איך באים מיליארד דולר לעולם? הסיפור של אינסטאגרם

בשלישי לאפריל 2012, באותם המשרדים ששימשו פעם את Twitter בסן פרנסיסקו, התיישבו שלושה עשר איש מול מסך המחשב. מולם היה פתוח אתר שעוקב אחר סטטיסטיקות ההורדה לאפקליציה “Instagram for Android”. הכאב הקל באצבע שלוחצת על ה”ריפרש” בדפדפן, הצטרף לכאבים נעימים בשרירי הפנים – חיוך שלא הפסיק למשך שבוע בו נשבר שיא חדש בתחום האפליקציות.

חמישה מיליון איש הורידו את “Instagram for Android” בשבוע הראשון.

אבל לא זו החדשה המרעישה ביותר הקשורה באפליקצית התמונות. מיליארד הדולרים שהשקיע מארק צוקרברג כדי לקנות את אינסטאגרם – שבוע מאוחר יותר – סיפקו הרבה יותר כותרות. ההשקעה הגדולה ביותר שעשתה פייסבוק אי פעם.

סיפור ההצלחה של האפליקציה והחברה שמאחוריה – מסקרן כל סטארטאפיסט, כל כותב אפליקציות, ואפילו את המשתמשים עצמם. עכשיו, כשפייסבוק נסחרת בבורסה, זו סוגיה שמעסיקה גם את המשקיעים – האם מיליארד דולר זה לא מוגזם בשביל אפליקציה שמוסיפה פילטרים לתמונות? איך בכלל עושים כסף מהרשת החברתית הזו? האם זה מהלך שקרה בגלל שצוקרברג מחפש דריסת רגל מול המתחרות הגדולות – אפל וגוגל?

אבל יותר מכך – זהו סיפור שמעניין את מי שעוקב אחרי התפתחות הרשתות החברתיות בשנים האחרונות. החדשנות בממשק המשתמש, התפשטות מושגי ה”share”, ה”follow”, וה”tag”, הערעור על מושג האומנות בעידן ה”אינסטא-ארט” – בתוך אלו מסתתרות תובנות, שיכולות להסביר איך מגיעים לשווי של מיליארד דולר, ואיך משפיעים על דור ה-Y בצורה שלא הרבה הצליחו.
בפוסט הנוכחי ובכמה הבאים אני אנסה לפרום את הפקעת הזו, ולעשות סדר בבלגן. לפני הכול, בואו ניזכר איך זה התחיל.

קווין סיסטרום, גוגלר לשעבר, עבד ב-2009 במחלקת השיווק של חברת נקסט-סטופ. בלילות הוא לימד את עצמו לתכנת, כדי לממש רעיונות שדגדגו לו. אחד הרעיונות נקרא Burbn – אפליקציית שיתוף-מיקום חברתית – כמו Foursquare – רק שבנוסף לצ’ק-אין המוכר, אפשר לעשות צ’ק-אין עתידי, לתכנן אירועים, לזכות בנקודות על סמך מפגשים חברתיים ולשתף תמונות מהמקום בו עשית צ’ק-אין.

החלק הבא של הסיפור הוא זה שגורם ליזמים ישראלים להתפלץ, ולהצטער על כך שהם לא עובדים בסיליקון וואלי. קווין מוזמן למסיבה שגרתית שארגנו החבר’ה מ-Hunch (חברה שמנסה להוביל את עולם ההמלצות – בין השאר שותפים בה אחד המייסדים של פליקר, ואחד המייסדים של ויקיפדיה). שם הוא פוגש שני אנשים משתי חברות השקעה, מהם הוא מגייס 500 אלף דולר בתוך מספר שבועות. הוא עוזב את העבודה, ומקים צוות שיעבוד על Burbn.

