פוסט אורח | גנית מייר
היי, היי, נעים לפגוש אתכם שוב. זאת שוב אני, גנית, מהפוסט “איך אפשר לדעת“. הצעתי בו כמה שאלות שאפשר לשאול את עצמכם, אישית, כדי להבין האם אתם נמצאים במקום מקצועי שטוב עבורכם. התגובות שקיבלתי מכם מאז היו פשוט נפלאות, משמעותיות והשפיעו עליי מאד. תודה לכן ולכם!
הרבה מהפניות שקיבלתי התייחסו, ישירות או בעקיפין, גם לשאלת הלימודים באקדמיה. חלקן הגיעו מאנשים שמתלבטים עכשיו לגבי התואר הראשון, וחלקן נשלחו ממי שתוהים לגבי חזרה ללימודים ושינוי מקצועי במורד הדרך. כל קשת הרגשות עלתה שם: שמחה, חרטה, שיתוף, הנאה, תסכול, התרגשות, בלבול ועוד.
מי שכתבו לי הם לרוב אנשים די מיודעים. הרי קיים אינסוף מידע שם בחוץ בנושא לימודים אקדמיים. להורים ולחברים יש בדרך כלל מה לומר, ואפילו בבלוג הזה תמצאו פרוייקט שלם עם מגוון דעות בשאלה הזאת, שכדאי לצפות בו. המשתתפים מעלים מגוון נקודות טובות, וחולקים את הנסיון האישי שלהם בבחירת התחום שלמדו (או לא). זה באמת מעניין!
אבל גם אנשים שקראו, וחקרו וצפו ולמדו, ואולי אפילו כבר ישבו בעצמם לקפה עם אנשים ממקצועות שונים שמעניינים אותם (מומלץ!), נשארים פעמים רבות עם ספקות לגבי ההחלטה הנכונה עבורם, אישית. כשאנחנו מדברים זה נשמע כך:
אני ממש מתלבטת בין פסיכולוגיה למשפטים. איך לדעת במה לבחור?
אני יודעת שאני רוצה לעבוד במשהו שקשור למחשבים ושומעת שבתחום הזה אפשר ללמוד הכל לבד או דרך עבודה. האקדמיה תהיה בזבוז זמן בשבילי?
לא ידעתי מה אני רוצה ללמוד ורציתי כבר לעשות משהו, וגם לא רציתי לאכזב את ההורים, אז התחלתי לפני שנתיים תקשורת במכללה. זה נחמד, אבל אולי יש משהו יותר טוב בשבילי?
אני יודע כבר שנתיים שאני רוצה לעבור לתחום חדש. אבל יש לי שני ילדים בבית ואני ממש לא בטוח אם לצלול לעוד תואר, ועוד אמנותי, זה מתאים עכשיו. מה לעשות?
כמובן שאנחנו כבר מבינים שאין לאף אחד מלבדנו תשובות לשאלות האלה, שאלות שכל אחת נאלצת לשאול ולענות עליהן בעצמה. אבל בהמשך לפוסט הקודם, גם במקרה של האקדמיה אני מאמינה שדווקא בהחלט יש כמה סימנים, אינדיקציות, שאולי יעזרו לכם (אישית) בתהליך קבלת ההחלטה.
1. איך את מרגישה היום לגבי לימודים במסגרת?
אני אוהבת ללמוד. הייתי תלמידה טובה ביסודי ובתיכון. הלימודים בבית הספר לא היו עבורי חוויה טראומטית, כמו שלצערי רבים מרגישים. להפך – בניגוד לעולם החברתי, שהיה מורכב, מצאתי נחמה בטקסטים תיאורטיים ובשאלות החד משמעיות שבמבחנים. כך שהזכרונות המוקדמים שלי מסביבה לימודית היו ברובם טובים. אני אוהבת לכתוב, לצבור ידע מובנה, ויותר מזה, אני אוהבת שמספרים לי סיפורים סדורים ומנומקים על העולם ומגישים לי אותם. אני גם כבר די מצפה להצליח בסוג כזה של למידה.
