Please enable javascript in your browser to view this site!

למה קשה לחתוך הרגל גם אחרי שהבנו שהוא מזיק?

אני בחור רציונלי.

תסבירו לי שפיצה זה לא בריא, משמין, מסרטן, סותם עורקים? אני אקשיב.

אז למה אפילו שהבנתי את זה כבר מזמן, כל כך קשה לי להפסיק עם הפיצה?

נכון מחקרים?

אז הם מראים שלפחות 40 אחוז ממה שאנחנו עושים במשך היום - הוא מה שאנחנו ״רגילים״ לעשות. אלו הרגלים שקיבלנו בלמידה אסוציאטיבית ועכשיו נחזור עליהם עד סוף החיים.

קצת מלחיץ, לא? להבין שיש לך הרגלים שיימשכו עד סוף החיים. כמובן אלא אם תצליח להפסיק אותם...

איך מתפתח הרגל? אנחנו מחפשים ומוצאים דפוסי התנהגות שגרמו לנו להשיג מטרה כלשהי - למשל עונג (אכלנו פיצה), וכשהפעולות חוזרות על עצמן באופן יציב (אכלנו פיצה שוב ושוב) - ותמיד השגנו את המטרה (זה תמיד היה טעים ומשביע) - למדנו את ההקשר בין מה שעשינו, למה שקיבלנו. למדנו שאכילת פיצה תוביל ל-הרגשה נעימה.

כך מסבירה חוקרת פסיכולוגיה חברתית עם השם המשעשע - Wendy Wood את ההרגלים שלנו.

לפני התפתחות ההרגל, פעל אצלנו משהו ״המוח הכוונתי״ - כלומר זה שיש לו כוונות, הוא רוצה להשיג מטרות.

למשל, היתה לו כוונה שנמצא משהו טעים ומשביע לאכול. אבל, אחרי שחזרנו מספיק פעמים על התרגיל, אין צורך יותר במוח הזה, וההחלטה הזו עוברת למוח הרבה פחות מתחשב - מוח ה״הרגלים״ שלנו (habitual mind). מעכשיו כדי לקחת החלטה האם לאכול פיצה או לא, אנחנו לא נדרשים כמעט למאמץ מוחי, אנחנו ״יודעים״ מה יקרה אם נאכל את הפיצה, ומפסיקים לחשוב על הכוונות שלנו. עושים את זה אוטומטי.

לפעמים אתם אומרים לעצמכם - ״למה אכלתי את כל זה?!״

אז תאשימו את מוח ה״הרגלים״ שלכם. 

והנה הדבר המבאס - אם עכשיו תסבירו לי בהיגיון, שפיצה זה לא בריא, אני אקשיב ואבין זאת. אבל כשאני עסוק בדברים אחרים - משוחח עם אנשים, או חושב על עבודה, או צריך ללמוד משהו - ואין לי פנאי לעורר מחדש את ״המוח הכוונתי״, האינטואיציה שלי תגיד לי ״תאכל, תאכל פיצה כדאי לך זה טעים ומשביע!״.

Wood ערכה מחקר שקל לי להזדהות איתו:

היא נתנה לאנשים שנכנסו לקולנוע פופקורן - לחצי נתנה פופקורן טרי, ולחצי השני פופקורן קצת ישן ויבש. האנשים שהיו רגילים לאכול פופקורן בקולנוע (כי ״מוח ההרגלים״ שלהם רגיל ש - פופקורן בקולנוע = צפייה יותר מהנה בסרט) - סיימו את כל המנה, גם אם היה בה את הפופקורן היבש. 

אני מתבייש להודות - אבל אני יודע שהייתי מתנהג בדיוק כך.

או במילים אחרות - יצא לי לאכול פיצה קרה.

כלומר - זה לא עוזר לי שאני בחור רציונלי.

ללמוד שמשהו הוא לא טוב לי (למשל פיצה) זה ללמד משהו את המוח הכוונתי שלי. אני יכול להבין ולהחליט להתכוון לא לאכול יותר פיצה. אבל מאחר ומדובר בהרגל שכבר פיתחתי, זה לא יעזור - המוח הכוונתי שלי כבר מזמן לא מתערב בהחלטות האם לאכול פיצה או לא.

אז איך כן אוכל להפסיק עם הפיצה?

על פי Wood, קודם כל, אני צריך לאמן מחדש את המוח ה״הרגלי״ שלי. אני צריך להיות *מודע* למה אני אוכל, ואני צריך לחזור על ההרגל הזה פעמים רבות. מחקרים הראו שזה יכול לקחת בין 15 ל-200 יום. אם, למשל, אכילת פיצה עושה לי נפיחות וגזים, אני אצטרך להיווכח ש״לא לאכול פיצה״ - מנע ממני כאב בטן - אבל פעמים רבות, וברציפות, כדי שזה יהפוך להרגל.

דבר שני, מכיוון שקשה להיות *מודע* כל הזמן למה אני אוכל (המוח הכוונתי) - אני צריך להקשות על עצמי להתקל בהזדמנות לחזור על ההרגל הישן. אז כדאי שלא תהיה לי פיצה במקפיא, ושלא אלך עם חברים לאכול פיצה כשהם הולכים. לא כדאי לי ללכת איתם לשם, ולנסות להיות ״חזק״, כי אני אצטרך להיות מאד מרוכז כדי שלא יפעל אצלי המוח ה״הרגלי״. כלומר כדאי לשנות את הסביבה המיידית שלי, כך שהמוח ה״הרגלי״ שלי לא יתפתה לחזור על ההרגל המגונה - בשניה שאני לא מרוכז.

אז אני הולך לנקות את המקרר והמדפים עכשיו מכל מה שלא כלול באתגר התזונה שלי.

מה אתכם? גם אתם אוכלים פיצה קרה? אתם מאמינים בניקוי מדפים?