Please enable javascript in your browser to view this site!

למה כל כך קשה לך להשתנות?

״זה בסדר לחיות בקונפליקט!״ גער בי פעם חבר אחרי שגיחכתי על בחירה שעשה.

אני הייתי צעיר, בן 21. והוא צעיר ממני בשנה, בן 20, עם אינטליגנציה של בן 40. הוא הסביר לי שהעולם לא באמת שחור ולבן, ואין באמת טוב ורע, ומי צודק ומי טועה לא רק שזה עניין של תפיסה סובייקטיבית - זה גם עניין זמני. קונטקסטואלי - תלוי מצב ותנאים. ״ברור, נו!״ אמרתי לו - וכמעט פספסתי את כל הטיעון שלו כי -

השנה היתה 2000, בדיוק גילו שאין שום באג שהולך להפיל את כל המחשבים בעולם ולהביא להרס האנושות, אם כבר מה שהולך לפגוע בה זה לא באגים, אלא אנשים. כבר הייתי בוגר מספיק להבין שלכל מטבע יש שני צדדים, אבל מה שהפך לי את המוח היה הטיעון החדש שהציג בפני. נכון הבנאדם? יש לו את שני הצדדים בעצמו. קונפליקטים הם לא רק בין שני אנשים, או דעות - הם גם פנימיים. בינך לבין עצמך.

ככה זה.

במשך שעות ארוכות התווכחנו. טענתי שלכל אחד יש ערכים. הרגלים. אמונות. וזה מי שהוא. והוא טען - והוכיח לי באמצעות דוגמאות מהחיים שלי בעצמי, דברים שעשיתי, ושאמרתי, שהייתי גאה בהם, וגם כאלו שממש לא - שהנה גם אני, בעצמי, יש לי קונפליקטים פנימיים. אני לא קוהורנטי כמו שחשבתי. אז מה הזהות שלי? שאלתי אותו. מי אני אם לא המעשים והמילים שלי? אתה אתה - הוא ענה מחייך. אתה פשוט הרבה יותר מורכב ממה שחשבת, והרבה פחות קונסיסטנטי כמו שהיית רוצה לחשוב.

הוא גרם לי להבין שיש צדדים שאני משקיט. מדחיק. וכאלו שאני מבליט - לטובת האחידות. אנחנו צריכים את השקט הזה. אנחנו צריכים שיהיה ברור לנו מי אנחנו, במה אנחנו מאמינים. ושזה יהיה צפוי, אחיד, מובהק. אז אנחנו מכווננים את עצמנו למין ״אחד״ כזה. ויש לזה מחיר.

כי כשמגיעים הקונפליקטים הפנימיים - אנחנו דואגים להשקיט אותם מהר מהר. לטובת הצד שבחרנו - אולי כשהיינו צעירים מדי, אולי כי זה מה שאמא לימדה אותנו, או אבא, ואולי אנחנו בכלל לא זוכרים כבר למה בחרנו בצד הזה. אנחנו עושים את זה על אוטומט. זה עוזר לנו להתנהל. להישאר אפקטיביים, פרודקטיביים, צפויים, לא מפחידים - אחרים או את עצמנו. אבל הקונפליקטים לא פראיירים. הצד השני - זה שאנחנו לא מזוהים איתו -לפעמים רוצה לפרוץ. לקבל מקום. לקבל קול. פשוט כי הוא חלק ממי שאנחנו.

ככה זה?

ואנחנו לא משקיטים את החלק הזה רק בשביל עצמנו. אלא גם ולפעמים בעיקר - בשביל החברה שסביבנו. השבטים בהם אנחנו חיים. החברה צריכה שהבנאדם יהיה מאופיין טוב טוב. שיהיה אפשר לשים אותו בקופסא. שיהיה אפשר לצפות מה יאמר, ומה יעשה. החברה צריכה לדעת מי אתה, מה אתה עושה, במה אתה מאמין, לאן לשייך אותך, מהם הערכים שלך. ואז, כמו במשחק Tetris, יהיה אפשר לשים אותך במקום ״הנכון״ בשבילך. שתסגור לנו פינה. אין לנו זמן, או אנרגיה, לקבל אותך בצורה מורכבת. עם סתירות פנימיות. החברה צריכה לדעת מי זה ״אתה״ - ועדיף בצורה השטחית ביותר. שחור ולבן.

לפעמים, באחת הסתירות הפנימיות הללו, קול ב׳ נשמע חזק יותר. קול א׳, שהיה שם השליט - אולי כבר עשור או יותר, מתחיל להישמע פחות הגיוני. או פחות אטרקטיבי. וזה מפחיד. זה מפחיד כי זה מערער לך את הזהות. וזה מפחיד כי יותר משאתה פוחד לשנות את עצמך - אתה פוחד לאכזב את החברה. את מי שמסביב. הם כבר הבינו מי אתה, ומה עכשיו תבוא ותספר להם סיפור אחר?

רגע, זה יותר גרוע. אתה בעצמך עוד לא החלטת - האם קול ב׳ באמת יותר משכנע? ולימדו אותך שבחיים צריך לבחור - קול א׳ או קול ב׳ - אי אפשר גם וגם. אי אפשר לחיות בסתירה פנימית. מה אתה, ילד? תחליט, גבר, תחליט.

אז כולנו חיים קצת בשקר. מי יותר מי פחות. רובינו לא מקשיבים בכלל לאדוות הקטנות שמגיעות לחזה, או לבטן, או לשכמות. בשם הזהות האחידה שלנו, אנחנו משקיטים את הלחישות שבראש. שומרים על עצמנו. ואולי טוב שכך. ואולי לא. לא יודע. מה שבטוח זה, ש-

זו הסיבה שכל כך קשה להשתנות.

רגע, אז אם יש מסביבכם מישהו שפתאום מתנהג קצת אחרת - אולי לא תראו את זה כסימן אזהרה? אל תנסו מיד לשמור עליו? להחזיר אותו למסלול? למרות שזה האינסטינקט שלכם. במקום זה, תנו לו להרגיש שזה בסדר שיש סתירות פנימיות. תנו לו את הביטחון שאתם תתנו לו יד, חיבוק, מילה טוב - גם אם פתאום יתחיל לדבר קצת אחרת. להתנהג קצת אחרת. להיות פחות צפוי. ואולי - אל תעצרו את התנועה שלו, את ההתבוננות פנימה - כי אתם עלולים לעצור התפתחות של משהו חדש.

מפחיד, אה?