בחור בשם מייק קריגר מצטרף לקווין, ויחד הם מחליטים לעשות את הדבר הנכון בתור סטארטאפ – להתמקד בדבר אחד, ולעשות אותו הכי טוב שאפשר. רוב הפיצ’רים נחתכו ומימושם נדחה למועד עתידי (שלא קרה עד היום). מה שנותר הוא הבסיס שאנחנו מכירים – שיתוף תמונות עם פילטרים מגניבים, והאפשרות להגיב ולעשות לייק לתמונות של אחרים. במבט לאחור אפשר להבין כמה הייתה גורלית ההחלטה הזו לעתיד החברה. השם Burbn שונה לאינסטאגרם, שמועלית לראשונה לחנות האפליקציות של אפל באוקטובר 2010. בתוך מספר שבועות היא הופכת לאפליקציית התמונות הכי פופולרית בחנות.

תזמון טוב שווה זהב

אינסטגרם. הרשת החברתית שסחפה מעל 50 מיליון משתמשים. היא לא הרשת החברתית הראשונה במובייל, ובטח לא אפליקציית התמונות הראשונה, אבל בכל זאת היא זו שפייסבוק רכשה במיליארד דולר.

אומרים שלסטארטאפ מצליח דרושים חדשנות, מייסדים עם אינטואיציות חזקות, פוקוס מחודד, ובייחוד – תזמון מעולה. בפוסט הנוכחי נבין מדוע תזמון הגעתה של האפליקציה לא יכול היה להיות טוב יותר.

ביוני 2010, אפל משחררת את הדגם הרביעי של האייפון. לדגם הקודם הייתה מצלמת 3 מגה-פיקסל חלשה, ומקובל היה להסתובב עם אייפון ביד אחת, ומצלמה דיגיטלית ביד השנייה. האייפון החדש – לעומת זאת – בא עם מצלמת 5 מגה-פיקסל, ויכולת מדהימה שנקראת “HDRI”. (בפשטות – HDRI – פירושו שהמצלמה מבדילה בין הרבה גוונים של אור, כך שאם בתמונה יש אזורים חשוכים – נגיד הפרצוף של החברה שלך – ואזורים מוארים – נגיד השמש שמאחוריה – המצלמה יודעת לצלם תמונה, כך שחברה שלך לא נראית כמו כתם שחור על רקע זריחה מהממת. למעשה המצלמה מצלמת כמה תמונות בבת אחת (לפחות שלוש), ברמת חשיפה משתנה, ומחברת אותן לכדי תמונה אחת שנראית טוב).

בסוף 2010, מגיעה אינסטגרם לחנות האפליקציות, כאילו נולדה עבור מכשיר האייפון 4, שבזכות המצלמה שלו מייתר – אצל רבים – את הצורך במצלמה דיגיטלית. אבל עד כאן ההסבר לא מספק. האייפון הרי מגיע עם אפליקציית “Camera” ואפליקציית “Photos” שפותחו באפל. אפליקציות אמינות, עם אפשרויות עריכת תמונות ושיתוף, ואינטגרציה מושלמת עם היכולות של הטלפון. אז מה בכל זאת כל כך מיוחד בתזמון של אינסטגרם?

נקפוץ לרגע לאוסטריה, תחילת שנות ה-90.

טרנד חדש מגיח לעולם – ה”לומוגרפיה”. צילום באמצעות מצלמת צעצוע אנלוגית שיוצרה ברוסיה, לה אין זום, לא פוקוס ולמעשה שום דבר מתכוונן. מה שכן, אפשר להניח על העדשה שלה פילטרים. נשמע מוכר?

ב-2007, בזמן שכולנו מצטיידים במצלמות דיגיטליות עם עשרות פיצ’רים, זום משוגע, פוקוס שמזהה פרצופים ומה לא, תנועת הלומוגרפיה כוללת כבר יותר ממיליון איש בעולם שמצלמים עם מצלמה אנלוגית.

כמו כל אופנת אנדרגראונד מצליחה, גם הלומוגרפיה מתמסחרת – הייצור עובר לסין, הדגמים זולים וזמינים בחנויות ובאינטרנט. הטרנד מתפשט בקרב בני נוער שרוצים להיות “אלטרנטיביים” והופך לסמל סטטוס אצל ההיפסטרים.

