Please enable javascript in your browser to view this site!

לא חשבתי שזה ריאלי להיות מאיירת

"למה עשית את זה לעזאזל?!" הוא פרוייקט של ראיונות כתובים עם בעלי עסקים קטנים בתחילת הדרך. הם מספרים על מה שהניע אותם לפתוח את העסק ועל הפחדים שהיו צריכים לגבור בדרך. את הפרויקט מנהלת ועורכת הדר ביסמוט.
 

"אני לימור, המאיירת והמעצבת של לימיק- מותג למוצרי נייר ופרינטבלס (קבצים דיגיטליים) מאויירים שנמכרים בחנות מקוונת.
לימיק זה לא רק המוצרים עצמם שנמכרים בחנות אלא עולם חווייתי שלם של איור, עיצוב ויצירה שכולל גם קבוצת פייסבוק לנשים יצירתיות שאוהבות יצירה והשראה, וגם בלוג שמתאר את החוויות שלי בעסק, תהליכי היצירה וכמובן מוצרים ופיתוחים חדשים.

העסק מנוהל על-ידי, תוך שאני מג'נגלת בין כל הכובעים :) אני גם אישתו של שי, אמא לליעד ואוטוטו למס' 2. עובדת לא מעט אך נהנית מכל רגע, אוהבת את העשייה ואת יכולת המעורבות וההשפעה שלי בכל היבט והיבט בעסק.

NP7C2202-Edit-Edit.jpg

אני מנהלת את העסק מהבית (איזה כייף שכל מה שצריך זה שולחן עבודה טוב ומחשב) אבל בימים אלה ממש אני עוברת לסטודיו חדש במולדת (בגלבוע), היישוב בו אנו גרים מזה כחצי שנה ומקווים לבנות בו את ביתנו. עברנו דרך ארוכה עד שהגענו לכאן. החלום היה ישוב בצפון לגדל את ילדינו ולתת להם את החינוך הכי טוב שיש וגם להחזיק סטודיו משלי שממנו אעבוד ואפתח את לימיק. התגלגלנו בכמה יישובים עד שהגענו לפה, מחפשים את האזור שבו נרגיש שלמים ושייכים. זה מן אנרגיה כזו שצריך להרגיש אותה. לבסוף הגענו במקרה לכאן ואנחנו אומנם רק כחצי שנה פה אך מאוד מרוצים מהמקום ומקווים להעביר פה עוד שנים רבות.
כעת שאני עוברת לסטודיו משלי אני נרגשת מאוד מהמחשבה לעבוד מחוץ לבית ומחכה כבר לרגע שבו יהיה לי סטודיו משלי - מעין ממלכה קטנה משלי עם תצוגה של המוצרים שאפשר לבוא, ללטף (כן, מוצרי נייר זה ממש חוות ליטוף כי הם פשוט כל כך קסומים), לבחור ולרכוש.

מה רצית להיות כשהיית קטנה?

מאז שאני זוכרת את עצמי נמשכתי לכל דבר ויזואלי ולדברים יפים. אמא שלי מספרת שעוד כפעוטה היא הייתה מושיבה אותי מול מגזינים וספרים ואני הייתי מתבוננת שעות ומעסיקה את עצמי. תמיד אהבתי להתבונן ותמיד אהבתי דברים יפים. היו לי את כל האוספים האפשריים: המכתביות הכי יפות, המדבקות הכי שוות, אוסף המפיות הכי מצוירות, אוסף מחקים בצורות, ספרי קומיקס, יומנים ומחברות הכי מאוירים שיש. יומנים שלמים עם גזרי עיתון וכיתובים בצבעים, ממש הכל מהכל.

איך זה קשור לעסק שלך היום (אם בכלל)?

האהבה הזו תמיד הייתה בי ופעמה בי, רק שהאתגר היה ב-איך להפוך את זה למשהו שהוא מקצוע. שנים חשבתי שזה לא באמת מקצוע - מה אפשר לעשות עם זה תאכלס? ניסיתי לחפש משהו קרוב מספיק וכך הגעתי ללימודי עיצוב גרפי. למרות שהלימודים היו לימודי עיצוב גרפי, האיור מצא את דרכו החוצה וכך מצאתי את עצמי במסלול איור. בניגוד לעיצוב הגרפי שעניין אותי אבל היה מאתגר רוב הזמן, בלימודי האיור פרחתי! גיליתי עולם שלם של יוצרים וטכניקות וגיליתי עד כמה באמת גדולה האהבה שלי לזה.

