“למה עשית את זה לעזאזל?!” הוא פרוייקט של ראיונות כתובים עם בעלי עסקים קטנים בתחילת הדרך. הם מספרים על מה שהניע אותם לפתוח את העסק ועל הפחדים שהיו צריכים לגבור בדרך. את הפרויקט מנהלת ועורכת הדר ביסמוט.
“אני סנדרה, בת 33, נשואה לאלעד ואמא של שתי בנות מתוקות – אריאל בת 5.5 וירדן בת 1.9.
לפני ארבע שנים פתחתי, יחד עם שותפתי למסע המשוגע הזה – מירי וקסלר, את החברה הראשונה שלנו – 6Knots. חברה שנותנת שירותי גיוס ומשאבי אנוש לחברות הייטק, סטארטאפים בעיקר.
התחלנו את העסק בצעדי תינוק, כאשר אנחנו עושות את העבודה בעצמנו, וכאשר הנפח גדל, אזרנו אומץ וגייסנו את העובדת הראשונה בחברה. מאז עברו 4 שנים, אנחנו 12 עובדות סה”כ, כולן נשים (לא במכוון, משאבי אנוש הוא תחום נשי). 4 שנים מאוחר יותר, ומירי ואני נכנסנו להרפתקאה חדשה והקמנו את Ingeni יחד עם שותף נוסף – אורן שוויד.
Ingeni הוא חדר בריחה שהקמנו למטרות אבחון מועמדים ופיתוח פנים ארגוני אחרי מחקר עמוק על תהליכים חדשים שמביא איתו דור Y ודור ה Z, המון תובנות על איבחון וכמה חשוב שחברות יתחילו להתארגן לקראת שינוי. הגישה שלנו לנושא האבחון חייבת להגיע לעולם. אני מרגישה שזו לא עבודה אלא שליחות. לא כקלישאה, ממש כמו שהגדולה שלי אומרת – באמיתי.
מה רצית להיות כשהיית קטנה?
כל שבוע רציתי להיות משהו אחר – אף פעם לא היה משהו שרץ איתי לאורך זמן. התחלתי לקרוא ספרים בגיל מאוד צעיר, תולעת אמיתית שבכיתה ב’ הספרנית אמרה לה לעבור למדף של ו’. חייתי בעולם הדימיוני של הסיפורים.
איך זה קשור לעסק שלך היום (אם בכלל)?
בזכות השאלה אני מבינה כמה זה קשור. אחת התובנות הכי משמעותיות שקיבלתי במהלך הזמן הן שאני יכולה להיות מה שבא לי. להמציא את עצמי מחדש בכל פעם. למה? כי כמו באותה בדיחה על הכלב – אני יכולה. יכול להיות שהיכולת שלי להחליף דמויות בראש שלי נתנה לי את הגמישות המחשבתית הזו.
מתי הבנת שאת רוצה לפתוח עסק משלך? מה היה הטריגר?
כמו בכל סיפור טוב – פוטרתי. הייתי מנהלת שיווק בחברה קטנה, שהתאמתי אליה ברמה האישית כמו כפפה ליד ולמשרת מנהלת שיווק, התאמתי כמו שהבגדים שלי מלפני ההריונות מתאימים עלי – בקושי רב. אז ישבתי בבית, מתאוששת מהפגיעה באגו, ויחד עם זה מבינה לגמרי למה זה קרה. חתמתי אבטלה כמה חודשים ובכל יום שקמתי היה לי רעיון אחר למה שאני יכולה לעשות.