אינסטגרם נופלת לידיהם של דור הלומוגרפים כמו פרי בשל. הדור שאוהב רטרו ובאותו הזמן מחזיק סמארטפון חדשני, לא יכל לבקש יותר מזה. שנייה אחרי הצילום, אתה בוחר את אחד הפילטרים הסקסיים, והכול נראה יפה יותר. ממש כמו במצלמות הלומו, רק שלא צריך להיסחב עם המצלמה האנלוגית שלא נכנסת לכיס, ויותר חשוב – לא צריך ללכת לפתח את הפילם. אינסטנט דיגיטלי, עם יופי אנלוגי. תזמון מדהים.

אבל האמת? אפליקציה בשם “Hipstamatic”, לה יש את אותם פילטרים סקסיים, יצאה כמה חודשים לפני אינסטגרם (!). עם אותו תזמון מעולה, היפסטאמאטיק יוצרת קהילה מחבקת, ומיליוני הורדות. אז מה בעצם גרם לאינסטגרם לגנוב את המלוכה? התזמון, מסתבר, הוא רק חלק מהסיפור.

אז מה החדשנות שהביאה האפליקציה, מה זה “אינסט-ארט”, ולמה על היפסטאמאטיק לא שואלים את שאלת מיליארד הדולר?

ביצים גדולות בסל אחד

במשך שנים הכניסו לך לראש חוקים שאמורים לעזור לך לעבור את החיים האלה – איך להישמר, איך להיזהר, איך לא ליפול. אמרו לך “אל תרקוד על שתי חתונות”, “אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה” ו”אל תשים את כל הביצים בסל אחד”.

חלק גדול מהתהליך הפסיכולוגי שעובר על מי שפותח סטארטאפ, הוא לגרד את השטויות האלו מהמוח שלו.

סיכוי גבוה שתסיים את הריקוד-חתונות הזה מרוח בביצים ועוגה, עם רגליים שבורות, כשמאה איש סביבך צוחקים “אמרתי לו שזה לא יעבוד”; אבל יש סיכוי קטנטן שתעשה משהו מדהים, ועל זה אתה חי.

אחרי שסיפרנו איך נולדה אינסטאגרם, ולמה התזמון שלה היה כל כך טוב, בואו ננסה להבין מה ההבדל בינה לבין אפליקציה דומה לכאורה, שנקראת “היפסטאמאטיק”;ואיך הראשונה גנבה את הבכורה לאחותה הגדולה.

הנה החוויות של אמריקאי עם ההיפסטאמאטיק שלו מסן פרנסיסקו, 2010:

היפסטאמאטיק יצאה כמה חודשים לפני אינסטאגרם, והיא זו שהביאה את גאונות הפילטרים לצילום באייפון. האפליקציה – מושפעת גם היא מטרנד הלומוגרפיה – נקראה על שם מצלמת צעצוע שהומצאה ב-1982 ע”י שני אחים, מעצבים גרפיים, שנהרגו בטראגיות לפני שהספיקו לייצר אותה באופן מסחרי.

האפליקציה עולה $1.99 וכוללת פילטרים בסיסיים, ואפשר לרכוש פילטרים נוספים, כך שהמשתמש הממוצע מבזבז עליה כ-8 דולר. בנובמבר 2010 היו לאפליקציה כבר 1.5 מיליון הורדות. ב-2011 היא מדווחת על יותר מעשרה מיליון דולר הכנסות. באותו הזמן, ההכנסות של אינסטאגרם – $0.00.

נקפוץ להווה – באוגוסט 2012, היפסטאמאטיק מפטרת את כל העובדים למעט חמישה, למרות שהיא עדיין בתוך רשימת 100 האפליקציות בתשלום הנמכרות ביותר בחנות של אפל. אינסטאגרם, לעומתה, סופרת את הדולרים שקיבלה מעסקת פייסבוק ועסוקה בשילוב האפליקציה שלה עם הרשת החברתית המצליחה בעולם.

מה? איך?!

