יום-3
כולנו יודעים שיותר קל להתאמץ או להתמיד במשהו שיש לו משמעות עבורינו, מאשר במשהו שלא אכפת לנו ממנו.
אנחנו רק לא מבינים עד כמה.
____
זהו היום השלישי באתגר 30-יום של שינוי התזונה שלי באופן קיצוני (פליאו), בו אני גם כותב על שינוי הרגלים ומוטיבציה.
שלשום סיפרתי למה כדאי לספר לכל העולם שאתה הולך לשנות הרגל שיש לך – מומלץ להתחיל שם כדי להבין את התמונה במלואה. אתמול הסברתי למה קשה לחתוך הרגל גם אחרי שהבנו שהוא מזיק.
____
דן אריאלי – הפרופסור לכלכלה התנהגותית שאתם בטח מכירים מהספר/ההרצאה ״לא רציונלי ולא במקרה״, שוחח בטלפון עם סטודנט שלו לשעבר שהתקבל להיות בנקאי בוול סטריט. הוא קיבל שכר מאד גבוה, משרד יפה עם נוף, תנאים ובונוסים כמו בסרטים – ובקיצור ״חי את החלום״.
אבל הוא התלונן באוזניו של דן על כך שהוא מרגיש שאין לו מוטיבציה לעבוד. הוא ממש לא רוצה ללכת לעבודה בבוקר. כשדן שאל אותו אם העבודה הזו משמעותית בעיניו, ענה לו הבחור – ברור שלא. זה וול סטריט.
רבים מאיתנו חולמים על עבודה בשכר גבוה עם בונוסים ומשרד שפונה לים. אבל אנחנו לא יודעים איך באמת נרגיש כשנצטרך לקום לעבודה שם כל יום בבוקר, בהנחה שזו עבודה שאין לה שום משמעות עבורינו.
הקשר בין מוטיבציה למשמעות – מוכח באמצעות לגו
אריאלי החליט יחד עם שני עמיתים לחקור את הקשר בין הרצון לעבוד, למשמעות שאנחנו נותנים לעבודה עצמה. אז הוא פיתח ניסוי בו המשתתפים צריכים לבנות רובוטים חמודים מלגו.
הוא חילק את המשתתפים לשתי קבוצות –
קבוצה ראשונה – שם הציעו לך לבנות רובוט מלגו ולקבל תמורת זה כמה דולרים. כשסיימת את הבנייה, קיבלת חלקים לבנות עוד רובוט עם לגו, שוב עבור כסף – אבל קצת פחות, וחוזר חלילה. את הרובוטים שסיימת לבנות שמו על השולחן מולך כך שיכולת לראות אותם מצטברים. כשנמאס לך לבנות רובוטים, אתה מפסיק.
בקבוצה השניה קצת התעללו. גם שם בנית רובוט מלגו תמורת כמה דולרים, וכשסיימת נתנו לך חלקים לבנות רובוט שני. ההבדל הוא, שכשסיימת את הראשון, פירקו אותו מול העיניים שלך, בעודך בונה את השני. וכשסיימת את השני, נתנו לך את החלקים של הראשון – זה שלפני כמה דקות בנית ועכשיו מפורק – כדי שתבנה אותו מחדש. על השולחן שלהם לא הצטברו רובוטים, רק חלקי לגו.
שימו לב – כל רובוט נוסף שנבנה – קיבלת עבורו פחות ופחות כסף. עבור הראשון קיבלת 3 דולרים, השני 2.80 וכו׳. עבור הרובוט העשירי תקבל רק דולר. כלומר – כל רובוט נוסף אתה צריך עבורו יותר מוטיבציה משתי בחינות – אתה מקבל עבורו פחות כסף, וגם – אולי כבר נמאס לך לבנות רובוטים…
את הקבוצה הראשונה אריאלי כינה ״Meaningful״ – כי אתה רואה את מה שעשית מצטבר מול עיניך.
ואת השניה הוא כינה ״Sisyphic״ על שם סיזיפוס שבאגדה היה מגלגל את הסלע במעלה ההר עד שהאבן נפלה מטה, ואז היה צריך לגלגל אותה שוב ושוב למעלה.
מה קרה בתכל׳ס? בקבוצה המשמעותית בנה הסטודנט בממוצע אחד-עשר רובוטים, לעומת רק שבעה בקבוצה הסיזיפית. הבדל של 40% – וזאת למרות שהכסף שהתקבל לכל רובוט נוסף הלך וקטן – מה שמוכיח עוד יותר שהמשמעות – קטנה ככל שתהיה – שנבעה רק מלהסתכל על ערמת הרובוטים שלך גדלה – היא זו שנתנה את המוטביציה.
אנחנו לא מבינים עד כמה מוטיבציה תלויה במשמעות
בעודו עושה את הניסוי הזה, שואל דן אריאלי קבוצת תלמידים שלישית –
כמה רובוטים אתם חושבים יבנו בממוצע חברי הקבוצה הראשונה, לעומת חברי הקבוצה השניה?
הם מהמרים שאנשי הקבוצה ה״משמעותית״ ייבנו בממוצע שמונה והקבוצה ה״סיזיפית״ יבנו רק שבעה. כלומר הם חשבו שהמשמעות תוסיף רק קצת מוטיבציה, ולא 40%. במחקרים נוספים אריאלי מאושש את התובנה הזו – אנחנו לא יודעים להעריך עד כמה המוטיבציה שלנו תלויה במשמעות – זה הרבה יותר קיצוני ממה שחשבנו.
עכשיו שאלו את עצמכם – האם אתם מרגישים שאתם מבינים את המשמעות של העבודה שלכם? לאיזו קבוצה אתם מרגישים שייכים יותר – לקבוצה הראשונה או השנייה?
ואם אתם מנהלים – חשבו עם עצמכם – האם העובדים שלכם מבינים את המשמעות של מה שהם עושים? אם לא, אתם יכולים לצפות שהמוטיבציה שלהם תלך ותרד עם הזמן. אולי כדאי שתשתפו אותם יותר במשמעות הגדולה של הדברים שהם עושים.
עד מחר.
[אם אתם רוצים ללמוד עוד על הרגלים ומוטיבציה, ולשמוע איך מתקדם המסע שלי – מוזמנים להירשם פה למטה לקבל עדכונים במייל.]