ככל שעברו הימים ככה הרעיונות שלי הפכו להזויים יותר. הייתי מוטרדת מכך שאין לי כיוון. ידעתי אז, מעבודתי הקודמת (לפני הניהול שיווק) שאני טובה בגיוס (עובדים). עבדתי בתחום במשך 3 שנים. שלחתי קורות חיים די מוזרים למשרות פוטנציאליות, ואף אחד לא חזר אלי. הם היו מוזרים כי הייתי מנהלת שיווק ופניתי למשרות גיוס. ניסיתי בכל דרך אפשרית להסביר למה זה דווקא יתרון, אבל למזלי אף אחד לא הבין את זה. מה ששמתי לב אליו, זה שבכל פעם שאני פותחת את לוחות הדרושים אני מרגישה רע. ממש דחה אותי הרעיון של שליחת קורות חיים, של ללכת להתראיין. ואז, בעצה של מירי, שעוד לא ידעה שתחזור אליה כמו בומרנג, עשיתי רשימה של מקום העבודה המושלם בשבילי.
הגדרתי הכל – שכר, מרחק מהבית, שעות, עם כמה אנשים ארצה לעבוד. לא ידעתי להגדיר תחום, רק מאפיינים. זו רשימה שלא באה מהשכל. הסתכלתי עליה והיא נראתה לי לא הגיונית. היו שם סתירות כמו – רוצה לעבוד לבד אבל עם אנשים. לא הבנתי מה כתוב שם וזנחתי אותה. אחרי שנה במקרה מצאתי אותה מקופלת בארנק וגיליתי שמה שאני עושה עומד בכל קריטריון שהגדרתי.
אז נחזור לשלב החיפוש העצמי – הרמתי טלפון למאיה – חברה מהחברה הקודמת, וביקשתי ממנה שתפתח בשבילי אוזניים. משם התגלגלנו לעבוד שתינו עם מישהו שרימה אותנו (סיפור הזוי אבל מאוד מקדם עלילה), ואחרי שהבנו את הבלוף אמרתי לה ולעצמי שאם אדם כזה יכול לפתוח עסק בטח ובטח שאנחנו יכולות.
במקרה (או ממש לא) מירי בדיוק פוטרה גם. התקשרתי אליה, אמרתי לה – אנחנו מקימות חברה ביחד. תתאפסי על עצמך כמה ימים ומתחילים. את מירי פגשתי ב SQLink, אני עבדתי שם 4 וחצי שנים והיא חצי שנה. תמיד אנחנו אומרות שהיא הגיעה רק כדי להכיר אותי. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. הרגשתי שפגשתי מישהי שהיא חלק ממני. קשה להסביר את זה במילים. אנחנו חברות עשר שנים, שכנות ושותפות בשתי חברות. יש לנו בנות באותו גיל, ואנחנו רוב היום ביחד, יוצאות מהעבודה, נוסעות לגנים ובדרך כלל ממשיכות לאחת מאיתנו הביתה. רק בסופי שבוע אנחנו כמעט לא נפגשות, וגם זה מרגיש מוזר. מהצד זה נראה קשר טיפה.. איך לומר? אינטנסיבי, אבל האמת היא שגם זה לא מספיק לנו. אנחנו מודות על הקשר שלנו בכל יום כי שותפות בעסק יכולה להיות לא פשוטה. מה שמאפשר לצלוח את הקשיים זו אהבה אמיתית וקבלה אחת של השניה.
מה עשית לפני שפתחת את העסק?
למדתי תקשורת במכללת עמק יזרעאל. לאחר השחרור מהצבא, כמו רוב האנשים, שאלתי את עצמי- במה אני טובה? ולא ידעתי לענות על זה. האמת היא שהשאלה הזו דיכאה אותי. חשבתי לעצמי שאף פעם לא הצטיינתי במשהו. הייתי תלמידה טובה אבל לא הכי טובה, מה שכן- המורים מאוד אהבו אותי. הייתי אחלה חיילת אבל ממש לא מצטיינת. אבל המפקדים והצוות – אהבו אותי.
הייתי סטודנטית טובה, אבל השיחות העמוקות במסדרון עם המרצים – עשו לי את התואר. טוב, גם הישיבה האינסופית על הדשא עם החברים המדליקים שפגשתי. הייתי מבואסת. לא שמתי לב לחוט המקשר בין הדברים. רק אחרי הרבה שנים, כשבעלי – שהוא הפרס האמיתי של התואר אגב, אמר לי – היום אני מבין שסוד ההצלחה שלך טמון ביכולת שלך ליצור קשרים חברתיים, רק אז הבנתי שזה הכישרון שלי.
