Please enable javascript in your browser to view this site!

למה אני עוזב?

אני אתחיל מהסוף. זה הדבר שהכי קשה לי לכתוב - אז אני רוצה לגמור עם זה כבר:

אני נפרד מהשותפים ב-nuSchool. הפרויקט שעבדתי עליו בשלוש וחצי השנים האחרונות.

וזה לא פשוט בכלל...

הנוסקול

רגע, מה?!

כן, אני נפרד משותפות שהקמנו - רן, איל ואני לפני שלוש וחצי שנים. שותפות שבשנים האחרונות השקעתי בה מספר ימים כל שבוע - לפעמים חמישה, לפעמים שלושה, לפעמים שניים, וכשהיה צריך גם שבעה.

שוחחתי במייל עם אינספור פרילנסרים שביקשו עזרה - גם בלילות ובחגים. פיתחתי מיני-מערכות-יחסים עם מאות מתוכם - אנשים מכל העולם - מאוסטרליה ועד קנדה, מאפריקה, צרפת ואטנלטה. איחלתי לסיימון מזל טוב כשנולד לו הילד, ועזרתי למרטין כשהחליט לפתוח סוכנות חדשה. ויתרתי עבורה על עשרות הזדמנויות אחרות - בלי שום רגש חרטה! נכחתי במאות ישיבות, מאות ויכוחים, לקחתי מאות החלטות. שלחתי כל שבוע מיילים לעשרות אלפי עצמאיים. למדתי בשבילה מיומנויות חדשות - שיווק, וקופירייטינג, ושירות לקוחות, ו-BizDev, ולדבר מול מצלמה, ואיך לכתוב קורסים, ומה זה חינוך ומתי הוא עובד ומתי הוא שבור. דיברתי עליה, ובזכותה, בעשרות כנסים, סדנאות - השתמשתי בה כדוגמא בכל דבר שעשיתי בחיים.

הייתי ועדיין אני גאה בשותפות הזו - ובייחוד בשינוי שעשתה לאנשים בחיים.

חרטתי אותה על המצח שלי, הראש שלי, ובעיקר על האצבעות והלב שלי.

ועכשיו אני עוזב.

זו הייתה אחת ההחלטות הקשות שלקחתי בחיים. לא קל לי לומר את זה בקול רם - לעצמי, למשפחה שלי, לחברים.

אבל למה?!

אם יצא לכם לעשות שינויים בחיים.. אם אתם יודעים כמה קשה לקחת החלטות גדולות.. אתם בטח יודעים - שאפילו ספינה טובעת - קשה מאד לנטוש.

אנשים נמצאים במערכות יחסים גרועות, בעבודה שהם לא אוהבים, בעסק שהולך ומדרדר - ולא מוצאים את האומץ לעזוב. אני יודע כי עברתי את זה בעצמי, יותר מפעם אחת. אפילו ספינה טובעת קשה מאד לנטוש.

לכן הבעיה שלי היתה עוד יותר חמורה. לא מדובר בספינה טובעת, אלא בטיל שטס לחלל. ולעזוב אותו כשאתה רואה אותו מתחיל להתרומם - צריך בשביל זה עוד הרבה יותר אומץ. אני אסביר.

ה-nuSchool נפתח בתור בית-ספר לעצמאיים קריאייטיבים. לא בית-ספר שמלמד אותך איך לעצב / לתכנת / לצלם - אלא זה שמלמד אותך לבנות את העסק העצמאי שלך. איך לתמחר את העבודה שלך, ולדרוש עבורה מחיר הוגן, ולשווק את עצמך, ולבנות לך מוניטין וכולי וכולי.

הפיילוט שלו היה בתל-אביב. ערכנו מספר סדנאות, ושני ערבי הרצאות עם התוכן הזה. זה תמיד היה soldout - בתוך שעות מעטות מאז שהמכירה נפתחה. וגם כולם יצאו מרוצים עד הגג. הוכחנו שיש ביקוש, וגם שאנחנו יודעים לייצר את התוכן הזה. זה הצליח - אבל אנחנו (השותפים) לא רצינו להיות בעסקי ההפקות תוכן. רצינו לעשות משהו יותר סקיילאבילי (כלומר שיכול לגדול מהר).

