Please enable javascript in your browser to view this site!

תגידו שלום ל-״הומו אדאפטוס״ - האדם החדש שהוא אתם.

אתם לא מה שהייתם פעם.

גם אני לא מה שהייתי פעם. אני מסתכל במראה ורואה אדם אחר.

אתם אחרים. מרצון או לא מרצון - אתם לא מה שהייתם. בטח לא מה שההורים שלכם היו. או סבתא.

מישהי שאני אוהב תמיד אומרת שעוד לא נולד הבנזונה שיעצור את הזמן.

אבל גם לא נולד זה שיעצור את האבולוציה.

פעם היינו קופים. אחר כך למדנו להשתמש באש. לדבר. לשיר. לכתוב. המצאנו את הגלגל. את הספר. המצאנו בלון פורח, את הפיצה, ואת הג׳ינס.

נהיינו חכמים יותר, גבוהים יותר, טכנולוגיים יותר. לתקופות גם אלימים יותר.

הפכנו למין השולט. כבשנו את העולם, שולטים בחיות, באדמה, באוויר ובים.

אבל בשנים האחרונות משהו השתנה. נדמה כאילו האבולוציה ניצחה את עצמה. אדם חדש בא לעולם. אדם שהוא אני וגם אתם.

כדי להסביר למה אני מתכוון, אני יורד שניה מהאולימפוס של המילים הגדולות- לקרקע עליה ניצבת סבתא נינה.

במורד האולימפוס יושבת סבתא נינה 

סבתא נינה (ז״ל) נולדה בליטא הקרה. ברחובות המושלגים צעדו סוסים וכרכרות. בילדותה ראתה את המכוניות מגיעות אל העולם, מחליפות לאט לאט את הסוסים. בימי חייה, רובם הגדול של רוכבי הסוסים איבדו את עבודתם. החכמים בניהם עשו שינוי - הם עברו לעבוד בתור נהגי מכוניות. גם בוני הכרכרות הפכו למובטלים. כי מכוניות לא עשויות מעץ. החכמים בניהם עברו לעבוד בתעשיית הרכב.

אבל המעבר הזה היה איטי מאד. כל כך איטי, שהיה קשה לשים אליו לב. זה לא קרה ביום אחד או אפילו שנה אחת או אפילו בעשור שלם. זה קרה ל א ט  ל א ט…

ללוויה של סבתי הגענו במכוניות. מהירות, משוכללות, שקטות. ארבעה גלגלים, ארבע דלתות, הגה ובלמים. סוסים לא נראו בסביבה. גם לא כירכרות.

כשסבתא נינה הגיעה לארץ, הצליחה להשיג עבודה בדואר ישראל. סבתא מעולם לא התלוננה על העבודה שלה. היא לא העזה לחשוב האם כיף לה בעבודה. האם היא מממשת את עצמה שם. האם הייתה יכולה לעשות משהו אחר במקום.

בעצם, אולי היא כן חשבה על כל אלו - אבל לא העזה לחשוב את זה בקול רם. זה היה דור אחר. דור שחי בקצב של העולם הישן. הקצב של העולם הישן הוא זה ששינויים מתחוללים בו מדור לדור, אבל אפשר לעכל אותם.

כשסבתי היתה אומרת ״פעם לא היה דבר כזה״ - היא התכוונה - ״לפני 70 שנה לא היה כזה״.

כשאמא שלי אומרת ״פעם לא היה דבר כזה״ היא מתכוונת - ״לפני 20 שנה״.

אבל כשאתם אומרים ״פעם לא היה דבר כזה״ אנחנו מתכוונים ״לפני שנתיים״. אתם אנשים אחרים, אני אומר לכם. נו, הנה אני מסביר -

את רוב החיים שלנו על כדור הארץ - העברנו בהתקדמות קדימה. התרבות, הטכנולוגיה, הגלובליזציה - תמיד זזנו קדימה.