בלימודים הבנתי באמת כמה אני נהנית בעולמות האיור. לשיעורי רישום למשל, שנחשבו כ"שיעור חופשי" לשאר הסטודנטים, אני הייתי מחכה בציפייה ומגיעה לכל, אבל כל, שיעור. בחיים לא מפספסת. כולם חשבו שהתחלקתי על הראש, כולל המרצים שהופתעו לגלות בסוף הסמסטר שהייתה להם סטודנטית עם נוכחות מלאה... אבל לי לא היה אכפת. כל כך אהבתי רישום! עד היום זה אחד הדברים שאני הכי מתגעגעת אליהם מתקופת הלימודים.

בסוף הלימודים חשבתי לעצמי שהאהבה לאיור תצטרך להישאר כתחביב, ושאני צריכה לחפש סטודיו לעיצוב שבו אוכל להשתלב ולעבוד. עדיין לא חשבתי בכלל על האפשרות של להיות מאיירת, זה היה נראה לי כמו משהו די בדיוני ורחוק שרק מעט מגיעים אליו. הייתי מסתכלת במאיירים כמו אורי פינק או עופרה עמית וחושבת: "התמזל מזלם". לא חשבתי שזה משהו ריאלי.

limick-325_.jpg

מתי הבנת שאת רוצה לפתוח עסק משלך? מה היה הטריגר?

סיימתי את הלימודים והתחלתי לעבוד כמעצבת גרפית במספר סטודיו-יים וזה אף פעם לא היה ממש זה. עבודת העיצוב הייתה נחמדה אבל לא ריגשה אותי. ובעוד אני מנסה להחביא את כשרון האיור שלי בכדי שלא יאפיל על הניסיונות שלי להתמקצע בעיצוב הגרפי, הוא תמיד עלה וצץ אל פני השטח. בכמה מקומות אפילו נתנו לי קצת להתנסות עם איור קליל של לוגואים או איור למודעות.

לא מצאתי את מקומי באף סטודיו עד שהגעתי לסטודיו אחד שהזדמן לי לאייר בו בפרויקטים מעניינים ושם הבנתי שכשאני מאיירת משהו קורה לי. משהו בי משתנה, אני כמעט מרחפת. אני פשוט מתנתקת ומאיירת ומרגישה כל כך שלמה. נשמע בדיוני אולי, אבל זה היה ממש כך ולא יכולתי להתכחש לזה. שם הבנתי שזה לא דבר של מה בכך ושאני חייבת לעשות משהו עם ההרגשה הזו. שאם ככה איור גורם לי להרגיש אז אני חייבת לתת לו הזדמנות וככה החלטתי ללכת על זה ולצאת לדרך כמאיירת עצמאית.

כשסיפרת לכולם שאת פותחת את העסק, מה היו התגובות ואיך הן השפיעו עלייך?

התגובות נחלקו לשניים: הסביבה ובעלי. בעלי לא נבהל בכלל, למעשה הוא פימפם לי על עצמאות מאז שסיימתי את הלימודים אבל אני הייתי בשלי ורציתי רק לחפש מקום עבודה בטוח בסטודיו לעיצוב. לא הבנתי בכלל על מה הוא מדבר. מדהים שהוא ראה את הפוטנציאל עוד לפניי כך שמהרגע שהחלטתי הוא פשוט היה לצידי ותמך בי, והתמיכה והאמונה המלאה הזו שלו בי והכל כך לא מובנית מאליה היא אחד הנכסים היותר גדולים שיש לעסק שלי עד היום ואין יום שאני לא מודה עליה ובכל פעם נדהמת ממנה מחדש.

הסביבה לעומת זאת לא הבינה בכלל את הצעד הזה. כולם ידעו שיש לי כשרון אבל לא הבינו את השיגעון הרגעי הזה של להיות עצמאית ומה בכלל אני הולכת לעשות. ההורים שלי היו מאוד מבולבלים מההחלטה הזו ואין לי ספק שהיה להם קל יותר אם פשוט הייתי ממשיכה בעבודה ה"בטוחה" של מה שלמדתי. למרות שהבנתי מאיפה הדאגה שלהם נובעת וידעתי שהיא מגיעה ממקום טוב, העציב אותי לדעת שהם רוצים בשבילי משהו אחר. למזלי, ידעתי מה אני מרגישה בבטן ועם מה אני חייבת ללכת. ידעתי שאני חייבת לפחות לנסות.

למזלי הייתה לי את הרוח הגבית המלאה של בן זוגי וזה הספיק לי. ככה המשכתי עם זה, באמונה שלמה, עד היום.
לאורך כל הדרך השתדלתי להתרכז בחלומות שלי ובדרך שלי, ולא בקולות מהסביבה. להמשיך להתמיד בעשייה ובאמונה שנועדתי לעשות יותר עם הכישרון שלי.

studio-135_.jpg

 

למה בחרת דווקא בתחום הזה? מה יש בו שמושך אותך?

