Please enable javascript in your browser to view this site!

מעריב לנוער שלום: עזרתי לחמישה אנשים היום, האם אני בהריון?

תהיו איתי כנים לרגע.

דמיינו את הסיטואציה הבאה:

אורי, שהיה אתכם בכיתה בתיכון מתקשר אליכם. לא דיברתם 15 שנה. אתם זוכרים את אורי בתור בחור צנום, שקט, מופנם, מעולם לא דיברתם איתו יותר מחמש דקות, היה נראה שהוא מעדיף לדבר עם הקירות. אתם לא זוכרים ממנו יותר מדי, הוא היה חבר של מיכל אולי? כן? לא? לא זוכרים.

אורי מבקש מכם טובה. הוא איכשהו גילה באיזו חברה עבדתם לפני שנתיים, והוא מבקש בעדינות לדעת איך זה לעבוד שם. אתם מצליחים לדמיין איך הוא תכף מבקש שתמליצו עליו לבוס הקודם שלכם.

לפי סגנון השיחה, אתם מבינים שהיא לא תארוך פחות מ-20 דקות, ואולי יותר.

מה תעשו?

  1. תאמרו לו: ״אורי, אני בדיוק פה מוריד את הזבל ואין קליטה, תכף חוזר א א ל ל י י ך.״ תנתקו, לא תחזרו לעולם ותשימו את השם שלו תחת ״לא לענות״.

  2. תהיו נחמדים אבל תנסו תוך כדי השיחה לנחש מה יצא לכם מזה, ובדקה ה-9 תתחילו לזרז אותו לקראת סיום.

  3. תעשו איתו שיחה בנועם, תספרו לו כל מה שאתם יודעים על החברה, על הבוס, על המזכירות - בנתיים האורז שלכם נשרף על האש, הכלב עשה פיפי על השטיח, והילד צייר על כל הקירות בבית - אתם לא יודעים כי אתם בטלפון רק רוצים לעזור לאורי. לשניה לא עובר לכם בראש - ״מה יצא לי מזה?״

נו, מה תעשו בין השלושה?

אתם נותנים לוקחים או משווים? הבלוג של ליאור פרנקל

תהיו אמיתיים, אף אחד כאן לא שופט אתכם. לא כי אני לא שיפוטי, פשוט עוד לא המציאו דרך לתקשר דרך בלוג+קריאת מחשבות (הנה רעיון לסטארטאפ.)

נותנים, לוקחים, משווים - מה הכי שווה להיות?

לפני שלוש שנים יצא ספר מטורף שנקרא Give and Take. אני אומר מטורף כי הוא הטריף לי את הדעת כשקראתי אותו בסופ״ש. הספר עוסק באחד הנושאים שהכי מעניינים אנשים עסוקים (וגם פחות עסוקים):

האם כדאי לעזור לכל מי שמבקש? או רק למי שיצא לך משהו ממנו אם תעזור לו? או אולי בכלל כדאי לך לבקש יותר ממה שאתה נותן?

את הספר כתב Adam Grant שהוא פרופסור סופר-מבריק מאוניברסיטת Wharton, כותב רבי-מכר, שהוציא יותר מאמרי מחקר מכל הפרופסורים בגילו - הוא רק בן 34 - מה שאומר שהוא צעיר ממני בשלוש שנים, ומזל שהוא קירח כמו נזיר זן בודהיסטי אחרת כבר הייתי ממש מקנא.

סתם, אני ממש מקנא, למרות הקרחת.

give and take - סיכום הספר בבלוג של ליאור פרנקל

בכל אופן גראנט מחלק את העולם לשלושה - נותנים (givers), לוקחים (takers) ומשווים (matchers).

הנותנים הם האנשים שרק רוצים לתת, לעזור, בלי לצפות לרווח מיידי. בלי לצפות לרווח בכלל. הם מייעצים בכיף, פוגשים אתכם כשאתם מבקשים, עוזרים לכם בעבודה, משקיעים את זמנם לתמוך בכם כשביקשתם. אתם מכירים אנשים כאלו, אולי זה אתם. אמא שלי כזו דרך אגב (הי, אמא, את כבר קוראת את הבלוג שלי?)