בנוסף, הסיפור המשפחתי בבית שלי ביחס ללימודים אקדמיים היה גם הוא מלהיב. ההורים שלי מאד נהנו מתקופת הלימודים שלהם. היו להם הרבה סיפורים חיוביים ומצחיקים על התקופה הזאת, בסגנון “תפרנים אבל מאושרים”: הם היו זוג נשוי טרי, יצאו סוף סוף מבית ההורים, הלכו הרבה ברגל ועבדו בעבודות זמניות מוזרות. הם גילו שהם לא טיפשים, הכירו חברים חדשים ובסוף בסוף גם ילדו את בתם הבכורה (זו אני).
במציאות הלימודים שלי, הסיפור של ההורים כמובן לא חזר על עצמו. העולם השתנה וזו כבר לא חוויית הלימודים בו (כמו שכבר אי אפשר לקנות היום דירה משנתיים שירות בקבע, ושרוב החברים שלי לא הכירו את אהובם בחטיבת הביניים, ושירושלים של 2010 לא היתה בדיוק ירושלים של 1983). אבל העובדה שמשני כיוונים הרגשתי טוב לגבי הלימודים עוד לפני שהם התחילו – היה לי בטחון פנימי שאני כנראה אצליח, והיתה לי סביבה תומכת שייצרה ציפיות חיוביות – היתה עובדה משמעותית. הלימודים באוניברסיטה (בפקולטות למשפטים, לחברה ולרוח) אכן סיפקו לי בדרך כלל את הטקסטים ואת הסיפורים הסדורים והמנומקים שאני אוהבת, בנוסף לחופש החדש והמבורך ללמוד מתוך בחירה, ובמסגרת תחומי העניין שלי.
אז מה, יא חננה, את אומרת שאם החוויות שלי מהלימודים בבית הספר ממש לא כאלה, אז סימן שהאקדמיה לא בשבילי??
חס ושלום. בית הספר יכול להיות מקום קשה ולא מייצג מהרבה בחינות. גם ממש לא הכרחי שההורים יקדימו אותנו, יסכימו איתנו או יעודדו אותנו בכל החלטה – להפך, היום אני מבינה שזה אפילו הכרחי לעשות מדי פעם משהו שהם לא יאהבו כדי להתפתח. אבל כשאני עומדת בפני ההחלטה האם ללמוד עכשיו ואיפה, לשאלה עם איזה מטען רגשי אני מגיעה ללימודים האלה, ואילו כלים יעמדו לשירותי כשהדברים יהפכו קשים (וב-3 או 4 שנים דברים בהכרח יהיו קשים מדי פעם) יש משמעות.
אגב, אם אני שוקלת לימודי אמנות, אז חוויותיי מחוג ציור או משירות צבאי שכלל עיצוב, מהמקהלה או ממגמת קולנוע כנראה חשובות להחלטה שלי לפחות כמו חוויות בית הספר, אם לא יותר. אחרים אולי יקבלו את הדרייב שלהם ממסגרת אלטרנטיבית שהיו בה, כמו תנועת נוער, מדריך כושר נערץ או חוגי סיירות, שם גילו שהם בעצם מאוד נמשכים לטקסטים על צדק חברתי, למשמעת העצמית שבפעילות גופנית או לחקר הסביבה, ושהם בעצם דווקא מאד צריכים ואוהבים את זה. אני מנסה לומר שהאקדמיה היא בסוף מוסד (גם אם משוכלל, פתוח ומאתגר יותר ממה שהכרנו). צריך להגיע למוסד הזה מוכנים, עם משאבים, התלהבות וכוחות.
אז כשאתם עוצמים את העיניים ומדמיינים שתלכו לכיתה בשנה הבאה, איך זה גורם לכם להרגיש? הרעיון גורם לכם להתרגשות חיובית כזו, של ציפייה? או שיש שם דווקא משהו אחר? אם התשובה הכנה היא יותר תחושת אימה, או כניעה, אולי כדאי לעצור רגע.
