למדתי משהו לא אינטואיטיבי על כח הרצון שלי, וכמה הוא לא מושלם.

ינואר 21, 2016

לפני תשעה ימים לקחתי על עצמי לא אתגר אחד, אלא שניים:

1. במשך 30 יום אשנה את התזונה שלי באופן קיצוני (פליאו)

2. כל יום אכתוב מאמר קצר על מוטיבציה ושינוי הרגלים

באחד מהם נכשלתי, בשני אני מצליח בגדול. 

מה למדתי מזה, ואיך זה יעזור לי בהמשך החיים – ממש תכף.

___

היום הוא היום התשיעי באתגר 30-יום של שינוי התזונה שלי באופן קיצוני (פליאו), בו אני גם כותב על שינוי הרגלים ומוטיבציה. את ארבעת הפוסטים הקודמים אפשר למצוא כאן, כאן, כאן וכאן.

___

כאמור ביום ראשון הקודם החלטתי להפסיק לאכול פחמימות (דגנים, קטניות, כל מה שטעים ביי פיצה), יחד עם זוגתי נגה. בנוסף החלטתי שאני הולך לכתוב כל יום פוסט קצר ממש כמו זה, שסוקר מה שאני לומד על שינוי הרגלים ומוטיבציה.

מדוע החלטתי להקשות על עצמי עם שני אתגרים במקום אתגר אחד?

1. לא חשבתי שזה יהיה פי שניים יותר קשה, אלא רק קצת יותר.

2. חשבתי שהכתיבה על הנושא תעזור לי להתמודד עם הקושי להמנע מפיצה כשאני נתקל באחת. 

ההתחלה היתה קלה – כמו שהיא תמיד – הייתי מלא במוטיבציה לעמוד בשני האתגרים. אבל אחרי יומיים של הבוסט הראשון, השגרה חלחלה לתוך המציאות, והייתי צריך לפנות ללב של כח הרצון שלי.

אתגר תזונת הפליאו היה נראה לי הקשה מבין השניים. לזרוק את המקרר כולו ביום אחד, ולהתחיל להבין כל יום מחדש, בכל ארוחה, מה לעזאזל אוכלים – זה לא פשוט. נוסיף לזה גמילה מסוכר וקמח לבן ואת העובדה שאני עובד ימים ארוכים ולא תמיד יש זמן/חשק לבשל – וזה עניין לא כל כך פשוט. 

האתגר השני – כתיבת מאמר כל יום – היה נראה לי קלי קלות. אני כותב שנים ארוכות, לא חסר חומר מעניין בנושא מוטיבציה, וכל מה שאני צריך זה לפנות לעצמי חצי שעה ביום. מאתגר, אבל הרבה יותר מוכר וקליל מלוותר על ארוחות שחיתות כשמגיע סופ״ש, או על בירה בערב.

כלומר, הנחתי שמבחינת כח הרצון, לעשות פעולה שאני מכיר היטב, ואני מנוסה בה, תהיה לי יותר קלה.

טעיתי.

עד היום הרביעי של האתגר, הצלחתי לשמור על עצמי פליאוליטי, וגם לכתוב פוסט כל יום. 

החל מהיום החמישי, אני עדיין אוכל רק מה שמותר לי, אבל הפסקתי לכתוב.

באתגר אחד נכשלתי, ובשני אני מצליח עד עתה, ונראה לי שאצליח גם בהמשך.

למה זה קרה ומה אפשר ללמוד מזה?

לכח הרצון יש מגבלה. הוא סופי. אם אני רוצה לפתח הרגלים חדשים, או להפסיק ישנים, תוך כדי שאני ממשיך באותה השגרה שלי – עבודה, חברים, בילוי עם נגה, משפחה, מנוחה – אני צריך לעשות את זה אחד אחד.