מה זאת אומרת, יש תחום יותר מלהיב מזה? אני באמת חושבת שיש לי את העבודה הכי מדהימה בעולם (אז מה אם אני משוחדת). אני מאיירת למחייתי – יש יותר נפלא מזה?

כבר כנערה הבנתי שלאיורים יש דרך מיוחדת לשמח. איפה שרק יכולתי, תמיד רתמתי את יכולות האיור שלי כדי לשמח. אם זה לאייר תפאורות באירועים, לאייר בעלון השכבתי או בספר המחזור של הכיתה. שרבטתי לכל בנות הכיתה ביומן ותמיד לכל מתנה שנתתי צירפתי ברכה שהיו בה גם איורים. האיור הייתה הדרך שלי להתבטא ולשמח את האדם האחר. מאז ומתמיד זו הייתה הדרך שלי לתת משהו ממני שישמח את האדם שמקבל. זה משהו שגם ככה עשיתי עד שבסופו של דבר הבנתי שאת האהבה הזו אני רוצה להפוך לעסק.

אני נהנית מהתרפיה שבלאייר, אני נהנית מחדוות היצירה שאני חשה תוך כדי ומהשמחה בלב שזה עושה לי, ומבחינת העסק אני מרגישה שאני עושה את הדבר הכי כייף שאפשר לעשות: לייצר מוצרים שמשמחים אנשים ואיורים שעושים טוב על הלב, לדעת שאני תורמת עוד יופי וצבע לעולם וזה כייף אדיר בשבילי. הראש שלי כל כך שופע ברעיונות ויצירתיות שאני פשוט לא יכולה להפסיק, זה קיים בי וממשיך לעבוד גם כשאני לכאורה ישנה. אני מתעוררת עם הפשן הזה בבוקר וזה כל היום נמצא בי ויש לזה חיים משל עצמו. זה האוויר שלי לנשימה.

כמה זמן עבר עד שהחלטת שאת הולכת על זה ופותחת עסק? מה קרה בין הרגע שהרעיון לעסק עלה ועד שהוא יצא לאור?

מההתחלה היה לי ברור שאין חצי, שאני לא יכולה להיות גם וגם ואם אני עושה את זה אז לעשות כמו שצריך וכך היה.
החלטתי שאני פותחת את העסק, עזבתי את העבודה שלי בסטודיו והלכתי על זה. עכשיו הייתי צריכה לחשוב מה אני אשכרה עושה עם זה. אני זוכרת שלקח לי הרבה מאוד זמן, שעשיתי הרבה חיפוש עצמי ובריינסטורמינג. ידעתי שאני רוצה לייצר מוצרים מאוירים אבל לא ידעתי מה הם יהיו. אני חושבת שבראש שלי כבר הייתי עסק של מוצרים מאוירים בכל תחום שהוא, באמת שחשבתי על הכל.

בסוף החלטתי להתחיל לשרבט דמויות מתוך מחשבה שמשם יבואו הרעיונות. כך נולדו האיורים לליין הראשוני שלי בכיכובה של משפחה מתוקה של פינגווינים. החלטתי על שלושה מוצרים פשוטים שאני יכולה להדפיס עליהם בקלות יחסיתואלה היו המוצרים הראשונים שלי, ליין שבקושי מכרתי ממנו ולבסוף אפילו נגנז. אני תמיד נזכרת בו בערגה כי יש לו קסם נאיבי של ההתחלה והוא מרגש אותי. ופעם ב אני נתקלת במישהו שזוכר ושואל על הפינגווינים שלי :)

Pings1.jpg

מה נתן לך את הפוש הקובע?

קשה לי לשים את האצבע על רגע אחד. זה היה תהליך ארוך של התהוות שהתחיל בחלום ועד שפרטתי אותו לצעדים קטנים, דרך ליין המוצרים הניסיוני הראשוני שהפקתי והגעתי ממש עד לרגע של להתחיל לשווק אותו ואז נכנסתי להריון ראשון עם בחילות נוראיות וכל העסק נעצר לגמרי.

כשחזרתי לעסק אחרי יותר משנה וחצי של הפסקה מוחלטת הכל כבר היה נראה אחרת - אני כבר בגרתי והיו לי תובנות ורצונות אחרים. אני חושבת ששם בעצם נולד העסק כמו שהוא היום. הוא כבר נהיה ברור וחד יותר, התחברתי אל הבסיס והחלטתי להתמקד במוצרי הנייר. הלכתי על ליין איורים שהוא שלם יותר וגם השפה הפכה למגובשת יותר. הכל נהיה חד ומדויק יותר ושם בעצם לימיק התחיל להתהוות למה שהוא היום.