הבעיה במסגרות היא שהן מגדירות לנו מה היא הצלחה ומה הוא כישלון לפי תבניות מאוד מוגדרות של מספרים, ציונים ואחוזים, טייטלים ותפקידים. אדם שלא מוצא את עצמו באף אחד מהתבניות הללו, יחשוב שהוא לא מוצלח.
אז למדתי תקשורת וחשבתי שאני אעבוד במשרד פרסום, אבל תוכניות לחוד – חברה של המשפחה, סידרה לי עבודה בבית תוכנה (SQLink), במשרת סטודנט. קשה להסביר כמה לא הבנתי בתחום כשהגעתי לשם. לא הכרתי ארגונים. לא ידעתי שיש דבר כזה מחלקת משאבי אנוש, לא ידעתי וגם לא התעמקתי בזה אף פעם. תחום המחשוב והטכנולוגיה? הייתי משתמשת אבל בחיים לא טרחתי לחשוב איך הכל מתחבר.
גיליתי עולם חדש. והרי הפלא – הייתי טובה בגיוס. היו לי שיחות עם מועמדים שהתחילו בביזנס והפכו לשיחות נפש. פגישות עם לקוחות לרוב נגמרו בצחוקים. קלטתי שיש שם משהו. עדיין לא שמתי לזה כותרת, פשוט הבנתי שאני נהנית מהעשייה ותוך כדי לומדת המון. סיימתי את התואר, ועדיין לא הבנתי את הרמז – הייתי נחושה להגיע למשרד פרסום. אבל אז הגיעה הצעה מתוך החברה – לנהל את תחום השיווק, שעד אז אף אחד לא לקח עליו בעלות בחברה. לקחתי את התפקיד. ואז – עברתי חברה ואז פיטורים. אלוהים כמה התביישתי. בשנים הראשונות, כשביקשו ממני לספר איך התחלנו, הייתי אומרת שסיום העבודה שם היה הדדי.
כשסיפרת לכולם שאת פותחת את העסק, מה היו התגובות ואיך הן השפיעו עלייך?
לא הייתה נקודה כזו בזמן. כי הייתי בבית ואמרתי – ננסה. מה יש לי להפסיד. מקסימום נצליח. ולאט לאט נפח העבודה תפח והתחלנו להבין שיש פה חברה עם פוטנציאל לגדול. התגובות היו מאוד מפרגנות. בעיקר שמענו את המילה – אמיצות. היינו שתינו עם תינוקות בבית, זוגות צעירים בדירות שכורות. ההורים שלי שלמו לנו את השכירות בשנה הראשונה לעסק. הכנסו גרושים. אבל כל גרוש – זהב! ההרגשה הזו, לראות כסף שיצרת במו ידיך והוא שלך – היא עילאית. ההבנה שאני עובדת בשבילי הייתה מטורפת וממכרת. לא תפסנו את עצמנו כאמיצות. מה שקרה היה גלגל, שהדבר הכי חכם שעשינו זה לעלות עליו ולתת לו להתגלגל. בפעמים שניסינו להאבק בכיוון – איבדנו אותו.
למה בחרת דווקא בתחום הזה? מה יש בו שמושך אותך?
הבחירה הייתה טמונה בעובדה שבחרתי להקשיב לבטן ולפתוח עסק ולא ללחוץ על חיפוש העבודה – הבנתי את הרמז – זה לא עובד. שיניתי כיוון.