ואם אתם כבר יודעים על עצמכם בשלב זה שמסגרות כאלה עושות לכם יותר רע מטוב; שאתם אלופים בלימוד עצמי, חזקים באיתור הדברים שמעניינים אתכם לבד או ברשת; שאם משהו מעניין אתכם אתם מקדימים את האחרים לבד ומתעייפים מלחכות להם; שעשייה היא הדרך שבה אתם לומדים תיאוריה הכי טוב, או שאין לכם שום סבלנות לעודף תיאוריה – אולי כדאי לחשוב ברצינות על השאלה האם האקדמיה היא הדרך הכי טובה בשבילכם, היום, לפיתוח הזהות המקצועית.
יש אדם אחד קרוב אליי שהוא בדיוק כזה. מסגרות וחיכוכים עם המשפחה מסביב למסגרות השאירו בד’ האהוב צלקות, והוא לימד את עצמו כבר בגיל ממש צעיר איך לנתב את האינטלקט שלו למסלול אחר. היום הוא יודע ללמד את עצמו המון דברים לרמה מקצועית ממש: מתכנות דרך יוגה, ממוזיקה דרך גלישת גלים ועד סנואובורד. את הכל הוא למד מהתנסות, חברים, ידע שנמצא ברשת, עקשנות על, הומור במצבי חוסר הצלחה והמון חזרה ותרגול. וכן, הוא מרוויח משכורת מעולה. אני לא רואה את ד’ יושב בכיתה עם עוד 15-100 איש חודשים ושנים בכיף ומבחירה, או מבטא את הידע המרשים שלו דווקא במבחנים. זו באמת לא הדרך שלו, וזה כנראה התברר די מוקדם.
אבל במספרים, פגשתי מעט אנשים כמו ד’ (גם אם הסיפור שלו חוזר לא מעט אצל יזמים טכנולוגיים או אמנים מכל מיני סוגים). אולי רובנו, אחרי שנים של התמודדות עם לימוד פרונטלי, כבר די מיומנים בצריכת ידע באופן הזה ולמדנו איך להפיק ממנו תועלת בדרכנו, ואולי ההפך – עוד לא נאלצנו ללמוד איך לומדים בלי מסגרת. לכן אני חושבת שהלימודים באקדמיה אכן מתאימים להרבה מאיתנו כדי להתחיל פרק בחיים.
לכולנו מגיע ללמוד ולהתפתח, אבל גם ללכת לשם בנתיב של ד’ זה ממש בסדר ואפילו מעולה. כישורי למידה עצמית הם דבר מדהים וסופר מבוקש. אם את כזו, הדרך שלך כנראה צריכה להיות שונה ומתאימה לך, ולא לכולם.
2. תרגול כישורי חיים במקום בטוח – זו פריווילגיה
הסיבה העיקרית שבגללה אני בסופו של דבר נוטה לעודד שואלים ללימודים אקדמיים, אם הם כאמור מרגישים נוח עם מוסדות, היא כי תקופת הלימודים היא מקום טוב לתרגול לא מסוכן. בפסיכולוגיה קוראים לזה מורטוריום – זמן ביניים להתנסות, שממנו צומחות החלטות. זה ספייס, עוד זמן לחשוב ולהרגיש, זמן להמשיך לבדוק ולפתח זהות.
מעבר לכל תחום ספציפי, האקדמיה היא מקום טוב לעבוד על כישורי חיים כמו דחיית סיפוקים, עצמאות, כישורי למידה והעמקה, חשיבה ביקורתית, קבלת ביקורת, עמידה בדד ליינים, תיעדוף ויצירת קשרים בסביבה לא מסוכנת ותחומה. זה לא המקום היחיד שמאפשר לעשות זאת, אבל היא בהחלט מקום יחסית נוח.