העובדות היבשות אמורות להטריד כל מי שמבין קצת בכלכלה.

היפסטאמאטיק הבינה שיש לה ג’וקר מטורף – הפילטרים הסקסיים –  עליו אפשר לגבות מחיר לא גבוה לחובבי לומוגרפיה. היא גם הבינה שהמשתמשים ירצו להשוויץ בתמונות היפות, ולכן מתוך האפליקציה מאד נוח לשתף את התמונות לפייסבוק, לטוויטר, לפליקר וכו’.

אבל אינסטאגרם עשתה מעשה הרבה יותר אמיץ. בעולם בו היו מספר זעום של רשתות חברתיות שהצליחו, ולעומתן, מאות רשתות חברתיות שלא מתרוממות, היא החליטה ללכת על כל הקופה ולהקים רשת חברתית חדשה. כנגד כל הסיכויים, היא מיצבה את עצמה קודם כל כרשת חברתית, אחר כך כאפליקציית צילום.
וזהו הימור ענק. מה אם אנשים לא ירצו להצטרף לרשת החברתית החדשה? מה אם לא יהיה אחרי מי לעקוב? מה אם התמונות הראשונות יהיו משעממות? הרבה יותר “בטוח” לעשות כמו היפסטאמטיק, להוסיף כפתור “שתף לפייסבוק או טוויטר” ולהימנע מדילמת הביצה והתרנגולת של הסטארטאפ החברתי (עוד על הדילמה הזו, בפוסטים עתידיים).

זהו שינוי תפיסה שמבין את המהות הנרקסיסטית של דור ה-Y: אין ערך לתמונה, אם אי אפשר לשתף אותה עם אחרים. מושג הנוסטלגיה השתנה – לא צריך להביט בתמונות מלפני עשר שנים כדי להרגיש משהו, מספיק בתמונות מלפני עשר שעות, או עשר דקות.

וכגודל ההימור, גודל ההצלחה. אינסטאגרם המציאה עולם חדש, בו החיים החברתיים מצולמים דרך הפילטרים. האנשים נראים סקסיים יותר, האוכל נראה טעים יותר, הנופים נראים כאילו אתה תמיד בחופש. אין ספק שזו הרשת החברתית ה”יפה” ביותר על פני האפסטור.

במרץ 2012 היפסטאמאטיק מוסיפה למשתמשים שלה את האפשרות להעלות את התמונות שלהם לרשת האינסטאגרם. ועל זה אומרים האמריקאים: “If you can’t beat them, join them”.

תור בכניסה למועדון

בסרט “הרשת החברתית” שמנסה לתאר את סיפור ההצלחה של פייסבוק, יש סצנה בה ידידנו מארק הצעיר משחק אותה האקר, ושואב נתונים על תלמידות מהממכללות והאוניברסיטאות שהוא מצליח לפרוץ אליהן. אם אתם לא האקרים בעצמכם, הדיבור שלו כנראה נשמע לכם כמו סינית עתיקה; אבל דבר אחד ברור – הוא עובר על הקולג’ים המוכרים, אחד-אחד, ושואב נתונים על התלמידים שם. בשביל מה? “We’re ranking girls” אומר מלך הפייסבוק, אחרי שבאותו הערב הדייט שלו זרקה אותו, והוא מחפש נקמה במין הנשי. מארק מכין אתר לדירוג סטודנטיות.

אבל אתר דירוג הבחורות, הופך ב-2004 להיות לרשת חברתית. כך נראתה הגרסא הראשונה של TheFacebook: האתר מתפשט במהירות בין הסטודנטים, רק שאם לרוע מזלך אתה לא לומד באחד הקולג’ים שהמערכת תומכת בהם, אתה לא יכול להצטרף.

להלן תופעת “תור בכניסה למועדון”. מחוץ למועדון יש תור, והמארחות מכניסות רק את מי שבקבוצה האקסלוסיבית. מי שבפנים מרגיש את האגו שלו מתנפח, ומי שבחוץ רק מחכה גם להיות אקסלוסיבי. הקהל מתדפק על שעריי הפייסבוק.

