עובדות חדשות על אהבה שגילתה לי חוקרת מוח

טיזר: עד סוף הפוסט הזה, אגלה לכם האם צדקו הסבתות שאמרו שהפכים נמשכים זה לזה, או דווקא צדקו הסבתות האחרות, אלו שאמרו שמצא מין את מינו, ודווקא הדומים הם אלו שנמשכים זה לזה…

מבולבלים? בצדק.

טוב, אז בואו נדבר רגע על סקס?

סקס זה דבר מטורף. זה עוצמתי, זה חוויתי, זה קדמוני. (אני ממליץ.)

לא חדש שהסקס נטוע עמוק בגנים שלנו, בכימיה שלנו, בגוף שלנו. ולא רק באזור החלציים.

אבל מה עם זוגיות ואהבה? מה עם מונוגמיה? אלו גם טמועים בתוכינו? או שאלו המצאות מלאכותיות שקרו ״יחסית״ לאחרונה – בגלל צרכים כלכליים ותרבותיים?

למה זה בכלל מעניין אותי

עד לפני שלושה חודשים הייתי בטוח שאני לא אתחתן בעולם.

זה היה נראה לי מעשה פסיכי. נגד הטבע.

רציתי להיות השימפנזה שעושה מה שבא לה. רוצה בת-זוג? לוקחת. רוצה עוד אחת? לוקחת. נמאס לה? מחליפה. 

ואז בערב אחד, בלי אזהרה מראש, משהו מיסתורי קרה. אולי כישוף. החלטתי שאני דווקא כן רוצה להישאר עם ״אחת״. ה-״אחת״.

וכך, בתוך 72 שעות הופיעה טבעת על ידה של המופתעת. 

במבט-חוץ הבנתי שזה לא ליאור ה״רציונאלי״ עשה את את הדבר הזה, אלא ליאור ה״אינטואיטיבי״. 

ליאור האינטואיטיבי עשה בליץ (תודה לך מלקולם על הספר שלך “Blink”)ולליאור ה״רציונאלי״ נשאר רק לעשות תחקיר רציני על מה שקרה פה מתחת לאף שלו. 

בלית ברירה נאלצתי ללמוד על אהבה וזוגיות. 

ואז גיליתי את ד״ר הלן פישר. האישה הרצינית הזו, היא אנתרופולוגית ביולוגיסטית. חוקרת את הקשר בין ההתנהגות של בני אדם בעולם האהבה, לבין מה שהולך להם במוח.

ולד״ר פישר היו חדשות בשבילי.

לפני מיליוני שנים, קופי האדם (אבותיי) ירדו מהעצים והתחילו ללכת על שתי רגליים. והדבר הזה זעזע לנו את המוח.

לפני כן היינו מסתתרים על העצים מחיות הטרף, אבל עכשיו – כשאנחנו מהלכים על האדמה – אנחנו הולכים ללקט (הבנות) או לצוד אוכל (הבנים, אלא אם הם טכעוניים), ואיך שמסתיימת הפאזה של המאנץ׳, אנחנו מזדרזים לחזור למערה. אין מה לעשות, בחוץ מסתובבים נמרים, אריות וזאבים, ואנחנו עוד לא המצאנו את הרובה.

עכשיו, כל עוד היינו על העצים, התינוקים השעירים הקופיפיים שלנו היו צמודים לגבה של אמא-קופה. אבל ברגע שהתחלנו ללכת על שתי רגליים, ולרוץ כמה פעמים בחודש לכיוון מערה, המצב השתנה. עכשיו אמא קופה הולכת זקוף, התינוק כבד לה, והיא צריכה עזרה כדי לסחוב אותו, או כדי לרוץ איתו למערה במקרה הצורך.

ובשביל זה יש את אבא קוף. 

וכך, במשך מיליוני שנה, המוח שלנו שהתרגל לעובדה שאמא קופה צריכה עזרה מאבא קוף, פיתח הרבה מאד מנגנונים שנועדו לפיתוח ושמירה על הזוגיות. כך לפחות על פי ד״ר פישר. 

(זהו כמובן סיפור יפה ופשטני, כנראה שהמציאות יותר מורכבת מזה. אבל ממש כמו בספרים של יובל נח הררי – לא כל כך אכפת לי מהי המציאות המדויקת, אני מעדיף את הנרטיב הבהיר והסקסי. נשאיר את המציאות המדוייקת לפרופסורים באקדמיה. מה שכן, הייתי רוצה להבין האם זה אותו השלב באבולוציה בו הוחלט שאבא קוף הוא זה שסוחב את השישיות מים מינרליים הביתה.)