האם היה ויתור גדול שהיית חייבת לעשות כדי להקים את העסק?

אחד הויתורים הגדולים היה על לרצות. ידעתי שהסביבה שלי לא מבינה כל כך את ההחלטה שלי ובכלל לא מבינה מה זה אומר להיות עצמאית וגם לא היה מישהו עצמאי במשפחתי הקרובה שיכל לשמש לי כדוגמא או מודל. המחיר של הויתור הזה היה ששמרתי על עצמי מהסביבה ולא רצתי לשתף בכל דבר ובכל דילמה שאני חווה בעסק כי ידעתי שלסביבה יהיה מה להגיד ובעיקר שהיא תמטיר עלי חששות שלא יקדמו אותי.

ויתור נוסף שידעתי שאני עושה הוא על הכנסה קבועה ועל השקט שבא איתה. ידעתי שייקח לי חודשים רבים עד שהעסק יכניס במידה מספקת והכנתי את עצמי נפשית לכך. כמובן שלא יכולתי להעלות על הדעת שבאמצע הכל ייעצר ויתעכב עוד יותר כי אכנס להריון קשה שבגללו אצטרך לעצור הכל אבל ידעתי שיהיה עלי לוותר על ההכנסה הידועה והבטוחה לפחות בהתחלה. המחיר היה בעיקר מנטאלי, לדעת שאני לא מביאה פרנסה כעת מתוך השקעה לטווח הארוך ולעתיד וזו בהחלט ידיעה שלא פשוט לחיות איתה.

מה הרווחת מהויתור הגדול שעשית?

למדתי לעשות בשביל עצמי, להזין את עצמי באמונה ולשחרר את לחץ הסביבה מעליי. זה משהו שעוזר לי מאוד עם העסק עד היום –היכולת שלי להאמין בעצמי ולהתנהל מתוך האמונה הזו גם כשקשה. מהויתור על ההכנסה הקבועה למדתי להסתפק במעט, למדתי ליהנות גם מהדרך ומהתהליך ולמדתי איך לדבוק במטרה ואיך להתמיד למרות החששות והקשיים.

מה הפחד הכי גדול שלך ואיך את מתמודדת איתו ביום-יום? מתי הוא מופיע ואיך הוא מתבטא?

אחד הפחדים היותר גדולים שלי הוא שיגיע היום שאתעייף מכל זה או שאיכשהו זה יגמר. כיום אני מתנהלת בתשוקה כל כך גדולה, כל דבר קטן מלהיב אותי, אני כל כך שופעת רעיונות שהם מעירים אותי בלילה. והתשוקה הזו היא כאילו לא נגמרת שלפעמים זה מבהיל גם אותי וגורם לי לחשוש ממה יקרה כשזה יגמר. אני רואה הרבה בעלי עסקים שעייפו, שאיבדו בדרך את התשוקה שלהם לדבר בגלל הקשיים והשנים ואני ממש מפחדת שזה יקרה לי.

הדרך שלי להתנהל עם זה היא להמשיך להתנהל בתשוקה גדולה כל עוד היא בוערת בי. לנצל כל רגע, לעוף על העשייה שלי. זה מה שמניע אותי, ומשם אני ממשיכה לעבוד קשה פשוט כי אני מרגישה שזוהי מנת חלקי בעולם ושלזה נועדתי. 

studio-152_.jpg

ספרי לי דבר אחד קטנטן שלמדת על ניהול/שיווק/הקמת עסק - שעשה אצלכם שינוי גדול. לא הקלישאות הגדולות, דווקא טריק קטן, שולי, כמעט מובן מאליו. 

דבר אחד קטן אבל כל כך משמעותי שלמדתי לאחרונה הוא שהיצרתיות היא המפתח להכל. אני אוהבת לקרוא לזה: להפוך את הלימון ללימונדה. נגיד שיש קושי, אתגר מסויים או מטרה מסויימת שנרצה להשיג בעסק. עלינו לחשוב יצירתי. תמיד חבוי פתרון, תמיד יש עוד משהו שאפשר לעשות, דרך שלא חשבנו עליה. גם כשדברים לא הולכים כמו שרצינו, אפשר להוציא מהם משהו טוב. אם באים עם ראש פתוח וחושבים קצת יותר יצירתי זה לגמרי אפשרי.