אבל זו היתה התקדמות כמעט בלתי נראית

אם הייתם לוקחים אדם שחי בשנת 1250 ומקפיצים אותו במכונת זמן ל-1500 הוא היה נפעם. הוא היה פותח את העיניים לרווחה, מתפעל מהשינויים שקרו בעולם. הוא היה רואה כלי נשק טיפה יותר משוכללים, ובגדים טיפה שונים. הוא היה שם לב שהערים טיפה יותר גדולות, והאוכל טיפה יותר מגוון.

אם הייתם לוקחים אדם משנת 1500 ומקפיצים אותו עם מכונת זמן לשנת 1750 - היה קורה אותו הדבר. 250 שנה קדימה, המון שינויים קטנים, הוא היה מתפעל.

אבל מה היה קורה לאדם אם הייתם מקפיצים אותו משנת 1750 לשנת 2000? תחשבו על זה שניה.

הוא היה רואה ציפורים ענקיות ממתכת טסות בשמיים. הוא היה רואה אנשים שמדברים אחד עם השני משני קצוות העולם בטלפון, או באימייל. הוא היה רואה חולים, שנותנים להם לבלוע כדורים קטנים וצבעוניים והם הופכים לבריאים. הוא היה רואה צילומים מהחלל של כדור הארץ ולא מאמין שעל זה הוא עומד. הוא היה רואה אנשים משחקים בתוך מסך שנקרא טלוויזיה, ונפעם אל מול הספרייה הגדולה ביותר בעולם - מתחבאת מאחורי מסך שטוח עם שם מצחיק - ״גוגל״. הוא כנראה היה משתגע. או בטוח שהוא חולם. סיכוי סביר שהוא היה מטפס על גורד השחקים הקרוב - חוטף סחרחורת מהמעליות - וקופץ למטה מתוך ההבנה שהוא לא יכול לספוג את המציאות.

עכשיו תקחו אדם משנת 2000 ותקפיצו אותו לשנת 2017. לא 250 שנה - רק 17. רגע, בואו נעשה את זה אמיתי יותר. קחו את עצמכם, עכשיו, בשנת 2017, ודמיינו שאתם צריכים לחזור לחיות בשנת 2000. אין פייסבוק. אין יוטיוב. אין סמארטפון. אין אימייל שעובד כמו שצריך. אין יד2, אין לוחות דרושים באינטרנט. כשאתם מחפשים עבודה אתם צריכים ללכת לקנות עיתון ולחפש מודעת דרושים. כשאתם רוצים להיפגש עם חבר אתם קובעים איתו מראש, ואין אופציה לבטל ברגע האחרון. כשאתם מארגנים מסיבה - צריך להיפגש עשרים פעם כדי לארגן אותה, כי אין וואטסאפ. כשתסעו לחו״ל לא יהיה AirBnB, ואת המונית תפסתם ברחוב עם היד כי לא היה GetTaxi. כשתטוסו לחו״ל תקנו ספר תיירות ומפה כי אין google maps או waze, ואין בלוגים עם המלצות, וכשאתם שם אם נתקעתם עם הרכב או ברחוב לא מוכר - נשענתם על עזרת העוברים ושבים כדי להיחלץ משם. נשמע רומנטי? נכון. תאמינו לי שאתם תתפוצצו מעצבים בתוך יומיים.

(ותודה ל-Wait But Why הבלוג האהוב עליי בעולם על התרגיל המחשבתי הזה שגנבתי כדי להנגיש את העניין)

איזה טירוף. כולה 17 שנה.

ב-17 השנים האחרונות, התרחשו שינויים בעוצמה כמו זו של ה-250 שנה שלפני. וב-250 השנה הקודמות התרחשו שינויים יותר גדולים מכל מה שקרה מאז שהתחילה ספירת השנים הנוצרית.

מה זה אומר? זה אומר שאנחנו חיים בעולם שמאיץ. לא ״מתקדם במהירות״, אלא ״מאיץ״. השינויים לא רק שהם מתגברים, אלא הזמן שחולף בין שינוי אחד לשני מתקצר.