בתואר בדרך כלל יש מועדי ב’ ואפשר לקחת קורס חוזר כשמשהו פחות הצליח. בניגוד לשאלות שבהחלט יופנו בעתיד למעסיק הקודם שלכם לגבי הביצועים שלכם בעבודה, אף אחד (אלא אם כן ממש תבקשו ממנו) לא יישאל את המרצים שלכם בתואר איך הייתם. בינתיים אתם זוכים להתאמן עליהם בעבודה הלא פשוטה של להפוך למבוגרים.
מסיבות דומות, תואר הוא בעיני גם כלי טוב לשינוי מקצועי בהמשך. נכון, תואר דורש הצטמצמות כלכלית ומאמץ בגיל יותר מבוגר, אבל אם באים מוכנים לכך גם התגמול הוא גדול. כי כשעושים שינוי, נדרש שוב מורטוריום. באוניברסיטה אפשר להתחיל שוב להתנסות בכיוון החדש, לפתוח את הראש למחשבות שאין להן מקום בחיי 9 עד 6, לחזור להלך הרוח של מי שמתחיל מהתחלה. אפשר להסכים להיות שוב תלמיד.
כדי לעשות שינוי, צריך להיזכר איפה התשוקה שלנו, לתת עוד מקום לחלקים בנו, להכיר מנטורים חדשים, לפגוש אנשים עם סדרי עדיפויות אחרים. האוניברסיטה היא מקום אחד שיכול לאפשר לנו את זה, ויש שם אפילו מדשאות וחתולים. ואולי בעצם זה לא ממש מקרי שנראה שגם ליאור וגם אני עצרנו בדרך לשינוי בשתי תחנות משותפות: טיפול, ותואר שני.
חשוב לי לומר בפה מלא: ללמוד באקדמיה זו פריווילגיה. שלוש או ארבע שנים נוספות שמטרתן להשקיע או לשקוע בעצמנו זה לא מובן מאליו, וגם אחרי מהפכת המכללות של הניינטיז היא רחוקה מלהיות זכות שנגישה לכולם. זה עולה כסף ובעיקר עולה בזמן: 3-4 שנים שבהן לא מרוויחים שכר מלא, ולא מושקעים (במאה אחוז או בכלל) בעבודה שמייצרת ערך ישיר למישהו מלבדנו. ברור שלמי שהוריו יותר מבוססים, או למדו בעצמם, יהיה משמעותית יותר קל להרשות את זה לעצמו.
ועדיין, בניגוד למצב בארה”ב למשל (שם הדילמה מקצינה מאד, כי לימודים במוסד טוב יכולים לגרור חוב של עשרות או מאות אלפי דולרים), חסם הכניסה הכלכלי לאקדמיה אצלנו נמוך באופן יחסי. רובנו נהיה מסוגלים לחסוך לתואר אוניברסיטאי באמצעות שנת עבודה בשכר מינימום, לצד קצת מלגות ועבודה חלקית במהלכו. זה לא קל בכלל, אבל לפחות בישראל זה עדיין אפשרי.
אז ההתפתחות המנטלית שמרוויחים בתואר, לצד הזמן הנוסף להתלבט ולחקור את עצמכם היא הזדמנות ואפילו פריווילגיה. אך יש לה עוד אספקט, חשוב אף יותר: לימודים באוניברסיטה מחדדים את היכולת לדבר בשפת האליטות, גם אם לא נולדת לתוכן. כמעט בלי קשר לשאלה מה תלמדו שם, אתם תדרשו להכיר את ההיסטוריה, התנאים החברתיים והפילוסופיה של התחום שתלמדו, שתהיה כמעט תמיד קשורה להיסטוריה של הרעיונות ב-150 השנים האחרונות (במערב). תדרשו לעשות קפיצה בחשיבה המופשטת שלכם, באיזשהו צד של המוח. תכירו פרדיגמות שונות לחשוב על בעיה, ואת השמות והמילים לתאר אותן. כלומר, בלימודים איכותיים אתם בעצם קונים את השפה וההיכרויות שמאפשרות לכם להתחיל להשתתף בשיח הזה. ודווקא למי שבא מרקע משפחתי לא פריווילגי, הידע הזה יהיה יותר מתגמל מלאחרים.