החיבור בין אנשים לארגון מושך אותי. ההתנהגות האנושית בתוך חברה, האבולוציה שארגונים עוברים ועוד יעברו בהתאם לקידמה, בהתאם לדור. ההבנה שאני טובה בזה. זה מאוד מזין את ההתלהבות והעשייה. וזה נשמע מובן מאליו אבל לקח לי הרבה שנים להבין במה אני טובה ואז לא להתבייש להגיד את זה בקול רם. כי הרי אין הנחתום מעיד על עיסתו וכו’. מה שאני מבינה היום זה שאם אדם בא ממקום נקי ובלי אגו, אפשר להעיד ועוד איך. עיסתי לא מאיימת על אף עיסה של מישהו אחר. אני יכולה להיות מאוד טובה במשהו, זה לא בא על חשבון אף אחד.
אני מתרגשת מהבשורה שאנחנו מביאים היום לעולם האבחון. זה מרגיש כמעט לא שלי, אלא פשוט תוכן שחייב להגיע לעולם, ומירי, אורן ואני רק השליחים. מה שהכי הכי כיף בגישה שלנו שהיא מדברת על החוזקות של המועמדים והעובדים, ואז אנחנו מוצאים את עצמנו מתעסקים כל היום במה כן, מה טוב. זה מייצר מציאות מאוד חיובית.
כמה זמן עבר עד שהחלטת שאת הולכת על זה ופותחת עסק? מה קרה בין הרגע שהרעיון לעסק עלה ועד שהוא יצא לאור?
אז החלטנו שאנחנו עושות את זה לבד, והמקום הטבעי הראשון שפנינו אליו זה קשרים. ככה אפשר להתחיל במקום שבו מרגישים בנוח. הרמנו טלפונים לאנשים שעבדנו איתם בעבר וכולם התרגשו איתנו וניסו לעזור עם קשרים משלהם. כמה חשוב להיות נחמדים לאנשים! לעולם אין לדעת איך ומתי זה יחזור אליך. לא מתוך אינטרסנטיות אגב, מתוך דרך חיים – פשוט תהיו נחמדים. מאיה, שאז הייתה שותפה בחברה, חיברה אותנו למירב שליזנגר – VP HR היוצאת של Gett – אחת מחברות הסטארטאפ הישראליות המצליחות בעולם. איתרתי 3 מועמדים למשרה שהם פרסמו באתר, כתבתי מייל מקדים חביב וביד רועדת שיגרתי לה. היא חזרה אלי טלפונית, ביקשה שניפגש. פגישה ראשונה, עם לקוח שהוא חלום. ישבתי שם, ולא ידעתי שזה יהפוך להיות לקוח שרץ איתנו על 3 פרוייקטים ומעבר לזה, שפגשתי אדם מדהים, שהפכה לחברה ומנטורית לחיים. עד היום היא מלווה אותנו (וסטארטאפים נוספים) בבניית תהליכים אסטרטגיים בשתי החברות שלנו. ככה התחלנו. מולה, תוך כדי פגישה, התגבש לו מודל העבודה הייחודי שלנו. בחצי אילתור וחצי אומץ.
כלכלית לא נערכנו. 6Knots כעסק לא דרש השקעה מרובה. ההשקעה שנדרשנו אליה הייתה להערך לאי הכנסה. אבל כשמדייקים הכל קורה מהר – הכנסנו כסף, קטן ככל שיהיה, כבר בחודש השני לפעילות.
Ingeni היא כבר סיפור אחר לגמרי – לקחנו הלוואה אישית, כל אחד מ -3 השותפים, ועכשיו אנחנו מחפשים משקיע SEED. היכולת שלנו להתמודד עם כל מה ש Ingeni מביאה איתה (הכל גדול – הכסף, השקעת הזמן והסיכון) נובעת מהחוסן הנפשי שפיתחנו ב 6Knots. יש סבירות גבוהה שהייתי מאוד נבהלת ומתקפלת אם Ingeni הייתה ההתנסות הראשונה שלי בעולם העסקי.
האם היה ויתור גדול שהיית חייבת לעשות כדי להקים את העסק? אם כן, מה הוא ומה המחירים שלו בחיים שלך.