אז החלטנו לבדוק את עולם החינוך online - שם אתה מצלם תוכן פעם אחת, ויכול להפיץ אותו בקלות לכל מקום בעולם. צילמנו קורס קצרצר בעברית - בלי השקעה, רק כדי לבדוק את השטח. פיתחנו מערכת לימוד אונליין מצומצמת, ועלינו לאוויר. ואנשים אשכרה שילמו! זו הייתה הרגשה מטורפת - הם מוכנים לשלם כדי לראות אותנו מלמדים? הרגשנו שעלינו על משהו.

10411722_830565006956306_3109642548992336466_n.jpg

אז החלטנו לצאת לכבוש את העולם. העברנו את הבלוג מעברית לאנגלית, החלטנו שאנחנו מפתחים מערכת לימוד שווה - לא רק קורסים יהיו בה, אלא גם כלים דיגיטליים שהסטודנט מקבל כחלק מהחבילה (למשל אם הוא קונה קורס ״איך לתמחר עבודות פרילנס״, הוא יקבל גם מחשבון שיעזור לו לחשב את המחיר). ובמקביל התחלנו בעבודת שיווק מאסיבית - כי מי לעזאזל מכיר אותנו, שלושת החמודים מתל-אביב שמדברים באנגלית עם מבטא ישראלי מול המצלמה?

וזה היה מטורף.

רן סגל - עיצב לנו מותג שנראה מיליון דולר, ערך את הקורסים בעצמו, הפיק את הסרטונים, והשתתף איתי במבוכה של ללמד באנגלית מול המצלמה. כשאנשים היו נחשפים לראשונה לנוסקול הם תמיד היו בטוחים שאנחנו חברה שגייסה מיליונים - עד כדי כך הייתה העבודה של רן מעולה.

איל גלס - פיתח במו ידיו מערכת online learning שכאמור כללה לא רק קורסים, אלא גם כלים דיגיטליים. מערכת שעד היום לא התגלה בה ולו באג אחד. מערכת שביקשו מאיתנו מספר פעמים לשכפל לטובת פרויקטים אחרים - ורק בגלל הפוקוס לא התפתינו ללכת על זה ולהרוויח עוד עשרות אלפי דולרים מהצד.

וכך, במשך שנתיים, בנינו בית-ספר אונליין. כתבנו מאות פוסטים בבלוג שלנו, מכרנו קורסים, פיתחנו מערכות יחסים עם סטודנטים מכל העולם. הגענו לרשימת תפוצה של 30,000 איש, ובסך הכל שלחנו יותר ממיליון (!) אימיילים עד היום. בכולם דיברנו בקול הלא-רשמי שלנו, בגובה העיניים, כעצמאיים שכותבים לעצמאיים. אנשים שקנו את הקורסים היו כל כך מרוצים שהמיילים שהם כתבו לנו אחרי כן היו מרגשים ברמה מטורפת. וגם אלו שרק קראו את הבלוג/הניוזלטר - היו מספיק נדיבים לשלוח פידבק, לומר תודה, לספר שזה נחמד להם שיש מי שמבין אותם ומתאמץ לעזור להם בדרך העצמאית שבחרו.

ואני הייתי בעננים. תמיד אהבתי ללמד, להתאמץ להפוך תוכן לנגיש, לייצר תוכן שהוא לא בולשיט - וכשיש פידבק חוזר כזה - זה דלק אינסופי למוטיבציה.

אבל היו שם כמה בעיות, שגרמו לנו להסיט את הספינה לכיוון אחר. ה-nuSchool הוקם בכוונה תחילה להיות סטארטאפ מסוג Bootstrap - כלומר, אנחנו לא מגייסים כסף ממשקיעים, אלא מייצרים הכנסות שמחזיקות את העסק. זו אחת הסיבות שעבדנו בשותפות הזו רק מספר ימים בשבוע, ובימים האחרים - כל אחד בדרכו - המשכנו לייצר לנו הכנסות נוספות. היו לזה גם הרבה יתרונות.