לא סתם צעירי ההגמוניה (גברים מרכזניקים יוצאי 8200, אני מדברת עליכם) הם כמעט היחידים שיכולים “להרשות לעצמם” לוותר על הלימודים – בבית שלהם כנראה דיברו בשפה הזאת בכל מקרה, והם כמעט היחידים שיש להם מספיק הון חברתי וקשרים ממקומות אחרים גם בלי לעבור באקדמיה.
אז אם את מסוגלת להשקיע שנה בעבודה כדי לטייל בדרום אמריקה או בהודו (ממליצה בחום!), שווה לך להשקיע עבודה ומאמץ גם כדי לממן את זכות היתר שהיא לימודים לתואר. לימודים בתחום מעניין יכולים לתת את קצות החוט המחשבתיים הראשונים, את השפה, כדי להתחיל לצעוד בדרך שמתאימה לך. מי יודע, אולי אפילו תצרי שם קשר עם מנטורים משמעותיים (הנה דוגמה די קיצונית).
3. חשוב ללמוד דווקא תואר “נחשב”? כי אני יכולה.
אני רוצה להחזיר אתכם לפסקה הקודמת לרגע: “לימודים בתחום מעניין יכולים…”.
בתחום מעניין.
לאקדמיה יש את כל הערך הזה להציע לכם, כשהיא פוגשת סקרנות ועניין שכבר קיימים שם. אחרת היא תוכל לשפוך עליכם מידע לאין קץ, שלא ישאיר חותם משמעותי.
אז אם אתם מברי המזל שבאמת באמת מתעניינים במאזנים חשבונאיים, ברפואה, בכלכלה, באדריכלות או בהנדסה (להלן “תואר נחשב”, או מקצוע) – כלומר אתם עצמכם מתעניינים, ולא ההורים שלכם או גורם משפיע אחר – מעולה. אין שאלה, אתם יודעים לאן ללכת. המשיכו לסעיף הבא, בהצלחה!
אבל מה אם אתם כמוני, וזה לא בדיוק המצב? מה אם מה שאתם נמשכים אליו באמת זאת פוליטיקה, ספרות, סוציולוגיה, קולנוע או היסטוריה, אבל ממש לא ברור לכם לאן תואר כזה זה ייקח אתכם?
ואולי אתם אפילו ממש טובים במתמטיקה, או שיש לכם פסיכומטרי גבוה, ואתם יכולים להתקבל למקצועות “נחשבים” מהרשימה הראשונה; זה רק לא הדבר שהכי מעניין אתכם, ואפילו לא בטופ 5.
האם לא עדיף ללכת ללמוד מקצוע, כי אפשר? הרי זה מה שכולם רוצים, לא?
אני חושבת שהתשובה במצב הזה, של רצונות מתנגשים בין עניין ליכולות, קשורה מאד לשאלה אחת: עד כמה בטחון הוא ערך מנחה בחיים שלכם?
אני שואלת, כי בשני הדורות הקודמים חוויות החיים כיוונו פעמים רבות אנשים ממעמד הביניים להעדיף בטחון תעסוקתי. הרבה מהורינו, שרוצים מאד להגן עלינו, הרגישו שהצליחו לעשות זאת כי בחרו בתורם במקצוע מכניס או בטוח, או גייסו את יכולותיהם לכיוון כזה. ואולי להורים שלכם היו אפשרויות אחרות מאד משלכם, והם לא חוו, או לא העניקו, הרבה בטחון ויציבות כלכלית?
זה הזמן לשאול את עצמכם (כבר לא אותם!): האם עבורכם היום, עמוקות ומתוככם, תחושת בטחון היא הדבר הכי חשוב בעבודה? האם לדמיין שבסוף החודש תהיה לי פרנסה בטוחה, גובר בעיני בודאות גם על חסרונות אפשריים כמו שעות ארוכות, חוזרניות או חוסר יצירתיות?