זה מזכיר לי משהו שקראתי בספר של דניאל כהנמן – Think Fast, Slow. כהנמן מסביר שכדי להתאמץ לעשות משהו שהוא לא הרגל שלנו (למשל, ההיפך מהרגל), אנחנו צריכים להפעיל מאמץ מנטלי. למשל, כדי לנהוג לא צריך כמעט מאמץ מנטלי. אבל אם נחליט שאנחנו רוצים לנהוג עם צוואר ישר וכתפיים רפויות, כדי שלא יכאב לנו הגב מנהיגה ממושכת – אנו דרושים למאמץ מנטלי. אנחנו צריכים להיות מרוכזים כדי ליישר את הצוואר ולהרפות את הכתפיים. המאמץ המנטלי הזה מעייף אותנו, והוא מוגבל ביותר.. 

בערב, למשל, יותר קשה לנו להפעיל את המאמץ המנטלי הזה – ולכן יותר קל להתחיל דיאטה בבוקר מאשר לשמור עליה בערב. גם תחת השפעת אלכוהול יותר קשה להפעיל אותו – ולכן הרבה דיאטות נשברות, והרבה אנשים שהפסיקו לעשן מתחילים מחדש – אחרי ששתו כמה כוסות יין.

אבל זה לא פותר את התעלומה היותר מסובכת – איך זה שהצלחתי להתמיד דווקא במה שיותר קשה לי ופחות מוכר (שינוי התזונה)? 

האמת היא, שהתשובה לא כל כך מסובכת. מדובר בעומק המניע שגרם לי להתחיל בזה או בזה מלכתחילה. המניעים שלי להתחיל את אתגר התזונה הם עמוקים – אני סובל מכאבי בטן ונפיחות לעיתים, עם הזמן מעלה במשקל, מרגיש עייף, ויודע שכל אלו מפסיקים אצלי כשאני לא אוכל גלוטן ומוצרי חלב. כלומר אתגר התזונה מגיע כדי לפתור לי כאב קיים ונוכח.

ואכן כך – תשעה ימים ברצף לא היה לי ולו כאב בטן קטנטן, הנפיחות יורדת, והאנרגיה בשיאה.

לעומת זאת, אתגר הכתיבה היומי מגיע ממניעים הרבה יותר רדודים. זה נחמד, אבל לא הכרחי עבורי. זה לא פותר לי שום כאב, או בעיה אמיתית. אולי אלמד עוד דבר או שניים על מוטיבציה, אולי אצליח לסחוף עוד מישהו או שניים להתחיל בעצמם גם אתגר כזה או אחר – אבל אין מה להשוות.

כלומר, היכולת להתמיד במשהו לא תלויה רק בכמה זה קשה/קל לנו לעשות את זה. אלא גם בעומק המניע שלנו לעשות את זה לכתחילה.

למה זה חשוב להבין?

בעיקר מבחינת הציפיות שיש לי מעצמי ומאתגרים שאני לוקח על עצמי. יהיה לי יותר קל להתמיד באתגרים שנותנים לי ערך אמיתי, או כאלו שעונים על בעיה כואבת ואמיתית שלי. 

האם זה אומר שאני צריך לקחת על עצמי רק אתגרים שנותנים לי פידבק מיידי – כמו היעלמות כאב בטן? ממש לא! הרבה מהדברים הטובים שקרו לי בחיים, קרו בזכות התמדה עקשנית, ומבלי שראיתי תוצאות מיידיות. 

כלומר, אם אני רוצה לעשות משהו שייקח לו הרבה זמן להניב פירות, אני צריך לגייס מתוך עצמי הרבה הרבה יותר כח רצון, להבין עם עצמי באופן עמוק מהי המוטיבציה האמיתית לכך, והאם היא בכלל קיימת שם, ולהיות הרבה יותר סבלני.

מה שבטוח, לשנות שני הרגלים בבת-אחת זו משימה לא קלה בכלל, והיא יכלה במקרה אחר להכשיל אותי בשניהם. ההבנה החיצונית למה שקורה איתי, וההחלטה המודעת להפסיק עם אחד, כדי להצליח להתמיד בשני, זה התהליך החשוב שקרה פה. 

מה שנקרא – Food for thought.