא אמור להסביר כמו שצריך, ולתת משימות מדויקות. ואם זה לקוח – הוא צריך לתת בריף מאופיין היטב. וואלה? אולי אתה צודק. אבל בנינו? אף לקוח לא למד איך להיות לקוח. ומעטים המנהלים שלמדו איך להיות מנהלים. אז הם לא יודעים לתת משימות כמו שצריך. ובסופו של דבר זו הבעיה שלך, ולכן האינטרס שלך לפתור את זה.

הוא לא הסביר טוב? אז תשאל שאלות. כשהוא מסביר – תכתוב לעצמך הערות כדי שתזכור. ובסוף תחזור על מה שהוא אמר ותגיד ״אוקיי, בוא נראה שהבנתי נכון – אתה רוצה שאני _______, כן?״. ואם לא הבנת נכון הוא יתקן אותך.

יש גם מנהלים ולקוחות מעצבנים – הם מבקשים איקס, ואתה ממש מקשיב היטב ורושם הכל ומוודא שאתה מבין – אבל כשאתה מראה להם מה עשית הם אומרים – ״מה? זה בכלל לא מה שביקשתי, רציתי משהו אחר״. האנשים האלו עושים את זה באופן סדרתי, שזה מעצבן באופן סדרתי, אבל יש לזה פתרון קל. תתעד את המשימה במקום שזמין לשניכם – איזה Trello או Asana או גוגל דוק, או וואטאבר. תדאג שהמשימות מתועדות – ואז הוא לא יוכל לומר ״התכוונתי למשהו אחר״. כן! אתה תדאג! גם אם אתה חושב שזה התפקיד שלו – זה האינטרס שלך, אז תדאג לעצמך. ותעשה טובה, תכתוב את זה בצורה הכי מפורטת שאפשר.

סומך עליך שתעשה את זה בזמן

ואולי הוא יודע שתעשה את המשימה, רק לא סומך עליך שתעשה אותה בזמן. אולי כי אתה נוהג לומר לו ״זה יהיה מוכן מחר״ ואז זה מוכן רק בעוד שבוע. ומספיק פעם אחת שזה קורה, כדי לשבור את האמון שלו בך. אז תגיד לו מתי באמת זה יהיה מוכן. ואם הוא מבקש את זה למחר בכל מחיר, אז תעשה מה שצריך כדי לעמוד בדדליין (זה אפשרי, הנה איך).

לפעמים הוא סומך עליך שתעשה את המשימה בזמן, אבל הזמן שניתן לה הוא כל כך ארוך (נגיד שבועיים או חודשיים או יותר) – שהוא פשוט מפחד שאתה לא נמצא בכיוון הנכון. או שאתה כל היום בפייסבוק ועוד לא התחלת אפילו להסתכל על זה. זה נכון ממש אצל עצמאיים עם הלקוחות שלהם. הלקוח לא יודע מה אתה עושה שם הרחק במשרד שלך והוא מפחד שאתה משחק בגוגואים. אז הוא רוצה להציק לך כל הזמן כדי לוודא שאתה מתקדם.

וגם לזה יש פתרון קל. בתוך משימה גדולה, שאורכת זמן, צריך לשים באמצע נקודות ביקורת. תתאם אותן עם המנהל/הלקוח. תחליטו יחד שנגיד בעוד שבוע תראה לו את ההתקדמות, ואז עוד שבועיים שוב, וככה עד לנקודת הסוף. ומה צריך להיות (בשאיפה) בכל חלק. שוב – המנהל האולטימטיבי ידע לעשות את זה עבורך – אבל עזוב אותך מפנטזיות – תיזום את זה בעצמך. תקבע לכם ישיבות קצרות בלו״ז בהן אתה מראה לו את ההתקדמות. תחשוב איך הוא ירגיש. ברור שזה יגרום לו לדעת שהוא יכול לסמוך עליך. אם רק תקבע לשניכם כמה פגישות בדרך לדדליין – ועכשיו הוא פתאום לחוץ שאתה לא מתקדם – אולי במקום להציק לך הוא יחכה לנקודת הביקורת. אז אתה מראש תחסוך לעצמך טונה של הצקות. ובין לבין תוכל להחליט מה אתה עושה מתי. תהיה לך אוטונומיה. והיער היה מאושר.

אז מה עכשיו?

קח חמש דקות קטנות עם עצמך ותחשוב – איך אני יכול להשפיע על מה שאני עושה כרגע. איך אוכל לוודא שאני מבין בדיוק את המשימות שאני צריך לעשות. ושאני יודע להביא אותן בדדליין. איך אוכל להגביר את האמון של המנהל/הלקוח שלי בי. וכשקוראים לי לעבוד על משימה חדשה – איך אני מוודא שהפעם אני עושה את זה בצורה שתגרום למנהל להציק לי פחות. לך תילחם על האוטונומיה שלך. כי כשהיא תגיע אתה תיראה כמו גיף כלשהו של מישהו שיצא לחופשי.