אם התשובה הכנה היא כן, אז יכול להיות שבאמת נכון לכם לשקול לכוון למקצוע, אפילו אם התואר הזה הוא כאמור לא הדבר הראשון ברשימת העניין האישי שלכם. אם התשובה הכנה היא לא, יש ערכים שחשובים לי יותר, כדאי לחשוב על זה שוב.
מפרספקטיבת זמן, תשובה כנה לשאלת הבטחון הופכת למאד חשובה בעיני.
אכן, במשרת הכניסה כרואי-חשבון-לא-נלהבים תרוויחו כנראה אפילו פי שניים יותר מהחברה-הקופירייטרית-הנלהבת שלכם. אבל איפה שניכם תהיו בעוד 5 שנים?
מתצפיותיי שאין להן כל ערך סטטיסטי, רואה חשבון (עורך דין, מתכנתת, אדריכל, מהנדסת…) שסובל נמצא אחרי 5 שנים כבר עמוק בתוך השחיקה. הוא לא הבולט או המוערך במשרד ואולי גם לא יציעו לו להישאר, ובטח שלא קידום. הוא יבוא די מדוכדך כל יום, יפיץ סרטוני “חמישי שמח” ואולי גם יתחיל להתבאס שהמשכורת לא עולה כפי שציפה; בכל מקצוע שהוא, למעלה יש פחות מקום.
מי שיתקדמו יהיו רואי החשבון שבאמת מתלהבים מהעבודה, ומצאו בה ערך לכשעצמה. מה יעשה הרו”ח עם המצב המדכדך הזה, תלוי כבר באופי שלו. אולי הוא קורא את הטקסט הזה ממש עכשיו.
בינתיים, הקופירייטרית הנלהבת (או הגרפיקאי הנלהב, המורה הנלהב לחינוך מיוחד, העובדת הסוציאלית, הצלמת…) התפתחה. אין ספק שרק עכשיו, אם ניצלה נכון את ההזדמנויות שלה, היא מרוויחה את המשכורת ההתחלתית של רואה-החשבון-הלא-נלהב. אבל היא בילתה חמש שנים בקבלת פידבק חיובי על העבודה וצלילה לתוכה. היא הרבה יותר בטוחה בעצמה. עכשיו היא חושבת על עסק צדדי משלה עם לקוחות פרטיים קטנים, או על שיטה חדשנית ששווה כתיבת מאמר. היא באה לעבודה בהתלהבות ועם רעיונות, שחוברים כעת לנסיון שצברה. ואם היא כבר אמא, עכשיו כשהדברים נהיו מאתגרים יותר יש לה הרבה יותר מוטיבציה פנימית לחזור לחלקת האלוהים שלה בשוק העבודה.
יש הרבה דרכים לחשוב איך להרוויח יותר מדברים שאוהבים לעשות. אין הרבה דרכים לזייף הרגשה טובה שלא מרגישים. נכון, אי אפשר לצפות במאה אחוז איך נרגיש בעתיד, וגם אם ננסה אולי נטעה. אך לדעתי לפחות גם את פרמטר ההתלהבות לגבי המקצוע קל לזהות יחסית משלב מוקדם, כבר בלימודים. הרי כבר מהשנה הראשונה לתואר ידעתי שמשפטים זה לא בדיוק זה בשבילי, וגם ראיתי איך נראים אנשים שכן.
לצערנו, אף הליקופטר לא יצניח עלינו את הידע לגבי הדברים שנהנה ללמוד או לעשות בעבודה. אין ברירה אלא להתנסות ולהקשיב, להתנסות ולהקשיב, תהליך שתיארתי פה. אין אף אחד אחר בעולם שיכול להתנסות במקומכם, להחליט במקומכם מה הערכים שלכם, ואיפה בטחון והתלהבות ממוקמים ביניהם.
10 שנים אחרי התואר הראשון אני חושבת שהתשובה שלי, ורק שלי, לשאלת התואר הנחשב שאינו מלהיב מספיק היא – לא. עבורי בלתי אפשרי לצעוד בדרך ארוכה כשהלב והעניין לא שם. גיליתי שעבורי אישית יש כמה ערכים שעומדים מעל הבטחון שמעניק מקצוע, ושאת דרכי לסטטוס (שבעצם היה מה שמשך אותי, יותר מבטחון) אפלס בדרך אחרת.
