Please enable javascript in your browser to view this site!

״אתה בכלל לא מכיר אותי!״ - אמרה, וצדקה.

״אתה בכלל לא מכיר אותי!״ היא אמרה בכעס, סגרה את הדלת מאחוריה, והשאירה אותי עם עיניים דומעות ישוב על ספפה עמינח אדומה. 

קמתי מהספה, הכנסתי את הקסטה של לד זפלין למערכת הסטריאו הזרחנית, לחצתי פליי, ו-Whole Lotta Love התנגן בקולי קולות, כשאני צורח לתוך הכרית - ״מה יש להכיר, מה?! למה בנות תמיד משתמשות בתירוץ הזה?!״

היינו בכיתה ו׳.

היא נפרדה ממני על סעיף ״חוסר היכרות״.

מאוחר יותר גיליתי שזה בעצם היה על סעיף ״אני מאוהבת בעופר החתיך והוא החליט שגם הוא מאוהב בי אז ביוש״. עוד לפני ש-FOMO היה ביטוי שגור, היא הבינה אינטואיטיבית שהחיים שלה עם עופר יהיו יותר טובים. 

או לפחות החופש הגדול.

אבל הסעיף לא משנה לענייננו. היא צדקה, אני לא הכרתי אותה. לא הספקתי, והאמת גם לא הבנתי אז שום דבר על בני האדם.

לא ידעתי מה זה אומר להכיר מישהו, או למה חתיכיזם זו תכונה עדיפה על תבונה - כך לפחות עד סוף התיכון.  

אבל למה עזבת אותנו ככה?

ב-2009, באפגניסטן הרחוקה, טוראי Bowe - חייל אמריקאי שבא להציל את האפגניסטנים מעצמם - החליט שנמאס לו. הוא עוזב.

ממש ככה - עוזב, רגלית, את הבסיס שלו, ומתחיל לטייל לכיוון לא ברור. 

לטייל באפגניסטן לבד עם מדים אמריקאיים זה כנראה רעיון רע. טוראי בוו נתפס בידי לוחמי הטאליבן, והוחזק בשבי חמש שנים. הוא שוחרר רק ב-2014, בעסקת החלפה עם חמישה טאליבנים מפחידים. 

כשנשאל בוו למה הלך לטייל - טען שניסה להשיג תשומת לב. לטענתו, המפקדים שלו היו לא-אחראיים עד כדי שסיכנו את חייו ואת חיי חבריו. ואם ייעלם לקצת, יתריעו שחייל נעלם, זה יעשה רעש שבעקבותיו, אולי, יתחילו לחקור מה קורה שם בפלוגה. 

אבל לכל מי ששירת עם בוו, היה נדמה שהוא פשוט ערק מהצבא. או כי דביל, או כי הוא משוגע. 

למי להאמין?

המו״מ על החזרתו של בוו ארך זמן ארוך, וכשהוא כבר חזר, אף אחד כמעט לא שמח בשמחתו. חבריו לפלוגה, כועסים עליו שערק, ושבגללו מתו חיילים - במהלך החיפוש אחריו. הרבה מהאמריקאים כועסים על זה שהוחזרו שבויים מהטאליבן בשביל דביל שכזה. עדיף היה שיתנו לו להירקב בשבי.

אחרי החזרתו לאמריקה, הוחלט שבוו יעמוד בפני בית דין צבאי למשפט על עריקה. 

אז מה הלך שם באמת? ומה הקשר לזו ששברה את ליבי?

שרה קוניג היא היוצרת של Serial - פודקאסט שמספר סיפור אחד, במשך אחד-עשר פרקים. בעונה השניה של הפודקאסט, שרה מספרת את הסיפור של בוו הטוראי המוזר.

פרק אחרי פרק, נחשפים בפני המאזינים זוויות חדשות. שרה חופרת וחופרת, היא משתמשת במאות שעות של ראיונות עם כל מי שמוכן לדבר. עם בוו, החיילים מהפלוגה, חברי הילדות שלו, מפקדים מהצבא, פוליטיקאים, דיפלומטים שהיו קשורים לעסקת ההחלפה…  שרה מנסה להבין מי זה האיש הזה, ולמה עשה מה שעשה?