עכשיו הלן שלנו לא סתם ממציאה סיפורים. היא רוצה הוכחות.

אז היא לוקחת אנשים ומעודדת אותם לעבור אצלה בדיקות מוח (MRI), כדי לבדוק איפה בדיוק הזוגיות שלנו מסתתרת אצלנו במוח.

עד היום עשתה פישר שלושה ניסויים גדולים ששווה להזכיר, שניים מהם לפחות הפכו לי את הראש.

המאוהבים

בניסוי הראשון בדקה פישר אנשים במצב בו הם מאוהבים עד כלות. ליתר דיוק היא בדקה איזה אזורים במוח שלהם פעילים במיוחד בתקופת ההתאהבות. היא מצאה פעילות מסיבית באזור בו יש הרבה תאי A10. זה האזור שיודע לייצר דופמין ולרסס אותו כמו משוגע באזורים אחרים במוח.

דופמין זה הסם הטבעי שהמוח שלנו יודע לייצר כדי שנרגיש יותר מוטיבציה, יותר פוקוס, יותר אופטימיות. תשאלו את אלו שלוקחים קוקאין – כי זה בדיוק מה שקורה אצלם במוח. 

עכשיו, אם אי פעם יצא לכם לראות תוכנית בערוץ 8 על התאהבות – לא חידשתי לכם כלום עד כה.

כן, כשאנחנו מתאהבים, המוח שלנו משפריץ לעצמו כימיקלים שמשפרים לנו את ההרגשה, ומעוותים את התפיסה של המציאות. 

יופי ליאור, גילית את אמריקה.

טוב, שניה, הבטחתי שניים שווים, נכון?

אלו שזרקו אותם הרגע

בניסוי השני שלה, הלן דוחפת לבדיקות מוח אנשים שהרגע זרקו אותם.

שברו להם את הלב.

אמרו להם ״זה לא אתה, זה אני״.

אמרו להם ״אני חושב שיהיה לנו יותר טוב בנפרד״.

סימסו להם בוואצאפ ״ביי״. 

עשו להם Hide בפייסבוק.

כמה אכזרי.

[מסתבר דרך אגב, שבניסויים על עשרות אלפי אנשים, 95% מהם הודו שלפחות פעם אחת בחיים זרקו אותם, או שמישהו שהיו מאוהבים בו התעלם מהם לגמרי. אז אם אתם קוראים את הפסקה הזו ואומרים ״אני קורא סתם כדי להתעניין, לי זה לא קרה״ אז אתם שקרנים מדי, או צעירים מדי, או בר רפאלים מדי.]

בכל אופן, זה לא ממש קל למצוא בסביבתך אנשים שהרגע זרקו אותם. וגם אם מצאת, זה מאד קשה לשכנע אותם להיכנס לבדיקת MRI למיפוי המוח. אבל ד״ר פישר שלנו לא ויתרה, ועם הרבה סבלנות היא הצליחה. הלן ראתה אצל כל ה״זרוקים״, שלושה אזורים במוח שהיו פעילים במיוחד:

– האזור שמשויך למערכת הגמול והמוטיבציה. כלומר דווקא אחרי שזרקו אותנו, יש לנו יותר מוטיבציה לקום ולעשות עם זה משהו. מסתבר שהמערכת הזו עובדת יותר קשה, דווקא כשאנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו רוצה. 

– גם באזור שהוא פעיל כשאנחנו משקללים חישובי רווח/הפסד. כלומר אותו האזור שעושה חישובים האם כדאי לנו או לא לקחת עבודה חדשה, או דירה חדשה – פעיל במיוחד אחרי שזרקו אותנו. יותר מזה, זה אותו האזור שפעיל במיוחד אצל אנשים שמוכנים לקחת הימורים גדולים שבצידם רווחים גדולים או הפסדים גדולים. 

לפני שאני מגיע לשלישי, אפשר להביט כבר בשני האזורים הראשונים, ולהזכר בהתנהגויות שראינו אצלנו ואצל אחרים אחרי שנזרקנו. המוכנות לרדת על הברכיים ו״להתחנן״ שיקחו אותנו חזרה. המוכנות לנסות דברים קיצוניים שלא היה לנו אומץ לעשות כל עוד היינו בתוך הזוגיות. מוטיבציה גבוהה יחד עם מוכנות לקחת סיכונים גדולים – יכולה לייצר מעשים אמיצים במיוחד. 