אז כמה בטחון תעסוקתי שווה לכם?
4. הבנתי שלמדתי תואר שלא היה נכון לי. מה עכשיו?
אז כבר למדתם תואר כלשהו משלל סיבות, והיום אתם חושבים בצער שהוא לא היה הדבר הנכון ביותר בשבילכם. למעשה, הוא עזר לכם להבין שזה לא מה שאתם רוצים. אז מה עכשיו?
קודם כל, לנשום עמוק. לא משנה מאיפה ולאן אתם עוברים, תואר אקדמי שכבר למדתם נושא בכנפיו יתרונות שצריך וכדאי לנצל, כולל ערך “שיווקי” (במקרה הזה, אתם המוצר). מעבר לכך, הכישורים וההיכרויות שצברתם לא נעלמו בגלל שעברתם תחום, גם אם הדרך המקצועית שלכם התארכה. אין ספק שדברים שלמדתם בדרך הזו, גם אם בדיעבד היו “ליד” מבחינתכם ולא היעד הסופי, נתנו לכם כלי עבודה שתוכלו להשתמש בהם.
7 שנים של תרגול כתיבה משפטית די מייגעת התגלו כבית ספר מצויין לניתוח טקסט ולהתמודדות עם שכתוב ועריכה. צבירת ניסיון חוזי מסויים התגלתה ככלי עסקי חשוב מאד. הדיונים שהייתי מסוגלת לנהל על סוציולוגיה, פסיכולוגיה או כלכלה ישראלית עשו אותי מורה מבוקשת יותר. גם יתרון הגיל והבשלות בהחלט עזרו לי לבלוט בקרב הניגשים למשרות כניסה בתחומים החדשים.
זה היה נכון בשדות הספציפיים שלי, אבל אני מאמינה שזה נכון תמיד. זכור לי שליאור דיבר על נסיונו כמעצב פרילנסר, ועל יתרונות העובדה שהיה מנהל פרוייקטים בגלגול קודם, בקרב מעצבים אחרים.
מטפל-לשעבר שישלב את כישוריו ביכולות הנדסיות חדשות, יבלוט בקרב הקולגות המהנדסים שלו. העסק של מעצב הפנים שמבין גם בחשבונאות ובניהול פיננסי, יבלוט בין מעצבים. לדוקטורנט שיודע לתכנת יהיו יתרונות בקרב חוקרי מדעי החברה.
בקיצור, אם כבר למדתם משהו, יש לכם כישורים שלאחרים אין. אתם יכולים, אפילו שלא במתכוון, לעשות דברים אחרת, להביא שיטות עבודה וצורת מחשבה מעניינת לשולחן החדש. לעשות סינתזה מעניינת, להציע קשרים והיכרויות שאין לאחרים, לקרוא טקסטים או תוכניות או גליונות אקסל שאחרים לא מרגישים איתם נוח… כל אלה מביאים ערך מוסף. ואולי בהמשך תגלו שבכלל המצאתם לכם מסלול היברידי ייחודי?
כי האמת היא שהחלוקה בין תחומי דעת היא ממילא חלוקה שרירותית במידה רבה. בעולם, הכל מתחבר.
ואם במקרה אתם עוברים מתחום נחשב-שאינו-מעניין-אתכם לתחום מעניין-אתכם-שאינו-נחשב, התואר הקודם שלכם נושא לא רק מיומנויות מעשיות אלא גם ניחוח קורות-חיימי של יכולות גבוהות, עמידה בדרישות תחרותיות וכד’. הסיפור שלכם מאותת שאתם גם בעלי יכולות גבוהות, וגם באמת חושקים בתחום החדש.
אז כבר צלחתם תואר שמקורו “מה יגידו”? נופפו בו בגאווה והרשימו את דרככם למסלול החדש שלכם.