מסתבר, למשל, שלפני שבוו הצטרף לפלוגה, הוא היה בטירונות במקום אחר. שם, אחרי שלושה שבועות הוא התחרפן, ושחררו אותו הביתה על סעיף נפשי. איך יכול להיות שמגייסים מחדש חייל שאובחן כחולה נפש?

מצד שני, מסתבר שלא באמת נהרגו חיילים בחיפוש אחרי בוו, כמו שטענו רבים בצבא. זמן קצר אחרי תפיסתו, המודיעין כבר ידע שהוא הועבר בחשאי לפקיסטן. אז איך אפשר לטעון שחיילים נהרגו באפגניסטן בחיפוש?

מצד שלישי, מסתבר שגורמים בצבא השתמשו בתירוץ של ״חיפוש אחרי חייל שנעלם״ כדי להוציא משימות שלא קיבלו עליהן אישור (מי שהיה בדרגים גבוהים בצבא, יודע שזה מאד מקובל, גם בארצנו). כלומר, החיילים בדרגות הנמוכות חשבו שהם יוצאים למשימת חיפוש חייל נעדר, לא הכירו את הפוליטיקות בדרגות הגבוהות, ולמעשה יצאו למשימה אחרת בכלל.

מצד רביעי… מצד חמישי.. מצד שישי… ככה תשע שעות של פודקאסט, אחד-עשר פרקים.

לאט לאט הסיפור כולו נחשף. המאזין לומד שאין אמת אחת. לכל אחד בסיפור יש אמת משלו, שהוא מאמין בה, מסיבה טובה. תשע שעות של הקשבה, שמבוססות על מאות שעות של תחקירים, נדרשות כדי להתחיל לגבש דעה משלך על מה שהיה שם. תשע שעות!

החיים שלך הם הסיפור הכי מרתק בעולם

במהלך ההקשבה לפודקאסט, לא יכולתי להפסיק לחשוב כמה אנחנו סבוכים.

איך לכל דבר קטן שמישהו אומר לי, יש היסטוריה עצומה של אירועים, וחוויות, וזוויות ראייה, שהגיעו לכך שבשניה זו, הוא אמר את מה שאמר. וכדי להבין למה באמת התכוון, אני אצטרך להקשיב לו עוד תשע שעות.

לפחות. 

כל מי שאני מכיר, בטוח שיש לו אינטואיציות נפלאות. כל מי שאני מכיר, חושב שאחרי דקה של היכרות עם אדם חדש, הוא ידע להבין מי עומד מולו. גם אתה או את שקוראים את זה עכשיו, כנראה שפעם אמרתם לעצמכם או למישהו לידכם - ״אני, תן לי חמש דקות ואני קולט את הבנאדם.״ גם אני אמרתי.

אנחנו טועים.

אפילו פגישה של שעה לא תעזור לכם.

כדי להכיר מישהו, כדי להבין את הסיפור שלו, כדי להבין למה הוא אומר את מה שהוא אומר, ולמה הוא באמת מתכוון, ולמה הוא עושה מה שהוא עושה - צריך תשע שעות של היכרות. לפחות.

אנחנו חיים בעולם מהיר. משתדלים להיות פרודקטיביים. מנסים ״לדחוף״ הרבה פגישות ללו״ז, ליצור הרבה קשרים חדשים במהירות. הי, להתחבר עם מישהו בפייסבוק לוקח בקושי שניה וחצי. 

אבל זה לא אומר שאנחנו מכירים. 

כלומר, יש רק מספר קשרים מצומצם שאפשר להספיק לייצר בחיים האלו - אני מדבר על היכרות אמיתית. לא חשוב אם מדובר בחברות, או בקשר עסקי/בעבודה. זה לוקח שעות, וימים ושנים. 

לכן הבחירה עם מי לבלות את הזמן שלי, היא אחד הדברים הכי חשובים לי בחיים.

אל תקחו את הזמן שאתם מבלים עם מישהו כמובן מאליו. זו ההזדמנות שלכם ללמוד עוד זווית חדשה על הסיפור שלו. ואם תחפרו מספיק תגלו שזהו הסיפור הכי מרתק בעולם. 

כמעט כמו הסיפור שלכם ;)