המשווים הם אלו שעושים התחשבנות כל הזמן. הם נותנים ועוזרים אבל בעיקר כשהם יכולים לדמיין מה הם יקבלו בחזרה. על פי המחקר הרוב הגדול של האנשים - כנראה גם אתם - הם כאלו. אתם אולי ממש תשמחו לעזור, אבל בפנקס הסודי שלכם בראש סימנתם את זה בקטנה.

אחרונים ולא חביבים (עליי) - הלוקחים. הם אלו שרוצים לנצח כל עסקה. הם יבקשו יותר טובות או עזרה מאשר יתנו בעצמם. הם ייעזרו בכם, ואח״כ ייעלמו כשתצטרכו משהו בחזרה. יש עוד כמה מאפיינים מובהקים ללוקחים:

ללוקחים יש בממוצע תמונות יותר אטרקטיביות בפייסבוק. זה לא שהם יותר יפים או חתיכים, אבל תמונת הפייסבוק שלהם תהיה יותר מושקעת ומושכת מזו של המשווים והנותנים.

הלוקחים יתנהגו באופן לא סימטרי - בצורה קיצונית - לאלו שמעליהם בעבודה, לעומת אלו שמתחתם. למי שמעליהם בסולם תמיד ״ישמחו״ לעזור, ואת מי שמתחתם רק ינצלו, וכשאפשר גם יגנבו לו את הקרדיט כדי למצוא חן בעיניי הבוסים.

מכירים כאלו? בטח מכירים.

אתם שייכים ל-״לוקחים״ וקוראים את הפוסט הזה? תנו לי לספר לכם משהו - אתם חושבים שכולם רק מנסים לדפוק אתכם. אתם בטוחים שאתם רק מנסים להגן על עצמכם ועל הזמן והאנרגיה שלכם. צאו מהסרט. לכו לטיפול. זה לא לעניין. 

איפה היינו? אוקיי, הנה השאלה המעניינת -

מי מבין שלושת הסוגים הוא הכי פרוקדטיבי?

אמא שלי - שכאמור היא בצד הקיצוני של הנותנים - יכולה להעביר שעות בטלפון בשיחות עם אנשים שביקשו עצה או כתף תומכת. אבל אם היא מבלה איתם בטלפון שעות איך היא אמורה להספיק לעשות את המשימות של עצמה?

ואכן זה המצב. כשמסתכלים על הגרף שהתקבל במחקרים של גרנט, רואים שבצד של ה״הכי לא פרודקטיביים לא מספיקים שום דבר ממה שהיו צריכים״ - נמצאים הנותנים. הסיבה היא שמסביבם יש המון משווים, וגם לוקחים, שמנצלים את טוב ליבם לפעמים בלי סוף. והנותנים, מכיוון שהם נותנים, לא עושים חשבון - ויעדיפו לעזור מאשר לסיים את מה שהם צריכים לעשות. הם עובדים יותר שעות ביממה, ומספיקים פחות.

ומי נמצא בקיצון השני של הגרף? מיהם אלו שהם הכי פרודקטיביים, ולא רק זה מסתבר שהם האנשים הכי מצליחים במקום העבודה שלהם? 

אתם בטח אומרים לעצמכם - ״פייוווו... זה בטח המשווים! ידעתי שאני עושה את הדבר הנכון!״

אז זהו, שלא.

האם אלו הלוקחים המרושעים?

גם לא :)

מסתבר שבצד הפרודקטיבי ביותר, נמצאים - שוב - הנותנים!

ולא רק שהם הכי פרודקטיביים - הם גם האנשים הכי מצליחים, מקובלים בחברה, מקודמים מהר למשרות ניהוליות, אהובים על ידי כולם, ועוד ועוד סופרלטיבים. 

רגע, איך זה יכול להיות?

גם את גרנט זה הפתיע, אפילו קצת ביאס. מה תעשה עם מחקר שבו גילית שבשני הקצוות של מה שמדדת יש את אותו סוג בנאדם? זה אומר שהחלוקה הראשונית שלך היתה גרועה? הנחת המחקר שלך מפורכת?