לקח לי כמה שניות לענות על זה, בגלל שרוב היום אנחנו מסתובבות בעולם בתחושה שזכינו. אבל ברור שהיה ויתור. אני חושבת שהויתור הכי הכי משמעותי הוא ויתור על אזורי הנוחות. הנוחות הפיזית והחומרית בלהיות שכירה ברורה – יש לי שכר קבוע, מישהו דואג שיהיה משרד, ויהיה קפה, וקופת גמל וביטוחים. יש מעין תחושת בטחון, גם אם לכולם ברור שחברות נסגרות, ועובדים מפוטרים, עדיין יש מסגרת יחסית בטוחה. מעבר לפן החומרי, עסק עצמאי מוציא אותך על בסיס שעתי מאזורי הנוחות הריגשיים והמנטליים. לדוגמא – אם אני רק אתחיל להתעמק בנושא האחריות אני לא אסיים לכתוב עד מחר. גודל האחריות, בעיקר כשיש עובדים, אבל גם אחריות למשפחה שלי, בשבילי הייתה כל כך גדולה שלא נכנסתי לעומק של זה. ידעתי שאם אני אכנס פנימה אני עלולה לברוח.
כשאני אומרת ויתור על אזורי הנוחות אני מתכוונת להתמודדות יום יומית עם להסתכל במראה. וכשיש שותפה – המראה הזו גם מדברת. אי אפשר לברוח מלהתמודד. אין לאן. אי אפשר להמשיך לעבוד על המערכת, כי אתה המערכת. אין מקום להקטין ראש, להתעצל, לא לפתור את הקשיים שלך בו ברגע – אין מקום לדחיינות.
עסק עצמאי מחייב אותך להיות במודעות עצמית מאוד גבוהה ויכולת מאוד מהירה של שינוי. זהיתי בעצמי דפוס לא מקדם – איך אני פותרת את זה כאן ועכשיו? הרי בכל מקום שבו בעל העסק לא מדייק – זה חוזר אליו במיידי. ולכן אין זמן לשנים של תהליכי שינוי. קלטתי – עכשיו להתמודד. לא קלטתי – יש לי שותפה ששמה לי מראה באותו הרגע. וזה מאוד מאוד לא פשוט. כי בחיים מקבילים אפשר היה להמשיך להיות עם כל הדפוסים הלא מקדמים שלך לנצח.
מה הרווחת מהויתור הגדול שעשית? איך הוא לקח אותך למקומות טובים יותר (מלבד העסק עצמו)?
הרווחתי המון! אין דרך לתאר את זה מילים. הרווחתי ואני אמשיך להרוויח. שתינו. אנחנו הגרסא המשודרגת מאוד של עצמנו מלפני 5 שנים, וזה ממשיך להשתדרג. היכולת להסתכל פנימה, וגם היכולת לשבת מול השותפה שלך ולתת לה את האמת שלך, אבל יחד עם טונות של חמלה ואהבה – אלה מיומנויות לחיים. להיות מודע, לייצר שינוי מהיר, לעבוד מתוך אהבה וחמלה, לדבר אמת. כל הדברים האלה מתורגמים לכל מערכות היחסים שיש לנו. עם הילדים, בן הזוג, ההורים, החברים והקשרים העיסקיים.
מה הפחד הכי גדול שלך ואיך את מתמודדת איתו ביום-יום? מתי הוא מופיע ואיך הוא מתבטא?
