חושבים שאני צוחק? שזו איזו התחכמות ״פרנקלית״?

לא. בשיא הרצינות – אני מרגיש כשלון. 

לא מאמינים? תשאלו את נגה (אשתי הטרייה). היא רואה אותי עם פרצוף תשעה באב כבר מאז י׳ בתמוז.

כבר שבועיים שזה לא זז. 

אני דופק אגרופים לקירות, תולש שערות, מגרד עם הציפורניים את התחתית של האינטרנט – וזה בקושי זז.

ולא תגידו אני יושב ומסתכל על התקרה – ממש לא – אני קם מוקדם בבוקר, בלי יותר מדי מצברוח, יוצא למשרד שלי כבר בשבע – כותב, חושב, לומד, מצלם, חושב, מפיק, עורך, קורא, מפיץ…

וזה בקושי זז.

לומד עוד טכניקה חדשה, מנסה סיבוב באוויר, פליפ-פלופ לאחור – אולי עמידת ראש תעבוד?

לא זז.

אוף!

אני יותר גרוע ממה שחשבתי. כשלון.

״אפשר ללמוד הכל״? בולשיט.

״כל אחד יכול״? בולשיט.

״אם רק תמשיך לנסות תצליח״? בולשיט.

בולשיט, בולשיט, בולשיט!!!

 

ליאור, הכל בסדר?

לא, הכל לא בסדר!

לפני שבועיים החלטתי לנסות משהו חדש.

התחלתי לצלם סדרת סרטונים לערוץ יוטיוב של הנוסקול (הסטארטאפ שלי).

אין לי ניסיון בעריכת וידאו, אז בשיא ההתלהבות התחלתי ללמוד איך עושים את זה. איך עורכים, איך מצלמים, איך לשפר את האודיו, אפילו קניתי סמארטפון חדש בשביל המצלמת וידאו שלו.

התחלתי לחשוב על התוכן שאני רוצה שם. זה נשמע לי כמו חלום – זו החברה שלי, אז אני אדבר על מה שבא לי 🙂

אני אוהב ספרים? אמליץ להם על ספרים. אני אוהב להבין לקוחות ועסקים? אספר להם על לקוחות ועסקים. אני אוהב שאלות ספציפיות של עצמאיים? אענה שם על שאלות.

אכין סרטונים קצרים, מהירים, כל אחד עם פואנטה אחת – משהו שאפשר לעכל.

כמו כל דבר חדש, זה התחיל ממש כיף –

אבל המשיך חרא.

למה חרא? הסרטונים מרגישים לי גרועים. חלקם חשוכים מדי, חלקם שרופים. האנגלית מתפצפצת. העור שלי בוהק מדי. הפריימים לא מסודרים. יותר מדי חיתוכים. 

ומה ההוכחה לזה?

כל סרטון – שהשקעתי בו המון שעות – יש לו בקושי 400 צפיות – וזה עוד במקרה הטוב.

למה בכלל חשבתי שאני יכול לעשות את זה? לא משנה כמה אני מתאמץ, לא משנה איפה אני מפיץ את הסרטונים, לא חשוב כמה אנרגיה אני משקיע – בקושי 400 צפיות.

תשעה באב.

רגע, מה?

כן, אני גרוע, אני יודע. 

שכחו מכל מה שחשבתם עליי. מזל שלפחות יצאו תמונות יפות מהחתונה – לפחות יש לי את זה. 

איפה הפרופורציות שלך, גבר?

[הבוקר התחלתי לשמוע קול מוזר בראש שלי]

״איפה הפרופורציות שלך, מר פרנקל, שכחת אותם באולם של החתונה יחד עם השניצלים?!

״400 צפיות זה אומר ש-400 בני אדם ראו את הסרטונים שהכנת! זה אומר ש-400 אנשים מרחבי הגלובוס הסתכלו על הפרצוף המפגר שלך, מספר להם על לקוחות, ועסקים, ועל ספרים של פרילנסרים…

״ויותר מהכל – 400 איש ראו את הסרטון שלך שמדבר על איך לא לאבד את המוטיבציה שלך – 

״אז מה קורה למוטיבציה שלך? מה קורה לפרופורציות שלך, תגיד, נהיית דביל?״

[הקול הזה הוא די חצוף]

[אבל אולי הוא צודק? מה קורה לי?]

מה קורה לנו?

התרגלנו לשמוע על כוכבי יוטיוב עם סרטונים של מיליון צפיות – אז אם עשיתי סרטון שגרם ל-400 איש הנאה או לימד אותם משהו, זה כבר לא שווה משהו?

לפני 20 שנה אם הייתי רוצה ללמד 400 איש בעולם משהו – הייתי צריך להרים אירוע מטורף או לשלם על פרסומת בעיתון המקומי. עכשיו ישבתי בחדר שלי כמה שעות עם מחשב והגעתי לג׳ייסון מקונטיקט, קורט מנוואדה, סיימון מסקוטלנד ומריה ממוסקבה – ואני עוד מתבכיין?!