למרות שה-nuSchool קיבל הרבה אהבה מהעולם, זכה לאינספור איזכורים בכל בלוג/אתר/מגזין לעיצוב (הנישה איתה בחרנו להתחיל היתה מעצבים עצמאיים) - הוא לא צמח מבחינת הרווחים שלו, בקצב שרצינו שיצמח. עצמאיים יודעים שהם צריכים ללמוד את ה-craft שלהם (למשל, עיצוב), אבל לא רגילים למחשבה שהם צריכים ללמוד איך לבנות את העסק שלהם. כלומר, נדרשנו להמון סבלנות ואורך רוח כדי לחנך את השוק לחדשנות הזו - משהו שקל לעשות אם גייסת כסף, והרבה יותר קשה לעשות אם מדובר ב-Bootstrap. ידענו שאם נחזיק ככה עוד כמה שנים זה יכול להתפוצץ - אבל אנחנו רצינו לעשות משהו שמתפוצץ עכשיו, לא עוד כמה שנים.

אז לפני שנה וקצת התחלנו לעשות Pivot - שזה מה שעושים בסטארטאפ כשמגלים שהמוצר והשוק עוד לא מתאימים ברמה ש״מתפוצצת״. משתמשים בכל מה שלמדת עד היום על הלקוחות שלך, על המוצר שלך, על השוק - וחושבים איך לזוז ימינה או שמאלה בכמה מעלות.

אחרי כמה ניסויים הרגשנו שעלינו על משהו, וככה נולד Prospero. פרוספרו הוא כלי (תוכנה) ליצירת הצעות מחיר לעצמאיים. לכתוב הצעת מחיר זה אחד הדברים הכי מעצבנים שאתה צריך לעשות בתור עצמאי - כאב ראש רציני. מכיוון שצברנו ניסיון מטורף בתחום החלטנו לבנות מוצר איתו אפשר לכתוב הצעת מחיר בדקות ספורות. לא רק זה, ההצעה יוצאת יפיפיה, ובמקום אימייל או PDF, היא בעצם עמוד אינטרנטי שהלקוח יכול לחתום עליו אונליין.

העברנו את ה-nuSchool להילוך נמוך מאד (תחזוק של מספר שעות בשבוע) והשקענו את כל הכוח בבניית המוצר החדש. השקענו המון בראיונות עם הלקוחות הפוטנציאליים, במטרה לבנות להם משהו שבאמת יעזור להם. באופן רשמי, השקנו אותו לפני מספר חודשים - וטפו טפו טפו נראה שזו הולכת להיות הצלחה. בהשקה עצמה השרתים קרסו מרוב אנשים שנרשמו

איזה כיף זה לבנות מוצר שאנשים אשכרה משלמים כדי להשתמש בו. לאחרונה הוספנו תוכנית לתשלום חודשי, וגם לשם אנשים נרשמים. הם משלמים 25 דולר בחודש, לכלי שעוזר להם לייצר ולנהל את הצעות המחיר בדרך חדשנית ומגניבה. זה רק מוכיח שהמוצר פותר עבורם כאב אמיתי.

וכמו בפעם הקודמת - המוצר יפיפיה וחכם - בזכות רן סגל המוכשר. והוא מפותח במהירות מטורפת, ועובד ללא באגים - בזכות איל גלס הגאון. איזה שותפים שיאללה - כל אחד היה רוצה כאלו. אנשים תמיד שואלים אותי כמה אנשים אנחנו בחברה, וכשהם מגלים שמדובר בצוות מוצר, עיצוב ופיתוח של שני אנשים הם בשוק. 

בכל חודש יש יותר משתמשים מהחודש הקודם. ככה נראה משהו שעובד.

אז למה לעזאזל אני עוזב?!

בחודשיים האחרונים התחילו לצוץ נורות אזהרה. שמתי לב, שבימים בשבוע בהם אני עובד על Prospero אני עושה את מה שאני צריך, מה שהתחייבתי לעשות, את המשימות שלי - אבל לא יותר מזה. אני לא מתעורר בבוקר עם מחשבות איך לעשות את המוצר 300% טוב יותר, ולא חושב עליו במקלחת.

וזה היה עבורי סימן רע מאד.