אצלי הגב התחתון מדבר. מה זה מדבר – שואג. במצבי לחץ או פחד אני נתפסת לרמה של אי יכולת ללכת. לקח לי המון זמן להבין את הקשר כי האוטומט זה ללכת לבדוק מה השתבש. אז פיזית – בהריון הראשון 3 דיסקים זזו להם ממקומם. שנים של טיפולים במים וביבשה לא עזרו. ואז הבנתי שיש אנשים שחיים עם זה בלי לדעת שזזו להם דיסקים, וכנראה שיש טריגר כלשהו שמייצר את הכאב. אי אפשר לענות על השאלה הזו במילה אחת. הפחד משתנה בהתאם לציר הזמן. פחדתי לאכזב, פחדתי להכשל, פחדתי מאוד להצליח. היום אני יכולה להגיד שאחד הפחדים הכי גדולים שלי מול Ingeni הוא שאני לא יודעת איך זה ישפיע על המשפחה – גם המורחבת וגם על בן זוגי והבנות. אני מבינה שאנחנו בונים עסק ב scale שונה לגמרי ממה שאני רגילה אליו, ואני צועדת אל הלא נודע פה, ולוקחת איתי בעל ושתי גורות. כמו כל אמא – אני מפחדת להפוך לאמא פחות טובה. ההבדל עכשיו הוא שאני יודעת לדייק את הפחד, להגיד אותו ולנסות לפתור את זה בטיפול או בשיחה.
הקשר הזוגי נמצא תחת מבחן כל הזמן כשאחד מבני הזוג מושקע בעסק. אני יכולה להגיד בוודאות שבלי תמיכה אינסופית מבן זוגי, היה לי מאוד קשה להתקדם.
ספרי על דבר אחד קטנטן שלמדת על ניהול/שיווק/הקמת עסק – שעשה אצלכם שינוי גדול. לא הקלישאות הגדולות, דווקא טריק קטן, שולי, כמעט מובן מאליו.
תוכן אמיתי. העין של כולנו רגישה מאוד למילים גדולות שלא אומרות שום דבר. אנשים רוצים להרגיש שהם מבינים מי אתה, ברמה מאוד אותנטית. תן להם משהו מלוקק ולא אמיתי והם יברחו. יש כל מיני כללים בשיווק על אורך הטקסט, הנעה לפעולה. כולם מכירים אותם. זה לא עובד. אין כללים חוץ מלהגיד את האמת כמו שהיא. אם אני אעשה פוסט שבו אני אכתוב ש”רק היום ורק בשבילכם” אני לא אקבל ממנו כלום. אבל אם אני אכתוב שהיום יש לילדה שלי יום הולדת ואני מרגישה צורך עז לתת מתנה לעולם – אנשים ירגישו את האמת שבי. ואני אכתוב את זה רק אם זו האמת לאמיתה.
מה שכן חשוב הוא לשים לב שאתם כותבים רהוט וברור. אם אתם לא במאה אחוז סומכים על כישורי ההבעה בכתב שלכם תנו לחבר/ה לעבור על מה שכתבתם. אני רואה יותר מדי בעלי עסקים שכותבים טקסט ארוך ומייגע, ועוד עם טעויות דקדוק. ותכתבו. אל תוותרו על זה. אם אתם רוצים שהעולם ישמע עליהם אסור לכם לשתוק.
היית עושה משהו אחרת אם היית יודעת את כל מה שאת יודעת היום?
כן. הייתי מדברת על הקשיים שלי בהתחלה הרבה יותר מהר. מה שהייתי עושה זה להסתובב עם בטן מלאה על אנשים, ולהתנהג כאילו הכל דבש. מעבר לכאבי הגב שזה גרם לי, זה ניפח. כי בראש הכל גדל. הייתי נכנסת לדיאלוגים דימיוניים ורק מתחממת עוד יותר. כאשר המציאות היא הרבה יותר פשוטה.
היום, עם מירי, יש לנו חוק: מפריע – אומרת. לא לפחד שהצד השני יפגע. הבנו שאם אדם נפגע זו בחירה שלו ולא אחריות שלנו. וכשמדברים אמת – אין מקום לעלבונות. תת סעיף של החוק – אני יכולה לדבר רק על עצמי. איך אני מרגישה בתוך הסיטואציה. ככה אני מופנית פנימה ועל הדרך גם לוקחת אחריות ומעבדת את הרגשות שלי. אם השיחה הולכת ל”את ככה ואתה ככה” זה לא מדויק. אדם במתקפה יגיב במגננה. היום אנחנו מקפידות לפתוח הכל ולא לסחוב. זה מאוד מקליל את מערכת היחסים.