– האזור השלישי שמופעל הוא זה שקשור ל-“deep attachment״. זרקו אותך? יופי, עכשיו המוח שלך גורם להרגיש עוד יותר קשור לבנאדם שזרק אותך. במקום שהמוח יעשה לך ז׳סטה וייתן לך להרגיש כאילו אתה לא באמת צריך את הקשר הזה, הוא גורם לך להרגיש כאילו זה שזרק אותך הוא האדם הקרוב ביותר אליך בעולם.

מעניין, לא?

כן, אבל זה לא השיא. 

הנה השיא.

הפכים או דומים – למי אנו נמשכים?

בשנים האחרונות הלן מתמקדת בניסוי השלישי שלה – שהוא רחב-מימדים ומנסה להבין ע״פ הכימיקלים שמייחדים כל אחד מאיתנו, אל מי אנחנו יותר נמשכים.

הלן שלנו קצת התמסחרה (דווקא מפרגן לה), והתחילה לקבל כסף מאתר דייטינג עצום בשם match.com – כדי לעזור להם להבין איך לעזאזל להתאים בין בני זוג בצורה שלא תהיה מעפנה ממש כמו רוב אתרי הדייטינג.

אז הלן העלתה לרשת שאלון אישיות (הנה הוא) אותו מילאו עד היום מעל 13 מיליון איש מ-40 מדינות. לא מעט. 

השאלון מחלק את כל האנשים לארבעה סוגים של מבנה אישיות על פי ארבע מערכות ביולוגיות נפוצות. 

נשמע מסובך, אבל זה פשוט:

– אנשי ונשות הדופמין: אלו אוהבים סיכונים, מחפשים ריגושים, סקרנים, יצירתיים, יש להם אנרגיה גבוהה והם לא צפויים. הלן מכנה את הטיפוס הזה – The Explorer.

– אנשי ונשות הסרוטונין: אלו האנשים שהם יותר קונפורמיסטיים, מסורתיים, זהירים, עוקבים אחרי החוקים, מכבדים אוטוריטות, רגועים. הלן מכנה את הטיפוס הזה – The Builder.

– אנשי ונשות הטוסטסטרון: אלו טובים במקומות בהם יש מערכות עם חוקים ותבניות קבועים. למשל מהנדסים, אנשי מחשבים ומוזיקה. הם אנאליטיים, לוגיים, ישיריים, יודעים לקבל החלטות בקלות, ספקניים ותחרותיים מאד. הטיפוס הזה מכונה The Director.

– אנשי ונשות האסטרוגן: אלו אוהבים להסתכל על התמונה הגדולה. יש להם יכולות ורבאליות וחברתיות גבוהות. הם אמפתיים, אינטואיטיביים, סומכים יותר בקלות, ומתבטאים רגשית יותר מאחרים. הטיפוס הזה מכונה The Negotiator.

הבנאדם ממלא את השאלון, והלן מסווגת אותו לאחד מארבעת הסוגים. כמובן שלכולנו יש קצת מהכל, אבל בכל זאת כל אחד נוטה יותר למבנה אישיות מסוים. (אני למשל חי בסרט שאני איש-דופמין, אבל בנינו, אני הרבה יותר איש-טסטוסטרון.)

והנה השוס מגיע –

נכון יש סבתות שמספרות לנו שהפכים נמשכים אחד לשני?

וסבתות אחרות מספרות ש״מין מצא את מינו?״ ושדווקא אנשים דומים הם אלו שנמשכים?

אז לאיזה סבתות כדאי לנו להאמין?

כדאי להאמין לסבתא פישר. כי היא דגמה 13 מיליון איש, והיא אומרת ככה:

אם אתם אנשי הדופמין, או אנשי הסרוטונין – אתם בדרך כלל תחפשו אנשים שדומים לכם. 

אבל – אם אתם אנשי האסטרוגן או הטסטוסטרון – אתם מחפשים אנשים שהפוכים לכם. 

עכשיו תעצרו שניה. תחזרו אחורה. תקראו את זה שוב. תחשבו על בת או בן הזוג שלכם (אם יש או זה שהיה אם אין), ותתחילו לחייך (או לבכות.) אם לא הצלחתם לנחש לבד לאיזה סוג אישיות אתם או בן/בת הזוג שייכים, אתם מוזמנים למלא את השאלון שלה (כאן). לא צריך למלא עד הסוף (כי הם מנסים לרשום אותך לאתר דייטינג) גם אם תעברו את השלב הראשון, תקבלו באימייל את התוצאות. 

ניסיתי בעצמי – וגיליתי שאני אכן איש-טסטוסטרון.

תודה ד״ר פישר, סגרת לי את הפינה הזו. 

ואל תשכחו – ד״ר פישר – זה בדוק.