לא. זה רק אומר שצריך לרדת לפרטים. תמצא עוד מאפיינים, ונסה להבין מהו ההבדל בין הנותנים בקצה האחד הממש-לא-פרודקטיבי של הגרף, לנותנים בקצה השני - הכי פרוקדטיביים.

ואכן יש הבדל, והוא אפילו לא כזה מפתיע. מסתבר שהנותנים המצליחים הפרודקטיבים, הנתינה שלהם היא אסטרטגית בשני מובנים: האחד - הם נותנים בעיקר לנותנים אחרים ולמשווים, אבל דואגים להרחיק את עצמם מהלוקחים הנצלנים. הם יודעים לזהות את הלוקחים, ומאד ייזהרו האם לתת להם עזרה או לא.

הדבר השני הוא - הם נותנים במנות קטנות ועוצמתיות. כלומר האפקט של העזרה שלהם חזק, למרות שהם משקיעים מעט מאד זמן בעניין. לדוגמא - אם אני אומר לאורי בטלפון: ״אורי, שמע, אני בדיוק עם האורז על האש, הכלב צריך להשתין והילד על הקירות - אין לי זמן לדבר, אבל שלח לי את הקו״ח שלך ואם זה רלוונטי אמליץ עליך״, ואז אקשר את אורי למקום העבודה שלי - אז זה לקח לי בדיוק חמש דקות, ואורי אולי ימצא עבודה בזכותי ולעד יזכור אותי לטובה.

המופנם שהפך למקושר

אחד הסיפורים המרתקים של גרנט הוא על בחור בשם אדם ריפקין שנבחר ע״י Fortune ב-2013 לאיש הכי מקושר עלי אדמות. ריפקין הוא יזם שהספיק להקים 3 חברות מצליחות לפני שהיה בן 30, אבל למרות זאת מסתבר שהוא בחור מופנם. הוא רצה לעשות משהו שיעזור לו להיות יותר חברתי - אז החליט שפעם ביום הוא עושה שלוש היכרויות בין אנשים שהוא מכיר. לא חשוב אם זה בנושא עבודה, אהבה או וואטאבר. אדם עשה את זה במשך למעלה מ-12(!) שנה ברציפות - וההיכרויות שלו הובילו לאינסוף קשרים עסקיים, ואפילו לכמה חתונות.

איך מישהו עסוק כמו אדם הופך להיות הנותן מס׳ 1? בדיוק על פי האסטרטגיה שהסברתי למעלה:

  1. הוא עושה היכרות בין אנשים - שזו נתינה עם פוטנציאל עצום

  2. זה לוקח לו בדיוק עשר דקות - הזמן של כתיבת אימייל/הודעה כדי לייצר את ההיכרות

גרנט בעצמו הוא נותן לא קטן. הסטודנטים שלו מספרים עליו שתמיד אפשר לפנות אליו, ושהוא עובד ששה ימים בשבוע כדי להספיק לעזור לכל מי שמבקש. אז הוא מעיד על עצמו שלא ברור לו באיזה צד של הסקלה הוא נמצא מבחינת הפרודקטיביות, אבל גם מסביר שמבינים את המשמעות של העזרה שלך, הרבה יותר קל לעזור. 

המחקר שלו גם שינה עבורו את התפיסה של מהי פרודקטיביות. מספר המילים או המאמרים שיספיק לפרסם - בכך למשל יכולה להימדד פרודקטיביות אצל פרופסור - לא מעניינת אותו כמו השינוי שהוא מחולל באמצעות כלל הדברים שהוא עושה במהלך היום.

דבר אחרון - אם אתם נמצאים בסביבה של לוקחים, תלמדו לזהות אותם ואז תתרחקו מהם - הם ימצצו את הזמן שלכם, וגם יגנבו את הקרדיט על דברים שעשיתם. למזלכם, מאד קל להבין מיהם - מי שמצוי בסביבתם ישמח לספר לכם עליהם מרצונו החופשי.

מקווה ש״נתתי״ לכם חומר למחשבה. סטגדיש.