מה הדבר הקטן שגורם לך להרגיש שעשית את הצעד הנכון? שאת מרגישה שאת יכולה לטפוח לעצמך על השכם ולהגיד “כל הכבוד”?
כל מה שאני אומרת לעצמי כולל את מירי גם כי עשינו תהליך מאוד מקביל – אני גאה בנו על ההקשבה. כשיש לנו תחושה שאנחנו הולכות לכיוון לא נכון אנחנו עוצרות באותה רגע ושואלות את עצמנו – מה התחושה, למה זה צץ, למה זה לא יושב לנו טוב. לפעמים התשובה היא רק פחדים שלנו ולפעמים אנחנו מבינות שאין שם ביזנס וזה היה בזבוז זמן. ההקשבה פנימה מניעה אותנו בצורה כל כך מדויקת. בפעמים שאנחנו מתעלמות – אנחנו במיידי מקבלות אותה בהפוכה.
מה היית מייעצת לאנשים שרוצים לפתוח עסק כמו שלך?
זה לא קשור רק לעסק שלי, אלא לכולם. שתי גישות שאימצנו ומאוד עזרו לנו בהתחלה וגם עכשיו:
1. תפחדי ותעבדי – אמירה גאונית של מירי, שנאמרה מתוך הכירות עמוקה איתי ומה שמניע אותי, אבל זה באמת מה שזה – ישבתי בשבוע הראשון ב GETT, משקשקת מפחד. שאני לא אצליח, שאני אאכזב את כולם. ביום הראשון לא עשיתי כלום. בהיתי במסך ופחדתי. התקשרתי למירי ואמרתי לה שאני משותקת. ובמקום להכנס יותר לעומק ולנסות לנתח את המצב היא אמרה לי – ממי – תפחדי ותעבדי. באותו רגע הייתי צריכה אך ורק את זה – לקבל ציווי מאוד ברור למוח שלי. אוקיי –את זה אני יכולה לעשות. להמשיך לפחד ולהתחיל לעבוד. זה משפט מאוד שגור אצלנו.
2. הכל משחק וחובה עלינו להנות. אנחנו משחקים בלהיות סופר חשובים, אנשי עסקים, יש לנו טייטלים כאלה מפוצצים כמו co founder או CEO, בסוף – הביזנס הוא אנשים עם אנשים. ואם תדמיינו שכולנו דמויות קטנות על לוח קרטון, אז אין פחד אמיתי ואין באמת גבולות שכובלים אותנו. התחושה שאנחנו יכולות לעשות הכל – אבל באמת הכל – לא נובעת מתוך מגלומניה, אלא מתוך ההבנה שהעולם באמת פתוח לכולם, רק קחו את הקוביות ותתחילו לרוץ. אם לא היינו תופסות ככה את העולם היה לנו מאוד קשה לקבל החלטות אמיצות, או לשבת עם אנשים מאוד בכירים ולספר בדיחות. אנחנו מאוד מקפידות להנות ולצחוק. כשהעשייה לא קורית מתוך הנאה, דברים זזים הרבה יותר לאט וקשה. כשאנחנו מקלילות – הכל זורם.
סנדרה, מירי ואורן מזמינים אתכם להיכרות בדף הפייסבוק, באתר הבית והכי טוב פנים אל פנים.
עסקים קטנים שמעוניינים להצטרף לפרוייקט מוזמנים לכתוב מייל בצירוף הכותרת “למה עשיתי את זה לעזאזל?” לכתובת : hadar@mcopy.co.il
הדר ביסמוט, כותבת מיקרו קופי, מנהלת את קהילת השוות באזור פרדס חנה-כרכור ושותפה בפרוייקטים “למה עשית את זה לעזאזל?” ו-“ללמוד או לא”. יוזמת, מגשימה ומחפשת את הדבר הגדול הבא