5. בין הדימוי לחיים עצמם
ואולי אחד הקשיים בבחירת הדרך בעידן שלנו היא בכלל עלייתו והתחזקותו של הדימוי. יש מבחר כל כך גדול ומבלבל של תארים ומקצועות, שאנחנו לרוב מסתפקים בייצוג שלהם באמצעות דימוי מאד כללי ועקרוני שכזה, אולי אפילו דימוי ויזואלי. תחשבי מה זה אומר להיות רופאה (דימוי: חלוק, אלטרואיסטית, עייפה, חשובה) או מה זה להיות עורכת דין (חליפה, תחמנית, מתוחכמת, אובג’קשן); מי הוא הייטקיסט (כפכפים, מקרר מלא, מקליד במרץ) או איך נראה סופר (אמנותי, מיוסר, אולי עני?). בהתאם לדימוי, אולי אפילו כבר פיתחנו רגשות חיבה או סלידה כלליים כאלה לגבי מקצועות שונים.
אך כשחושבים על זה עוד, ייתכן שקיבלנו הרבה מהרעיונות האלה ממקורות לא ממש מייצגים (היוש “האנטומיה של גריי”, שלום לך “האישה הטובה”). הם גם די כלליים, או לפחות מבטאים זווית ראייה מאוד רחבה, אולי רחבה מדי. קצת לא נעים אולי להודות בינינו לבין עצמנו שלא ממש בטוח שאנחנו… יודעים מה בעצם עושים שם במהלך היום? כאילו, ממש עושים. באים בבוקר ו… איך נראית השגרה?
אבל ההנאה או התסכול היומיומיים שלנו בעבודה יושפעו בדיוק מהרזולוציה הזו, של מה עושים בהם ממש, עם הידיים והראש, בבוקר, בצהריים ובערב. איזה סוג מחשבות חושבים, מה כתוב בדפים שקוראים, על מה מדברים, ועם מי.
לגבי מקצועות שאתם באמת שוקלים ללמוד, אני ממליצה בחום: אל תסתפקו בדימוי. ודאו שאתם חווים עד כמה שניתן את ההרגשה האישית שלכם בסביבת העבודה הזו מבפנים.
אז אם את מתלבטת בין הנדסת תכנה לפסיכולוגיה, אולי הדבר שהכי דחוף לעשות, עוד לפני סמסטר א’, הוא להתפלח לשיעורים בשני התחומים כבר עכשיו (אל תגלו), להתנדב בהוסטל ולהירשם ל- she codes.
אתם יכולים לקרוא עוד על חשיבותן של התנסויות, ושל ההקשבה לעצמכם לאחריהן ובמהלכן, כאן.
ללכת על זה
בסופו של יום, ההחלטה לגבי לימודים היא לא החלטה שמתקבלת (רק) באופן שכלתני, וטוב שכך. אחרי שקראתם, והתנסיתם, וחשבתם, והתייעצתם, כנראה שתגיעו למחסום שבו כבר אין בכך יותר תועלת.
אז נותר רק לקבל את אי הודאות שבחיים, ופשוט ללכת על זה – על ההחלטה שמרגישה הכי מנחמת, משמחת ומתאימה – גם אם בעתיד היא עוד תשתנה.
מזל שהחיים (בניגוד למבחנים בבית הספר) כל כך עשירים ומורכבים שאין בהם אף תשובה נכונה, רק שיקולים לכאן ולכאן. בהתאם, לרוב גם אי אפשר לטעות. רק לצבור נסיון, ללמוד ולהשתפר כל הזמן בהבנה מה הכי טוב בשבילכם.
גנית מייר היא ראש מחלקת הלקטורה בהוצאת “עם עובד”. היא מלמדת עברית ותרבות ישראלית באוניברסיטאות מובילות בניו-יורק, עורכת ומלווה כותבים בתהליכי כתיבה והוצאה לאור. בהכשרתה, היא פסיכולוגית חברתית ועורכת דין. היא יותר מתשמח אם תצרו איתה קשר .