מה זה אומר עליכם? מה זה אומר עליי? מה זה אומר על להיות ילד, על להיות הורה, על להיות עובד, על להיות בוס? מה זה אומר על מה שיקרה פה בעשר שנים הקרובות? שלא לדבר על חמישים השנה הקרובות - אי אפשר לדמיין בכלל מה הולך לקרות בעולם הזה. תהיו רומנטים עד מחר, לא תהיה לכם ברירה אתם תהיו חייבים להשתנות. כלומר, להסתגל.

אנחנו נדרשים להסתגל. להסתגל לשינויים בעולם העבודה. להסתגל לצורה חדשה בה נחנך את ילדנו. להסתגל לעבוד בצורה מהירה, יעילה, דיגיטלית יותר. להסתגל לאיך לנהל את הבית והמשפחה שלנו בעולם המאיץ הזה. להסתגל לצורות תקשורת חדשות - כי אף אחד לא פרסם את ״ספר החוקים של איך לדבר לאנשים בפייסבוק״, ולצורות היכרות חדשות - כי אף אחד לא הסביר מה מותר או אסור לעשות עם טינדר. להסתגל לדברים הנהדרים שיש לעולם החדש להציע לנו, וגם לדברים הפחות נעימים. להסתגל לכך שיש לפנינו הזדמנויות חדשות ונפלאות - הקמת עסק נהייתה יותר זולה, הפרסום והשיווק נהיו זמינים לכל אחד. גם החינוך נהיה הרבה יותר זול וגמיש - אפשר ללמוד אונליין, ואפשר ללמוד בחינם מערוצים ביוטיוב. וכולי וכולי וכולי.

אתם יכולים לצעוק ״אמאל׳ה אני לא רוצה!״ ולברוח לחיות באי בודד, אבל דעו לכם - אין עוד הרבה איים בודדים פנויים. הוייפיי הגיע גם לשם. אבל זה לא חייב להיות מפחיד. זה יכול להיות מרגש. אתם יכולים לצעוק ״יאללה! הולך להיות מעניין!״.

האדם החדש שהוא אני והוא אתם - הוא האדם המסתגל. אני קורא לו ה- Homo Adaptus. זהו האדם שישרוד. זה האדם שישגשג. האדם שיצליח להגמיש את מחשבתו, מעשיו, והרגליו - תוך כדי מהלך החיים שלו עצמו - בעודו חי - בתוך הדור שלו עצמו - הוא זה שירוויח מהשינויים הבאים עלינו.

שימו לב - זה לאו דווקא החכם ביותר, ולא זה שלהוריו יש הכי הרבה כסף, ולא היפה ביותר. אלא, זה שישכיל להיות גמיש. זה שישכיל להבחין מתי הוא נדרש להשתנות. זה שידע לשדרג לעצמו גרסא תוך כדי שהוא זז.

האדם המסתגל לא רואה בשינויים המהירים של העולם החדש איום. הוא מכיר בכך שזוהי המציאות, ומי שמבחין בה ראשון יכול לנצל אותה לטובתו. הוא מבין שהוא חייב להישאר עם עיניים פקוחות, ולוודא שהוא עושה מהלכים אקטיביים כדי להישאר רלוונטי. כמו קודמיו ההומו אדאפטוס ישתלט על העולם. ככה זה באבולוציה ועוד לא נולד הבנזונה שיעצור אותה. סליחה על השפה אבל זה נכון.

 אני מדבר אליכם

אני האדם המסתגל. ואם קראתם עד פה - אז כנראה גם אתם. אתם הבנתם את זה כבר מזמן - גם אם לא נתתם לזה שם. ומסביבכם המון אנשים שמתכחשים לזה. וכשאתם מדברים איתם על שינויים והצורך להסתגל, ללמוד, להתחבר לאנשים כמותכם - הם מעקמים עין.

לכן אני כל כך מתרגש לבנות את בית הספר של העולם החדש. לבנות מרחב שיעזור לכם לשדרג גרסא. מרחב שיסתובבו בו מלא אדמים-מסתגלים כמוני וכמוכם - וילמדו מאדמים-מסתגלים אחרים איך לעשות את זה.  

השנים הקרובות הולכות להיות משוגעות. אני לא יכול לחכות כבר. ואתם?