כדי לבנות חברה רצינית צריך אינסוף מוטיבציה. כדי לבנות משהו לאורך זמן צריך להיות מחובר אליו. הסיבה היא, שכמו בכל פרויקט ארוך טווח (גם זוגיות, או חברות הם כאלו) - הולכים להיות זמנים קשים. ואת הזמנים הקשים עוברים רק אם אתה מאמין בדרך שלך, ואתה מבין למה אתה עושה את מה שאתה עושה.

ועכשיו אלו זמנים טובים. המוצר נהיה טוב מיום ליום, הלקוחות נהנים ממנו, יש צמיחה. אם אני לא מחובר לעשייה הזו עכשיו - אז מה יהיה בזמנים הקשים?

ברגע שהתחלתי לשים לב לזה, נלחצתי ממש. הרי עבדתי כל כך קשה, כל כך הרבה זמן, כדי להגיע למשהו שעובד, צומח, יש לו היתכנות כלכלית (שלא לומר פוטנציאל לעשות עשרות אלפי דולרים בחודש, פר שותף, בתוך מספר שנים בודדות). אז איך זה שאני לא מתרגש בטירוף? איך זה שאני לא רוצה רק לדחוף את זה עוד ועוד?

סדק קטן נבקע

לפני כמה חודשים, כשהיה לנו משברון קטן בנינו השותפים, רן הגיע לישיבה והדבר הראשון שהוא שאל אותנו היה - ״תגידו, אם היה לכם את כל הכסף בעולם, עדיין הייתם בוחרים להשקיע את הזמן והאנרגיה שלכם ב- Prospero?״

זו הייתה שאלה אדירה.

הייתי בשוק מעצמי כשידעתי את התשובה בלי להתבלבל, למרות שהיא שברה לי את הלב -

״לא״.

...

 כשיש משברים בחברה, כל פעם מישהו אחר צריך להושיט יד ולמשוך את האחרים למעלה. ממש במקרה, במשברון הספציפי הזה אני הייתי דווקא זה שמושך למעלה, ולכן, למרות שהתשובה הזו יצאה לי מהפה - לא התמודדתי איתה. התרכזתי בלשמור על מוטיבציה גבוהה בינינו. 

רק אחרי מספר שבועות, כשהמוטיבציה שלנו חזרה לעלות - הרשיתי לעצמי להתמודד עם השאלה הזו, שכל הזמן הדהדה לי בראש.

לא. אם היה לי את כל הכסף בעולם לא הייתי רוצה לעבוד על פרוספרו.

העניין היותר מדאיג היה, שהיתה לי תשובה אלטרנטיבית לשאלה הזו. אני יודע בדיוק מה הייתי עושה אם היה לי את כל הכסף בעולם.

אני יודע על מה הייתי רוצה לעבוד חמישה ימים בשבוע. אני יודע מה אני יכול להביא לעולם שיהיה שווה הרבה יותר מהזמן והאנרגיה שאני משקיע בפרוספרו. האנרגיה הגבוהה שהייתי בה כשעבדנו על ה-nuSchool לא שוחזרה מאז שעשינו Pivot.

הבנאדם הוא לא רובוט

אבל אינרציה זה כוח חזק מאד. להפסיק משהו שאתה נע בתוכו כמה שנים, ובייחוד עם אנשים שאתה כל כך אוהב כמו איל ורן, שפיתחת איתם מערכת יחסים תומכת, סומכת, עם תקשורת ברמה מטורפת... להפסיק להיות בתוך משהו שבדיוק התחיל להצליח? זה פשוט מנוגד לטבע האנושי.

המחשבה שאולי, רק אולי אני צריך ״לא להמשיך הלאה עם השותפים״ הכאיבה לי פיזית. מחשבה שהעירה אותי בארבע בבוקר יום אחרי יום. מחשבה שגרמה לי לחשוב על עצמי דברים לא טובים. זה לאכזב אותם? זה לוותר על כל השנים שהשקעתי בשותפות? זה להודות שטעיתי? האם זה מחיר שאני מוכן לשלם?

החלטתי לעשות לעצמי Intervention. אני אדבר עם אשתי, עם החברים שלי, עם קולגות שאני סומך עליהם, ועם המטפלת שלי. אני אשאל אותם לדעתם. האם כדאי לי לוותר על כל זה רק כי אני לא מרגיש מחובר?