התרגלנו לראות בפייסבוק סטטוסים עם 800 לייקים, אז אם רק עשרים איש אהבו את הסיפור המרגש שכתבת על המוכר הזקן בחנות הישנה ביפו – זה כבר לא שווה משהו? פעם אם היית רוצה לרגש עשרים איש היית צריכה לעשות 20 טלפונים לכל החברות והמשפחה שלך, ולשלוח להם בדואר את התמונה שצילמת כדי שיתרגשו תוך כדי השיחה בטלפון.

מה קורה – נהיינו עיוורים? חזירים? אטומים?

המספרים הגדולים של תעשיית תשומת הלב גרמו לנו לאבד את הפרופורציות. ואם אני חושב על זה לשניה – ברור שאני מעדיף לגרום ל-400 איש ללמוד משהו חדש שיעזור להם בקריירה, מאשר לגרום ל-40,000 איש לגחך לבדיוק חצי שניה באמצעות חתול, רק כדי שימשיכו לגלול הלאה בפיד שלהם אל החתול הבא. עשיתי שינוי קטנטן בחיים של טיפה אנשים – וזה היה שווה את כל המאמץ הזה. 

(שום דבר נגד חתולים, כן?)

שבועיים עבודה – על זה אתה מתבכיין?

״ומה קורה איתך, ליאור? אתה כולה עובד על זה שבועיים. ש-ב-ו-ע-י-י-ם!!!

״ואתה הרי מאמין אדוק של המתודה שאומרת שלוקח 10,000 שעות ללמוד לעשות משהו בצורה מצוינת, אז אתה שופט את עצמך אחרי שבועיים של ניסיון?!

״ליאור תאמין לי אתה נפלת על השכל. אתה שתית יותר מדי בחתונה.״

הוא צודק הקול הזה.

אי אפשר לשפוט הצלחה או כשלון בזמן כל כך קצר. אני אצטרך לעבוד על הסרטונים לפחות עוד כמה חודשים לפני שאדע אם זה הצליח או לא.

ונגיד שזה לא יצליח, אז מה? אז למדתי איך עורכים וידאו – זה לא שווה את המאמץ? ברור ששווה. אז לקרוא לעצמך כשלון, לחשוב ש״כלום לא זז״, לקום עם מצברוח מבואס כי ״זה לא עובד״?

הצחקת את עצמך.

נפלתי לתוך הבור האהוב עליי

בשנתיים האחרונות אני מתעסק, חושב וכותב על הדור שלנו. על כמה אנחנו מתייאשים מהר. על זה שאנחנו לא אוהבים לעבוד קשה. על איך ומאיפה להביא מוטיבציה, למה חשובה לנו המשמעות בעבודה, ושצריך להיות סבלניים ולאתגר את עצמנו.

יותר מזה, בחודשים האחרונים אני כותב ספר – כזה שיעזור לנו רגע לנשום עמוק ולהבין מה עושים עם העולם החדש הזה, שמשתנה כל כך מהר. מה עושים עם סולמות הקריירה הישנים שמכרו לנו, ואיך אפשר לבנות סולמות חדשים.

ועדיין – ביומיים האחרונים הצלחתי לפול לתוך הבור שאני כל כך אוהב לתאר.

ביומיים האחרונים התנהגתי כאחרון האנשים שאני רוצה שייקראו את הספר שלי. נכנסתי לבאסה ממשהו שלא עובד לי. כי זה לא אינסטנט. כי אין לייקים. כי זה לא ויראלי.

חה! הבדיחה על חשבוני הפעם. 

אבל זהו, אני חוזר למוטב עכשיו.

לשטוף את העיניים, לשתות קפה, ללכת לטיול של חצי שעה בשדרה, להסתכל על העצים והאנשים והכלבלבים שלהם. להיזכר בעקרונות הבסיס שאני מאמין בהם. בסבלנות. בעבודה קשה, בהתמדה לאורך זמן. באמונה בעומק על פני שטחיות שנמדדת רק בלייקים. להיזכר למה בכלל אני עושה את כל מה שאני עושה, ואיזה מזל יש לי בחיים שאני בכלל יכול להתעסק בכל זה במקום ללכת לעבודה משעממת ואפורה במשרד.

תמיד האמנתי שאנשים שעובדים על פרויקטים עם חזון גדול, עושים את זה קודם כל מכיוון שהם צריכים אותם בעצמם. טבעוניים מקימים מפעל שוקולד טבעוני כי הם רוצים שוקולד. אנשים מקימים מכון גמילה מעישון כי הם מפחדים לחזור לעשן. אני הרמתי את הפרויקט נגד ההתמכרות לסמארטפון, כי הייתי מכור בעצמי.

ועכשיו אני מבין למה טוב שכל זה קרה לי עכשיו.

רק מתוך הבנה עמוקה של התהליכים שעוברים על הדור שלי, ומכיוון שאני חלק מהדור שלי – אני יכול לכתוב לדור שלי. מישהו חיצוני לא יכול – זה תמיד יהיה מתוך התנשאות, או בצורה שהיא מדעית/מחקרית גרידא. העובדה שלפעמים אני נופל לתוך הבורות עליהם אני כותב – היא זו שנותנת לי בכלל את הזכות שאני כל כך מוקיר – לכתוב, ושמישהו יקרא אותי. 

זהו, חזרתי לנשום.

ותודה שהייתם פה לתת לי אוזן

״עין, אבל לא נהיה קטנוניים״