מאמני ספורט חייבים להבין איך מוטיבציה עובדת. 

אין להם ברירה. הם צריכים לגרום למתאמנים לקום מוקדם בבוקר, כל יום. להזיע, להתאמץ, לשבור את השיאים של עצמם. הם מתמודדים עם התנגדויות כל הזמן – ובייחוד כשהמתאמנים הם ילדים או נוער.

הבוקר העברתי סמינר במכון וינגייט, אז ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי שני מאמנים לאומיים, ופיזיולוג מאמץ מה למדו במשך השנים על מוטיבציה.

לתת מטרה ברת הישג

ענבר רונן, מאמנת רכיבה על אופניים:

״מוטיבציה מגיעה כשנותנים למתאמן מטרה ברת הישג. למשל ילד שרוכב, שאני רוצה לגרום לו לשפר את זמני הרכיבה שלו, אשאל אותו כמה זמן הוא חושב שייקח לו לעשות מסלול מסוים. אני יודעת כמה זמן באמת ייקח לו, ואז אני אומרת לו שלדעתי זה הזמן שייקח לו. עכשיו, מאחר והוא מצליח לעמוד בזמן הזה – הוא מרגיש נפלא שעמד בהישג שהיצבתי לו, והמוטיבציה שלו גדלה. 

כנ״ל כשאני עובדת עם נערה רוכבת שמנסה לשמור על התזונה שלה ולא מצליחה. מטרה ברת הישג – אני מבקשת ממנה שרק הערב לא תאכל מתוק, ושתסמס לי אם הצליחה. מכיוון שלא לאכול מתוק רק יום אחד, זה ממש אפשרי, היא מצליחה, מרגישה נהדר, ואז לא תהיה לה בעיה להמשיך כך גם שבועיים כשכל יום אני אקבל ממנה סמס נוסף…״

ליצור תמונת סיום

מולי אפשטיין, פיזיולוג מאמץ:

״זה עוזר לדמיין את עצמך מגיע לקו הגמר, מרים ידיים, שומע את תשואות הקהל. תמונת הניצחון עוזרת ברגעים הקשים של האימון. 

בנוסף, זה עוזר להסתכל על האימון באופן חיובי. נגיד שאני צריך להרים את עצמי ולהתחיל אימון – במקום להגיד ״אוף, אין לי כוח!״, אני אומר לעצמי ״איזה מזל שאני בריא, ויכול להתאמן. זה מאד בולט כשאתה פצוע, ופתאום אתה מעריך כמה יכולת לעשות כשהיית בריא…״

מוטיבציה חייבת להיות פנימית

אורי זילברמן, מאמן טריאתלון:

״כל אחד צריך למצוא את מה שמניע אותו מבפנים. אני עובד עם נוער מגיל 15 עד 23 – וגיליתי שאם הסיבה עבורם להתאמן היא חיצונית – הם רוצים להרשים את ההורים, או את המאמן, או את המערכת – יהיה קשה להם להתמיד. רק כשהמתאמן מבין מהי הסיבה העמוקה והפנימית בגינה הוא אוהב ספורט, רק אז הוא יצליח לאורך זמן.״