כולם אמרו לי את אותו הדבר. שאם אני מרגיש ככה, אני צריך לעשות שינוי. להמשיך הלאה.

וזה היה מנחם - אולי אני לא משוגע?

אחרי הרבה שיחות, עם אחרים וגם עם עצמי - הבנתי כמה דברים.

הבנתי שאני חייב להיות נאמן לעצמי. והבנתי שלהמשיך בפרויקט הזה יהיה בסופו של דבר לפגוע בשותפים שלי - כי מגיע להם שותף שהוא כולו בפנים, ולא אחד שעושה את זה בחצי כוח. מגיע להם שותף שכשיהיה משבר ידחוף אותם למעלה, לא למטה.

וגם הבנתי שאני חייב להיות נאמן לאג׳נדה שאני דוחף את כל העולם אליה. שאני רוצה לחיות חיים שבהם אני מרגיש שאני מממש את הפוטנציאל שלי - גם מהבחינה האגואיסטית וגם האלטרואיסטית. אם יש מקום שבו אני אהיה יותר נרגש, אנרגטי, מועיל - זה יגרום לי לצמוח הרבה יותר. וזה גם יגרום למה שאני עובד עליו להיות יותר מצליח, משפיע, מזיז.

וגם הבנתי שאלו יהיו חדשות לא פשוטות - גם לעצמי (יש לי את הקולות האלו בראש שעוסקים בספקות) - ובטח לשותפים שלי שיצטרכו להבין איך הם מסתדרים בלעדיי.

המזל הגדול שלי הוא שהשותפים שלי הם אנשים נדירים. ולא רק כי הם גאונים ומוצלחים - אלא גם ובעיקר כי הם רגישים, וכי בנינו מערכת יחסים פתוחה, כנה, ומבינה.

לכן כשסיפרתי להם מה עובר עליי, הם הגיבו בהבנה. גם אכזבה כמובן, אבל בעיקר הבנה. הם הרי ראו שאני לא ליאור של פעם. הם שמו לב שאני לא במקום שאני צריך להיות בו. באיזשהו מקום - שכולנו לא דיברנו עליו - הם אולי אפילו קצת צפו שזה הולך לקרות. והם תומכים בי, ולשמחתי הם ממשיכים במסע שהתחלנו יחד - להמשיך לבנות את המוצר היפה הזה שברור לי שיצליח גם בלעדיי.

להיות במערכת היחסים הזו עם השותפים האלו זה אחד הדברים הטובים שקרו לי בחיים. הם כל כך כשרוניים, חכמים, רגישים, ובעיקר כיף איתם.

BPX_9277 copy.jpg

ואני יודע שילך להם בטירוף לא משנה איזה בחירות יעשו בדרך. ילך להם בטירוף ואני אעמוד מהצד ואצטרך להיות שלם עם העובדה שאני כבר לא שם. ואני לעולם אהיה שם בשבילם כי אני חייב להם המון על השנים האלו. 

הנה הוידאו מה-vlog של רן שבו הוא מוציא אותי מהארון לפני כמה ימים. זהירות זה קצת רגשני לקראת הסוף

אני לא אכחיש - הרבה דמעות עלו בגרון מאז ההחלטה הזו. חלקן אולי אפילו חצו את הגבול שבין העיניים לעפעפיים. הרבה כאבי ראש. ולב. הרבה לילות עם מבטים על התקרה החשוכה.

אבל הכי חשוב זה שאחרי שהשוק עבר, שלושתינו ממשיכים לחייך אחד לשני ולאהוב אחד את השני.

נו, ומה עכשיו?

בשבועות בהם התלבטתי האם לעזוב או לא, כל יום בבוקר הסתכלתי במראה, ושאלתי את עצמי מחדש את אותה השאלה:

״ליאור, אם היה לך את כל הכסף בעולם, במה היית משקיע את הזמן והאנרגיה שלך?״

לשמחתי התשובה היתה תמיד אותה תשובה.

זו התשובה שהכי מרגשת ומפחידה אותי, אבל אין לי ספק בה -

והתשובה היא ש -

הייתי בונה את בית הספר של העולם החדש.