ב-2005 פייסבוק פותח שעריו גם לתיכוניסטים, ועד סוף 2006 הוא נפתח לאחד האדם. חוקר המדיה החברתית של יאהו צפה אז שהדבר יהווה בעייה למשתמשי פייסבוק. אבל היום, עם 900 מיליון משתמשים ברור שהוא טעה בגדול.

רגע, מה קורה כשכולם מוזמנים למועדון האקסלוסיבי? בחוץ אין יותר תור, ואף אחד לא מרגיש מיוחד. פייסבוק פתוח לכולם, וההרגשה היא שהמורה שלך, אחותך, השכן מלמטה, והחברים מהתיכון – כולם פה. אם כך, המהלך הטבעי אצל אוהבי ההייפ יהיה למצוא את המקום האקסלוסיבי הבא. וממש כמו בחיי הלילה, הם מנסים עוד ועוד פלטפורמות, עד שמצטבר במקום מסוים מומנטום, ומועדון חדש נוצר.

המקום הזה היה האינסטגרם.

ראשית, במשך שנתיים הוא היה זמין רק לבעלי האייפון, שאוהבים לסווג את עצמם כמי שנמשך לעיצוב יפה וממשק פשוט, ואלו שבעצם גרמו למהפכת הסמארטפונים. שנית, הראשונים שהגיעו לשם היו ההיפסטרים וחובבי הלומוגרפיה, שהם בהגדרה מחפשי הייפ. שלישית, והכי חשוב – האינסטגרם מתוקף האופי הפילטרי של התמונות בו, יוצר עולם חדש. עולם מקביל, בו קורות אותן ההתרחשויות החברתיות שאנחנו מכירים מהפייסבוק או מהטוויטר, הן רק מסופרות בתמונות במקום בטקסט, והתמונות האלה פשוט נראות הרבה יותר טוב. עולם חדש, אווירה חדשה – אחלה מועדון.

אז מי שעבר את שער המועדון הזה והצטרף, מרגיש שהוא במסיבה מדהימה. הילדים נשארו בחוץ, משחקים להם בפייסבוק, ואנחנו כאן “המגניבים” בונים לנו את העולם החדש.

אינסוף אנשים שואלים את עצמם כל יום, איך אפשר להתחקות אחרי ההצלחה האינסטגרמית. הבעיה היא, שאין דרך מלאכותית לייצר “תור בכניסה למועדון”. הדבר היחיד הוא לנסות לעשות את המוצר הכי מדהים בעולם, ולקוות שכולם ירצו לבוא לרקוד אצלך ברחבה.

רק אציין שאינסטגרם בעצמם כמעט הרסו את אפקט “התור בכניסה למועדון” כשהם פתחו את האפליקציה שלהם לאנדרואיד – הרבה משתמשי אייפון הכריזו אז שהם יעזבו את הרשת. אבל כמו שקרה בפייסבוק – המשתמשים כבר מכורים, והזהות החברתית כבר מושקעת מדי מכדי לוותר בקלות. 

אינסטאגרם פותחת את שעריה

נראה איך אינסטגרם נתנה גם לאחרים להנות מהפירות שלה, ובכך מינפה את ההצלחה שלה עשרות מונים. בזכות העדפה מודעת של החברה לשנות את איך שאנחנו רואים את העולם, על פני רווחים ממשיים, החברה החליטה להיות “מערכת פתוחה”, כלומר הרשתה לעצמה לפתוח את הפלטפורמה שלה לאחרים, והרוויחה מזה בגדול (מיד, הסבר להדיוטות מה זה “מערכת פתוחה”).