בחודש האחרון למשל השתמשתי פעם אחר פעם בטכניקה הזו: כשצצו לי בלת"מים הפכתי אותם להזדמנות, כשהתעורר לי חשש ממשהו שלא ידעתי איך הוא יתקבל הפגתי את החשש בצעדים אקטיביים ויצירתיים והתוצאות באמת מדהימות. כשעשיתי טעות החלטתי לשתף בה את הקהל שלי ויצרתי מהלך יצירתי שיחפה עליה, מה שהתגלגל למהלך גדול שממשיך להביא לי תוצאות עד היום.
הכל אפשרי, צריך רק לנסות.

היית עושה משהו אחרת אם היית יודעת את כל מה שאת יודעת היום?

אני תמיד יכולה להצביע על דברים שעשיתי ופחות עבדו, אבל זה לא העניין כי אני מאמינה שגם להם היה תפקיד. גם הם היו אבן דרך בתהליך, שיעור שהייתי צריכה ללמוד ולחוות בשביל להיות איפה שאני היום. אני מאוד מאמינה שהכל חלק מהדרך, שיש למידה וגם לקשיים ולטעויות יש חלק בזה. ובכלל אין טעויות, יש רק התנסות ושלבים בדרך. אני מאוד מאמינה בדרך ולכן לא הייתי משנה בה כלום, כי בלי הדרך לא הייתי איפה שאני היום.

הדבר היחידי שאם יכולתי לשנות הייתי משנה זה להתחיל את הדרך הזו הרבה קודם. הייתי רוצה להגיד לעצמי: "תפסיקי לחשוש ולחשוב כל כך הרבה ולכי על זה!". אבל מצד שני, כמו שאני מאמינה בדרך אני מאמינה גם שלכל דבר זמן ועת, אי אפשר להאיץ בדברים והם קורים מתי שהם אמורים לקרות. אז כנראה שמתי שזה קרה לי זה היה בדיוק הזמן הנכון.

מה הדבר הקטן שגורם לך להרגיש שעשית את הצעד הנכון? שאת מרגישה שאת יכולה לטפוח לעצמך על השכם ולהגיד "כל הכבוד"?

התגובות מהסביבה, השמחה וההתלהבות של הלקוחות הן הדלק שלי. כל לקוחה שקונה את הדברים שלי זה תחושה מדהימה שמחזקת לי את הידיעה שאני בכיוון הנכון, אבל זה לא רק כשהן קונות. גם כשהן כותבות לי דברים כמו: "ואוו! איפה היית כל החיים שלי?" או "זה בול מה שאני אוהבת/צריכה" או כשהן מספרות לי שהן לא מפסיקות להשתמש וליהנות מהמוצרים שלי ושהן עוקבות אחריי בשקיקה ומחכות לדבר הבא שאעשה. זה גורם לי להתרגשות עצומה וממלא אותי דרייב מטורף. ובעיקר גורם לי להרגיש שאני בייעוד שלי, שאני עושה משהו טוב בעולם.

מה היית מייעצת לאנשים שרוצים לפתוח עסק כמו שלך?

הדבר העיקרי שהייתי מייעצת למי שמתחיל הוא שתהיה לו תשוקה ענקית. יכולות להיות הרבה סיבות לפתוח עסק כזה כמו רצון לייצר רווח מתחביב, רצון שיכירו אותי, רצון להתנסות או לגוון קצת. וכל אלה הן אחלה סיבות, אך הן לא המהות. אם אין תשוקה אמיתית מאחורי, יהיה קשה מאוד להחזיק מעמד ולהתמיד כשנהיה קשה. זה עסק מדהים אבל הוא גם מאוד מאתגר. יש בו הרבה עבודה קשה והוא דורש אמונה והתמדה. אז אם אין את התשוקה הזו שבוערת מפנים וידיעה ברורה שזה מה שאני רוצה לעשות, אולי לא כדאי להתחיל".


מוזמנים לבקר את לימיק באתר, בפייסבוק ואם אתן נשים יצירתיות אז גם בקבוצה.

עסקים קטנים שמעוניינים להצטרף לפרוייקט מוזמנים לכתוב מייל בצירוף הכותרת "למה עשיתי את זה לעזאזל?" לכתובת : hadar@mcopy.co.il



הדר ביסמוט, כותבת מיקרו קופי, מנהלת את קהילות הבנות השוות באזור פרדס חנה-כרכור ואנשי העולם החדש. שותפה בפרוייקטים "למה עשית את זה לעזאזל?" ו-"ללמוד או לא". יוזמת, מגשימה ומחפשת את הדבר הגדול הבא