אתם תוהים איך יכלה החברה להשיג רווחים ממשיים? עם מיליוני משתמשים, די בקלות: אינסטגרם יכלה להחליט שהאפליקציה שלה היא בתשלום, כמו היפסטאמאטיק, אבל ויתרה על זה; יכלה לבקש תשלום פרימיום למשתמשים כבדים, אבל ויתרה על זה; יכלה לגבות כסף ממותגים שמשתמשים בה כדי לקדם מוצרים שלהם, אבל ויתרה על זה. כל אלו דוגמאות למודלים עסקיים שעובדים בהרבה מאד מוצרים דיגיטליים, ועדיין – היא ויתרה על זה…

בוא נבין בשפה פשוטה, מה הכוונה ב”מערכת פתוחה” או ב”לפתוח את הפלטפורמה שלה לאחרים”. אני מבטיח שבסוף הדוגמא, תבינו את זה גם אם אתם ממש לא גיקים/מפתחים/הייטיקיסטים.

אוקיי, נגיד שחברה מסוימת מפתחת אפליקציה לאייפון, נגיד אפליקציה לשיתוף תמונות (אחלה דוגמא, לא?).
באפליקצייה כזו יש שני חלקים מהותיים:

(1) צילום תמונה ושיתופה ברשת החברתית
(2) התבוננות בתמונות – שלך ושל אחרים ברשת החברתית

“מערכת פתוחה” – משמעה שאפשר לצלם תמונות באפליקצייה אחרת, שהיא לא אינסטגרם, ולהעלות אותם לרשת האינסטגרם. וגם – שאפשר לצלם תמונות באינסטגרם, אבל אפשר להתבונן בהם באפליקציה אחרת, ולא רק על האייפון – גם במחשב.

על דרך השלילה, “מערכת סגורה” – משמעה ששני החלקים – צילום התמונה ושיתופה, וגם ההתבוננות בתמונות – יקרו רק בתוך אפליקציית התמונות.

בשביל ההסבר, הנה דוגמא לאפליקציה מוכרת שהיא “מערכת סגורה” – Draw Something. את הציורים באפליקציה הזו אפשר לצייר, וגם לראות אך ורק מתוך האפליקצייה (אלא אם עושים צילום מסך, אבל זה לא נחשב). אין, נגיד, דרך להעלות לDraw Something שרטוטים שעשית בתוכנת ציור במחשב, וגם אין אתר שבו אפשר לראות ציורים שעשו אחרים בDraw Something.
לדעתי, הסיבה שDraw Something ירדה מגדולתה, וכמעט לא משתמשים בה יותר, היא כי היא נשארה מערכת סגורה. הציורים שותפו כמעט רק בין השניים שציירו/ניחשו אותם, ולא עם כל העולם…

אז באינסטגרם החליטו לפתוח את האפליקציה לעולם, ולראות מה יעשו עם זה המפתחים. היתרון המיידי – אנשים, שהם לא בחברה, ולא מקבלים משכורת מהחברה, נהיים יצירתיים להפליא, ויוצרים כלים חדשים להנות מהתמונות של הרשת החברתית, ולגרום לDNA האינסטגרמי להתפשט ברשת. אם הם עשו מוצר מעפן – לאף אחד לא איכפת; אבל אם הם עשו משהו מדהים ושימושי – הם נהנים כי הם רוכבים על ההצלחה של אינסטגרם ופוטנציאל המשתמשים שלהם; אינסטגרם גם מרוויחה כי הרשת החברתית שלה מתחזקת.

בואו נראה כמה דוגמאות למה שעשו עם זה:

Flipagram – אפליקציה לאייפון שנותנת לך לייצר וידאו מהתמונות אינסטגרם שלך, ממש בקלות, שתוכל לשתף עם כולם.

Static Pixels – מייצרים לך תמונות אקו-פרינדלי שמודפסות על קרטון ממוחזר, ועשויות מהתמונות שלך. ככה זה נראה:
http://vimeo.com/47427134

Cocoagraphs – רעיון מדהים למתנה – אתה מעלה לשם תמונות אינסטאגרם שלך, ומעצבים לך שוקולד נוסטלגי במיוחד.

ולסיום, האתר המקסים שנקרא boobstagram – אני אתן לכם לגלות לבד מה יש שם…

 

פייסבוק קונה את אינסטאגרם

2012 היתה שנה עמוסה עבור מארקי צוקרברג, האיש והכפכפים. הוא הנפיק את פייסבוק בבורסה, התחתן עם פריסילה צ’ן וגם יצא לשופינג. בין השאר הוא קנה את פייס-דוט-קום הישראלית, וגם את אינסטגרם – במיליארד דולר.

באוגוסט 2012 שברה אפליקציית שיתוף התמונות שיא חדש, כשעקפה את טוויטר במובייל במספר המשתמשים היומיים (עם 7.3 מיליון משתמשים יומיים לעומת 6.9 מיליון לטוויטר) וגם במשך הזמן בו מבלים המשתמשים באפליקציה. מי שעוקב אחרי הסדרה הזו מתחילתה, בטח מרגיש כמוני שזה ממש לא השיא האחרון שהם הולכים לשבור, אפילו אחרי שפייסבוק רכשו אותם. מארקי בטח גאה בעצמו.

אז למה פייסבוק רכשו את אינסטגרם חודש לפני ההנפקה שלהם? ולמה מיליארד דולר נשמעו טוב עבור פייסבוק? זהו מהלך היסטורי – וככזה אין לו אמת אחת, אלא הרבה פנים, אז אני אעלה פה כמה מהתזות המובילות, ואתם תשפטו בעצמכם.

פייסבוק רכשו את אינסטאגרם כדי להסיר איום

אינסטגרם היא רשת חברתית שמתקדמת הרבה יותר מהר מפייסבוק, טוויטר או לינקדאין.
מאידך, פייסבוק היא עדיין פלטפורמת שיתוף התמונות הגדולה והמצליחה בעולם. בתוך אוסף הטכניקות שבו משתמש בוחר לספר לעולם מה עובר עליו – סטטוסים, תמונות, וידאו, שיתוף אתרים וכו’ – התמונות הן באופן מהותי הדרך האהובה ביותר על משתמשי פייסבוק. אפליקציה אחרת שעושה רק את זה, והרבה יותר טוב, היא בפירוש איום להפוך את פייסבוק למקום בו משתפים הרבה פחות תמונות, כלומר, להוריד את רמת השימוש בפייסבוק.

אחרי ההנפקה, פייסבוק צריכים רבעונים עם הכנסות חזקות וגידול ברווח

הערך של פייסבוק נופח מאד לפני ההנפקה. כדי לשמור עליו מנופח צריכה פייסבוק להראות רבעונים חזקים כדי לשמור על המשקיעים שלה, ולשכנע חדשים להצטרף פנימה (אגב, נכון להיום הם לא ממש מצליחים בזה…). מארק רוצה להפוך חברה שמוערכת במאה מיליארד דולר לחברה של טריליון דולר. איך עושים את זה? במגוון ראיונות עם מארק הוא אומר את זה כל פעם – המפתח הוא המובייל. פייסבוק חזקים מאד במובייל אבל עוד לא עושים שם כסף. רכישה של צוות מאד חזק, עם עשרות מיליוני משתמשים במובייל – זו השקעה מעולה.

פייסבוק רוצים את המידע שיש לאינסטגרם עליכם

אינסטגרם יודעים עליכם – בין השאר – איפה הייתם כשלקחתם כל תמונה; מי אוהב לראות את התמונות שלכם; מה התחביבים שלכם; איזה אוכל אתם אוהבים; עם מי אתם נמצאים בשעות הפנאי שלכם וכולי. המידע הזה שווה המון-המון-המון כסף כי מפרסמים עושים ממנו מטעמים. והיופי הוא, שאתם, בהתנדבות, נותנים את המידע הזה בחינם לאינסטגרם (ועכשיו גם לפייסבוק). המון מידע, על יותר מ-80 מיליון משתמשים. מותגים התחילו כבר להשתמש באינסטגרם, ויש סיכוי שאתם גם עוקבים אחריהם שם, בשיא התמימות.

מרגישים שקצת חוגגים עליכם? לא נורא. לפחות אתם נהנים מאינסטגרם בחינם…